מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההתיישבות בנגב

עדי בביקור במושב בטחה בפסח
עדי בביקור במושב בטחה בפסח
עבדנו את האדמה באהבה הנגב התפתח והכלכלה פרחה

שמי שמחה כשנולדתי קראו לי חממה, חליתי תקופה ארוכה והוריי החליפו את שמי לשמחה שאשמח אותם כל החיים וכך היה.

נולדתי בתימן בשרעב בתאריך 1.1.1949 עלינו לארץ בתאריך  10.3.49 כשהייתי בת חודשיים יחד עם הוריי, אחיותיי ואחי, לא הרגשתי את קשיי הקליטה בארץ כיוון שהייתי קטנה.  התיישבנו בנגב בהוראת דוד בן גוריון, היה מאוד חשוב לו לשמר את הנגב ולהרחיבו, כל משפחה קיבלה שני עיזים, תרנגולות, סוס ופרה,  אמרו לנו לעבד את האדמה, הפרה נותנת לנו חלב, התרנגולות – ביצים וכך חיינו בקושי רב.

העבודה הייתה מאוד קשה, התנאים קשים, היה חם מאוד. עיבדנו את האדמה בשמחה עם כל הקושי שהיה ולא היו תנאים מזהירים, אם היינו חולים היה רופא פעם בחודש ועם כל המצב הזה חיינו בשמחה ובכיף שהנגב יצמח כפי שרצה בן גוריון ז"ל הוא נתן הוראה, לתת לכל אנשי המושב עוד שטחים רחבים שנוכל עוד לזרוע ולקצור.

חוויה ישראלית – הקשר הישראלי

הוריי תמיד עיבדו את האדמה בשמחה ומדי פעם נשקו את אדמת ארץ ישראל שזכו להיות בה עם כל הקושי. ביום העצמאות היינו חוגגים בנגב עד אור הבוקר עם דגלי ישראל בריקודי הורה, מדליקים מדורה ואוכלים תפוחי אדמה. כשעלינו לנגב הרגשתי שאני ממש ציונית ואני גאה בזה עד היום שזכיתי לעבד את אדמת הקודש בנגב כפי שרצה בן גוריון.

אחרי שהתחתנתי ועברתי לגור במרכז הארץ, היה קשה להוריי לתחזק את המשק בלעדיי ולכן הציעו להם לגדל פרות ולהתפרנס משיווק החלב שמכרו לתנובה וכך חיו עד יום מותם ונקברו במושב בטחה.

נוף מדברי בנגב

זיכרונות ילדות

גדלתי במושב בטחה בדרום, בִּטְחָה הוא מושב בצפון הנגב, ליד אופקים, במועצה אזורית מרחבים. המושב הוקם בשנת 1950 כמעברה בשם "הק"מ ה-107", בשל המרחק מירושלים. המושב הוקם על הריסות המעברה על ידי עולים מתימן. התושבים הגיעו למושב ממחוז שרעב בתימן. משם הגיעו למחנה עין שמר. שם היישוב נלקח מנבואת ישעיהו "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם". במושב גידלנו ירקות, הרחבנו את הרפת והתפרנסנו מהחלב.

גדלתי בת יחידה עם ההורים (אחי  ואחיותיי נישאו) בבית קטן בו היו שני חדרי שינה, מטבח קטן ומקלחת, השירותים היו בחוץ. במושב היו שני בתי כנסת, מרפאה קטנה, גן ילדים וצרכנייה.

נחרט בזכרוני אירוע שקרה בעבר בן השכנים כבן שנתיים נפל לתוך בור עמוק וצר, נתבקשתי להיכנס לבור כדי להוציא אותו משם, הייתי  רק בת 12 ומאוד רזה ובזכות זה יכולתי להצילו. שיחקנו לרוב בחבל קפיצה ובמשחק חמש אבנים בחצר הבית יחד  עם חברותיי שושנה, רותי, אהובה, מרים ועוד חברות… בפורים הצגתי את "המלפניי צמה עם סרט ומאחוריי צמה תפארת" כמובן שהייתי מחופשת וכל הקהל צחק כי הם לא רגילים לשמוע בעברית.

אני זוכרת מילדותי שירים כמו "שלום לבן דודי " ושירי ארץ ישראל. עד היום אני אוהבת לשמוע ולזמזם אותם למרות שאת המילים אני לא זוכרת. היה גן במושב אבל התעקשתי להיות בכיתה א' מאחר והשכנה שלי שרה הייתה גדולה ממני והייתה בבית ספר ורציתי להיות כמוה עם ילקוט ומחברות. לבית הספר לא היה שם אבל כאשר הגעתי לכיתה ג' שלחו אותנו ללמוד במושב גילת.

