מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדי קבוצת כנרת יוצאים לטיול בואדי

סבתא עירית עם סבא שלה שמאד אהבה אותו.
בית חנקין בכפר יהושע
כילדה בכיתה ג' הלכה סבתא לאיבוד במעמקי הואדי לבדה.

מה עשתה? כיצד הרגישה? כיצד התמודדה בתנאי מזג אוויר קשים?

"שמי עירית שמיר, נולדתי בקיבוץ כנרת בשנת 1955. כשהייתי בכיתה ג' בקבוצת כנרת היה הדבר:

רקע: קבוצת כנרת 

"קבוצת כנרת הינה יישוב השוכן על שפתה הדרומית-מערבית של הכנרת. הקבוצה שייכת לתנועה הקיבוצית והיא נמצאת בין דגניה למושבה כנרת. קבוצת כנרת ציינה לאחרונה, בשנת 2013, 100 שנים להיווסדה. מייסדיו של היישוב היו אנשי העלייה השנייה נח נפתולסקי, בנציון ישראלי ומאיר רוטברג, אשר ידועים בכינוי "שלישיית היחד".

חרף הקשיים הרבים, חברי קבוצת כנרת נאחזו בקרקע והיישוב התפתח ושגשג. בשנת 1939, כאשר היישוב ציין יובל להיווסדו, גרו במקום כבר כ-300 תושבים. כיום, כ-75 שנה לאחר אותה חגיגת יובל, גרים בכנרת כ-700 תושבים. קבוצת כנרת הינה חלק בלתי נפרד מתולדותיהן של התנועה הציונית והחברה הישראלית. בסמוך לקבוצה ממוקם בית קברות בו נחים למנוחת עולמים כמה מהדמויות הבולטות בציבוריות הישראלית מאז ראשית הציונות (ברל כצנלסון, רחל המשוררת, אברהם הרצפלד, דב בר בורוכוב, נחמן סירקין, שמואל סטולר והמשוררת נעמי שמר). בימינו, קבוצת כנרת הינה קיבוץ מקסים הנהנה מנופים גליליים וחלון ישיר אל ימת הכנרת. תושבי המקום מקיימים אורח חיים קהילתי ותרבותי המשלב בין ערכים ציוניים לחשיבה ביקורתית". (אתר קבוצת כנרת)

קיבוץ כנרת 1959. צילום: לע"מ

LIVING QUARTERS OF KEVUTZAT KINNERET, A VETERAN KIBBUTZ NEAR SEA OF GALILEE. צילום COHEN FRITZ לע"מ 01/12/1959

הואדי

היה זה באחד מימי חופשת הסוכות: בחברת הילדים של קבוצת כנרת הוחלט לצאת לטיול קצר לראות את העמוד של נחל עמוד.

המדריך הראשי של חברת הילדים שנקרא בנץ הודיע לכולנו, כי "הליילנד" (המשאית של הקיבוץ) ייקח את כולנו עד ליציאה מהואדי, ומשם נלך הליכה קצרה עד לעמוד בכדי לראותו. למחרת בבוקר התאספנו כל ילדי החברה בבית הקירור ועלינו על הליילנד שלקח אותנו… במקום ליציאה מהוואדי, לתחילת הוואדי מרחק של 40 קילומטר עד היציאה. היום היה יום חמסין, ואנחנו שלא התכוננו להליכה ארוכה, הגענו לטיול יחפים, ללא כובעים, והעיקר ללא אף מימייה אחת.

בתחילת המסלול הלכנו לאורך נחל מים מפכים בצילם של עצי תאנה ותות, אך ככל שהתמשכה דרכנו לאורך הנחל, הלך המסלול ואיבד מקיסמו. מימיי הנחל נבלעו בתוך משאבות, העצים הלכו ופחתו עד שפסקו לחלוטין, ואנו המשכנו ללכת ללא צל, ללא כובע וללא טיפת מים. השמש שכבר עמדה באמצע השמיים להטה בעוז על ראשינו הגלויים, רגלינו היחפות נפצעו מאבני הדרך, והצמא הלך והציק יותר ויותר.

ילדי כיתה ג' שהיו הצעירים ביותר בחברה, התחילו לפגר בהליכתם ופערים הולכים וגדלים נפערו בין הילדים הקטנים, שאני נמניתי עליהם, לבין הילדים הגדולים שהמשיכו עם בנץ עד שנעלמו מעינינו, ואנו נשארו לבד בוואדי הגדול והלוהט. הילדים הקטנים הצמאים המשיכו ללכת לבדם מבוהלים ועייפים, והדרך הלכה והתמשכה עד אין סוף. היו פעמים שהדרך טיפסה במסלול תלול למרומי המצוקים של הואדי ואז ירדה לתחתית הואדי, עקפה סלעים ענקים, ולפעמים פתאום נעלמה הדרך הסלולה מעינינו, ואנו נשארנו אובדי עצות והלכנו אנה ואנה עד שמצאנו את השביל מחדש.

