מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"ההתמודדות היומיומית"

אני והנכדה הודיה.
בת ארבע לפני הכוויה.
סיפור ילדות

עם כח רצון הכל אפשרי..

הסיפור שלי…

קוראים לי אביבה בוהדנה אני הסבתא של הודיה רחמים שלומדת בבית ספר משואה בקריית גת.

נולדתי במרוקו  בשנת 1946,  בעיר רבאט  הבירה. אני החמישית במשפחה של 11 ילדים. בגיל 4 נכוויתי בידיים וברגלים כוויה מאוד קשה שהותירה  לי צלקות עד עצם היום הזה.

לארץ עלינו בשנת 1954, היישר  למעברה  בקריית מלאכי, עם כל המשפחה שאז מנתה 8 נפשות. מאוחר יותר נולדו לנו עוד שלושה אחים צברים.

ההפלגה ממרוקו היתה  באניית דייגים עד צרפת, שהינו  שם במחנה מעבר והתעכבנו 9 חודשים כי אמי הייתה בהריון וחיכינו עד שהיא תלד. נולדה לי אחות, ובגיל חודש, קיבלנו את האישור שאפשר להפליג לישראל. בנמל הכניסו אותנו לתא קטן עם ווילון וריססו  אותי ואת אחיות שלי ואת אמי באבקת ddt.

הגענו בלילה לקריית מלאכי. שובצתי לכיתה ב' בבית הספר "האחים",  היה לי קשה מאוד עם השפה החדשה והיה יחס העוין של הסביבה של הילדים בגלל הצלקות שהיו  לי בפנים. ההתמודדות היומית הייתה לא קלה והשתדלתי להתחבב על כל הילדים בכיתה כדי להיות חלק מהם. עזרתי להם בשיעורים והתחלקתי בארוחת עשר, השתדלתי להראות להם שאני ילדה רגילה כמותם. ההורים שלי חיזקו אותי ונתנו לי הרגשה שאני לא פחות יפה מארבעת האחיות שלי ודרבנו אותי ללמוד ולהתקדם. למדתי במרכז הנוער בקריית גת במגמת תפירה ואחר כך המשכתי לנעורים ליד כפר ויתקין עד שסיימתי את לימודי.

התחתנתי בגיל 20 עם בחור בשם שלמה באהבה, ונולדו לנו 5 ילדים, 4 בנות ובן אחד הקטן. עבדתי בכל מיני עבודות וביניהם גם בחינוך בעיריית קריית מלאכי בגן מילו, מרכז לגיל הרך כתפאורנית.  אחרי 8 שנים המרכז נסגר ועבדתי בגני ילדים בתור סייעת עד לצאתי לפנסיה. היום אני פנסיונרית סבתא ל-21 נכדים נשואה עם בעלי 51 שנים. העסקתי את עצמי כקונדיטורית בבית, של עוגיות מרוקאיות לאירועים במשך 9 שנים.  וכיום  אני בפנסיה מלאה בבית עם בעלי .

הזוית האישית

שמחתי מאוד ליטול חלק בתוכנית זו שאפשרה לי לתעד את הסיפור החשוב של חיי, סיפור לו יש מסר חשוב מאוד, אותו אני מעבירה לנכדיי היקרים.

מילון

DDT
חומר חיטוי בו ריססו את העולים ארצה לצורך חיטוי

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון, כי בלעדיו לא הייתי מגיעה ומשיגה מה שיש לי היום.“