מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההתמודדות עם המלחמה

יהודית הלפרין ונתן אסטרוק
יהודית ומשפחתה
יהודית (אידה) הלפרין מספרת על החיים בזמן המלחמה, לאחריה, והעלייה ארצה

שמי יהודית (אידה) הלפרין לבית פרידמן.

הורי: אבא פנחס פרידמן בן יוסף בר וליבה פרידמן, מהעיר אופטוב (אפטא) kielcki opatow ­בפולין. אמא פלה פייגה בת דינה לבית פייבישביץ ויצחק אייזיק קרשבסקי מהעיירה בלשקי blaszki. אבי פנחס היה בנעוריו חבר בתנועה ציונית "צעירי מזרחי" ודיבר עברית. אמא ואבא נפגשו בעיר לודז' שם למדו מקצוע ועבדו עד פרוץ המלחמה. המצב היה קשה, הגרמנים החליטו על הקמת גטאות, הורי החליטו לנוס על נפשם לכיוון מזרחה. הם התחתנו בחופזה, בלי נוכחות המשפחה, ומבלי לדעת מה יילד יום, ברחו לכיוון בריה"מ ובדרך עברו תלאות, רעב, סבל והרג מסביב, תחת מצוד של הגרמנים אחרי היהודים המנסים להציל את חייהם.

ברוסיה נשלחו הורי ופליטים יהודים אחרים לסיביר. שם בכפור של מינוס 45  ורעב עבדו בעבודות למען מאמץ המלחמתי הסובייטי. אבא שקיבל את מנת הלחם היומי, בחוזרו הביתה  מהעבודה היה מטמין אותו בכיס ורוכס את הכיס עם מסמר גדול כדי שמתוך הסח דעת בשל הרעב לא ייקח אפילו פירור, ויוכל לחלוק את הפת עם אמא. אמא תמיד הייתה מספרת שהחלום שלה היה שתוכל להניח על השולחן לחם ולהפציר באבא שייקח עוד פרוסה.

מאלבומה של אידה

בתנאים קשים מנשוא עברו את המלחמה מבלי  לדעת  מה קרה לבני המשפחה שנותרו בפולין. בשלהי המלחמה ב-1945 אני נולדתי, בסיביר בעיר קרסנו-יארסק. היות שאבא עבד בנגריה, הוא הביא נסורת כדי לרפד ולחמם את הקופסא שאותי התינוקת שמו בה בתור עריסה, כמו ציפור בקן. בתום המלחמה חזרנו לפולין ונודע לצערנו השבר הגדול שפקד את משפחתנו ואת העם היהודי. ההורים של אבא: ליבה ויוסף-בר פרידמן  הי"ד אח אלימלך עם משפחתו הי"ד אחות לאה ואחות רחל ומשפחתם הי"ד אחיות מרגלית וחנה הי"ד נספו בטרבלינקה בתאריך י"ג  חשון 1942. אבא שלי נותר ניצול יחידי מהמשפחה הענפה. במשפחת אמי: אבא של אמא יצחק אייזיק נרצח לפני המלחמה משום שהיה יהודי. במשפחת אמי היו אם ושמונה אחים ואחיות, שרובם נספו במלחמה. שרדו את המלחמה: אח מרדכי שניצל בטשקנט ואחות ברכה-ברוניה ששרדה את אושוויץ והועברה ע"י הצלב האדום לשבדיה לריפוי הנפש והגוף.

בשנת 1946 חזרנו מרוסיה לפולין, לעיר שצ'צ'ין (szczecin) שהיא עיר נמל הנמצאת בצפון מערב פולין ושוכנת לחוף הים הבלטי. כל החלק המערבי של פולין היום, היה שייך עד שנת 1945 לגרמניה. הרוסים גרשו את האזרחים הגרמניים, מה שמכונה טרנספר. על כברת ארץ זו, שכונתה "השטחים המשוחררים", הושיבו את היהודים שחזרו מרוסיה וממחנות וכמובן גם פולנים. בפולין התחילו הורי לאסוף את השברים והצער על המשפחות והעולם שנחרב ונעלם, ולהחיות ולבנות חיים חדשים ודור חדש.