בינתיים הבוקר הפך לשעת צהרים מאוחרת ואף סימן לעמוד או לילדים הגדולים, ובנץ לא נראה באופק. הילדים התחילו להתייאש ועצרו מתחת לשיח סידרייה באפיסת כוחות מתוך מחשבה כי מישהו יבוא לחפשם ויביא עימו מים. אני הייתי הילדה הקטנה ביותר בכיתה, וככל הנראה גם חסרת האמונה ביותר, ולכן הרגשתי פחד עצום להישאר בצל הסדרייה עם שאר הילדים, וחששתי כי הלילה ירד ואנו נישאר לבדנו בואדי השומם. לכן, החלטתי כי למרות העייפות הקשה, הצמא הנורא והפחד מללכת לבד אני מוכרחה להמשיך להתקדם לעבר היציאה מהואדי. ניסיתי לשכנע את שאר הילדים שאסור לנו להישאר במקום וכי עלינו להמשיך ולהתקדם, אולם שאר הילדים היו עייפים מידי ובטוחים בכך שההורים יבואו למצוא אותם וכך יצאתי לדרך ילדה קטנה, יחפה, מבוהלת וצמאה עד סחרחורת, אבל ממשיכה ולא מוותרת.

מרחוק רחוק שמעתי קולות פעמון וגעיית פרות וקולות אנשים מדברים בערבית, ופחדתי מאוד. נזכרתי בסיפור על אנשים שהלכו במדבר ללא מים ומצצו אבנים קטנות בכדי להרטיב מעט את פיהם, וכך עשיתי גם אני: הכנסתי אבני חצץ לפי, אך ללא הועיל. המשכתי ללכת ופגשתי תחת סדרייה אחרת עוד קבוצת ילדים שגם הם ישבו וחיכו לעזרה שתבוא, וגם הם לא הסכימו להצטרף אליי, ואני המשכתי בדרכי. הלכתי לבדי, הייתי בודדה לחלוטין בין מצוקי הוואדי הנישאים ולא פגשתי איש בדרכי.

הלכתי והלכתי והלכתי… השמש כבר ירדה מרום השמיים וצל כבד כיסה את הואדי. פחדי מהלילה המתקרב גבר, ואני הגברתי את קצב הליכתי. מכיוון שהחום הכבד של הצהרים פחת, היה לי קל יותר להמשיך ללכת למרות שהצמא גרם לרקותיי להלום בכאב ולנגד עיניי ריצדו אורות ומעגלי צבעים, אולם אני חשבתי רק על כך שעלי למהר לצאת מהוואדי לפני שהלילה יירד ולהזעיק עזרה לילדים המיואשים המחכים למים. לפתע שמעתי מרחוק קולות מוכרים והגעתי לפתח הואדי, שם חיכו לנו ליד הליילנד לא רק הילדים הגדולים ובנץ אלא להפתעתי גם הורים רבים ומודאגים. לאחר ששתיתי הצלחתי להגיד לבנץ שחייבים להכנס לתוך הואדי כדי לאסוף את הילדים שיושבם ומחכים שיבואו לחלץ אותם ולהביא להם מים, ורק אז פרצתי בבכי".

הזוית האישית

לי אולמן: משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא עירי. שמעתי ממנה סיפורים רבים על המשפחה. מהתמונה שהיא הראתה לי של סבא רבא למדתי עד כמה סבתא עירית אהבה אותו והייתה קשורה איליו. בחרנו מכל הסיפורים להעלות את סיפור הואדי שסבתא סיפרה.

סבתא עירית שמיר: "האירוע הזה שקרה בהיותי ילדה כה קטנה השפיע עד מאוד על כל התנהלותי בחיים. למדתי כי יש לי כוחות להציל את עצמי וכי עליי לסמוך רק על עצמי, וגם במצבים בהם נדמה שהכל אבוד ושהחושך תכף יורד, אם ממשיכים להאבק ולא מוותרים אז מגיעים ומצליחים".

מילון

קבוצת כנרת
קבוצת כנרת הינה יישוב השוכן על שפתה הדרומית-מערבית של הכנרת. הקבוצה שייכת לתנועה הקיבוצית והיא נמצאת בין דגניה למושבה כנרת. קבוצת כנרת ציינה לאחרונה, בשנת 2013, 100 שנים להיווסדה. מייסדיו של היישוב היו אנשי העלייה השנייה נח נפתולסקי, בנציון ישראלי ומאיר רוטברג, אשר ידועים בכינוי "שלישיית היחד". חרף הקשיים הרבים, חברי קבוצת כנרת נאחזו בקרקע והיישוב התפתח ושגשג. בשנת 1939, כאשר היישוב ציין יובל להיווסדו, גרו במקום כבר כ-300 תושבים. כיום, כ-75 שנה לאחר אותה חגיגת יובל, גרים בכנרת כ-700 תושבים. קבוצת כנרת הינה חלק בלתי נפרד מתולדותיהן של התנועה הציונית והחברה הישראלית. בסמוך לקבוצה ממוקם בית קברות בו נחים למנוחת עולמים כמה מהדמויות הבולטות בציבוריות הישראלית מאז ראשית הציונות (ברל כצנלסון, רחל המשוררת, אברהם הרצפלד, דב בר בורוכוב, נחמן סירקין, שמואל סטולר והמשוררת נעמי שמר).

נחל עמוד
נַחַל עַמּוּד הוא נחל באזור הגליל העליון הנשפך אל הכנרת. מקורו של הנחל הוא באזור הגליל העליון, בין הר מירון לצפת, והוא זורם בכיוון דרום-מזרח דרך הגליל התחתון המזרחי אל דרום-מערב הכנרת.

ציטוטים

”גם במצבים בהם נדמה שהכל אבוד, אם ממשיכים להאבק ולא מוותרים - מגיעים ומצלחים“