ב-1946 נולד אחי  חיים.  בשנים 1950-1951 הרשו שלטונות פולין לחלק מהיהודים לעלות לארץ. אחיה של אמי, מרדכי, עלה לישראל עם משפחתו אבל משפחתנו קבלה סירוב. המשטר בפולין היה קומוניסטי, תחת השפעה רבה של בריה"מ. אני הלכתי לגן ולבית ספר ממלכתי יהודי על שם י.ל. פרץ. חוץ מללמוד את שפת היידיש, מערכת הלימוד הייתה זהה עם בתי ספר פולניים, לכן בית הספר היה פעיל גם בחגים היהודיים, אבל רוב הילדים לא למדו בחגי ישראל, שבהם בקרנו בבית הכנסת וחגגנו את החגים לפי מסורת ישראל. אחי חיים ואני היינו בתנועת נוער קומוניסטית וכמובן היחידה שהייתה קיימת בפולין. גם אנחנו בתור ילדים חווינו את האנטישמיות. בכיתה א' בדרכי לבית הספר, עברתי מול הכנסייה ושם ילדה בערך בגילי צעקה אלי ואל חברתי "יהודים לכו לפלשתינה, מה אתם עושים כאן?"  וכך כבר אז הסתבר לי שאפילו ילדה נוצרייה קטנה יודעת שפלשתינה ארץ ישראל היא המולדת של היהודים. אז מעניין למה רוצים לגרש אותנו היהודים מישראל? להורי שהיו ציונים, היה ברור שבפולין רווית הדם היהודי, לא נשארים, והזכירו תמיד "שיושבים בינתיים על המזוודות". הם חיכו עד שהשערים  יפתחו ויוכלו לעזוב את פולין ולהגיע למדינת ישראל.

בשנת 1957 נתנה ממשלת פולין, שבראשה עמד וולדיסלב גומולקה – היתר ליהודים לעלות לישראל. (עליית גומולקה). במאי 1957 הפלגנו מעיר הנמל שצ'צ'ין באוניה בריטית בשם "צ'רלטון-סטאר" לצרפת. בצרפת היינו במחנה עולים ליד העיר מונטופוליה. לאחר כשבועיים הפלגנו ממרסי באנייה ארגנטינית "סנטה-פה" לחיפה. בחיפה פיזרו את העולים לכל חלקי הארץ. העלו אותנו על אוטובוס מלא עולים. הביאו אותנו לכפר יבנה-חולות כשמו כן הוא, שכן על החולות הלוהטים היו פחונים שלהטו עוד יותר, בלי חשמל, בלי כביש  ברזי מים בחוץ, ושירותים בדיונה מרוחקת. על החול רחשו לטאות, נחשים וכל מיני מזיקים אחרים. קיבלנו מהסוכנות 4 מיטות ברזל, שולחן קטן ופתיליה שהיה צריך ללמוד לתפעל אותה, כמה קופסאות של זיתים שלא ידענו מה עושים איתן, אז אמא החליפה את הזיתים לכמה ביצים שלא היו יותר גדולים מהזיתים. ב-1960 עברנו לראשון לציון. ב-1967  פרצה מלחמת ששת הימים, אחי היה בצבא,  להורי היה מאד קשה, הם חשבו וקיוו שהילדים שלהם לא יחוו  מלחמות. לדאבוננו  על ישראל עברו עוד כמה מלחמות. היום אני אמא לשתי בנות ובן נשואים וסבתא לנכדים שממלאים את עולמי וגורמים לי שמחה ואושר אין קץ. יהי רצון השם אלוקינו שנשב בשלום ולבטח בארצנו. "ונתתי שלום בארץ ושמחת עולם לכל יושביה".

זוית אישית

סיפורה של יהודית אידה הלפרין, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם התלמיד נתן אסטרוק, בבית הספר הדרים בראשון לציון, בשנת 2013.

מילון

הצלב האדום
קבוצה של ארגונים העוסקים בסיוע הומניטארי. הסמל שנבחר לארגון הוא צלב אדום על רקע לבן (צבעי דגל שוויץ בהיפוך צבעים). (וויקיפדיה)

ציטוטים

”ונתתי שלום בארץ ושמחת עולם לכל יושביה“