למדתי ארבע שנים בתיכון "משמר הנגב" עם עולים שהגיעו מטוניס, ממרוקו, מצרפת וגם הם עיבדו את האדמה כמו מושב בטחה להם בנו בית ספר ששמו היה מרחבים. לימים נכדתי התנדבה לעבוד שם עם ילדים במסגרת השירות הלאומי ודירת בנות השירות היה במושב בטחה שם העבירה פעילויות לקהילה… איך שגלגל מסתובב…

עבדתי במפעל לסריגה והמקצוע נרכש רק בארץ. לא היו עדיין מפעלים שמתאימים לנשים ומאוד נהניתי מהעבודה. עסקתי במקצוע זה ארבע שנים  אז לא היה עדיין בית ספר להשכלה, נשלחתי לשם על ידי משרד העבודה. גדלתי על ערכים של חסד ונתינה, בפסח אירחנו שכנים שלא היו להם אמצעים והיו יתומים ומאוד נהנינו בחברתם וישבנו על שטיחים והיינו אוכלים חרוסת, מרק, חילבה. אהבתי מאוד את החגים במיוחד את סוכות ופסח, בסוכות נהניתי לבנות סוכה ולקשט. ובפסח אהבתי את הניקיונות את ההרגשה שהכל חדש.

בילדותי השתתפתי בקייטנה באשקלון היינו בחוף אשקלון ונכנסנו למים וכמעט טבעתי, אחת המורות הצילה אותי נכנסתי לחרדות ומאז ועד היום אני לא מעיזה ללכת לים.

חווינו את מלחמת סיני וששת הימים. במלחמת ששת הימים מאוד פחדתי זה היה ממש קרוב אלינו- המושב קרוב לרצועת עזה. תושבי המושב היו מארחים את החיילים שהגיעו משדה הקרב, החיילים העייפים והמאובקים קיבלו מקלחת, ארוחה ומיטה חמה כדי לנוח מהמלחמה עד ליציאה לקרב הבא, אחד מהחיילים היה בחור שחיזר אחריי ולימים הפך להיות בעלי. כשהסתיימה המלחמה שמחנו לגודל הניצחון, לא ידעתי שבעלי היה בין הנעדרים, רק אחרי הנישואים חמי סיפר לי .

מסתבר שבעלי היה בתוך סיני עם השבויים המצריים במשאית שהוא נהג בה והגיע לקבוצה של חיילי צה"ל שנחו מהמלחמה והם טיפלו בו ולקחו את השבויים. המלחמה הייתה ממש קרובה אלינו בלי מקלטים ובלי מחסה היה פחד אימים ורק התפללנו שה'  יעזור לחיילי צה"ל.

התחתנתי  ב- 31.12.70 החתונה הייתה בבית השרון בתל אביב בתי הראשונה נולדה כשהייתי בת 22.

המלחמה הראשונה שהייתה אחרי נישואיי הייתה מלחמת יום הכיפורים אז בתי היתה בת שנה וחצי, בעלי נלחם בגבול מצרים לא היה בבית שלושה חודשים דיי דאגתי, לא התקשר, לא ידעתי מה קורה וברוך ה' חזר הביתה ושוב הזמינו אותו להילחם מלחמת ההתשה נגד המצרים.

אחרי מלחמת ששת הימים טיילנו בעזה, הערבים היו מאוד מפוחדים מאתנו לא כמו שהיום, טיילנו בכותל , מערת המכפלה, קבר רחל, ירושלים העתיקה היה מאוד מרגש ועד היום כשאני מבקרת שם אני מתרגשת מחדש…

כל ילדיי ונכדיי חיים בארץ. הלימודים חשובים מאוד ולכן הקפדתי שכל ילדי יהיו משכילים. יש לי 7 ילדים מדהימים ונכדים ה' ישמור אותם.

עץ הזית שבנגב

עדי נכדתי ביקרה במושב בטחה בחול המועד פסח

הזוית האישית

עדי: הקשר הרב דורי היא פעילות שמחברת בן הנכדה או הנכד אל סבא וסבתא שלהם ולדעתי זו פעילות מאוד מעניינית וכיפית.

סבתא: היה חשוב לספר לנכדה את כל קורות חיינו שעברנו בארץ ואת החוויות והמלחמות ובאיזה מצב גדלנו עם כל הקושי בארץ הכל היה באהבה לארץ.

מאוד נהניתי מהפעילות של המורה עדנה המדהימה שמסבירה ומעבירה מאוד טוב ומעניינן.

מילון

מושב בטחה
בִּטְחָה הוא  מושב בצפון הנגב, ליד אופקים, במועצה אזורית מרחבים. המושב הוקם בשנת 1950 כמעברה בשם "הק"מ ה-107", בשל המרחק מירושלים.  המושב הוקם על הריסות המעברה על ידי עולים מתימן.   

מחנה עין שמר
מחנה "עין שמר" הוקם בשנת 1949 לאחר הסבתו מבסיס חיל האוויר הבריטי למחנה עולים אשר שימש לאחד מארבעת מרכזי הקליטה לעולי תימן, שעלו לארץ ב"מרבד הקסמים". המחנה קלט כ-10,000 עולי תימן.

ציטוטים

”כשעלינו לנגב הרגשתי שאני ממש ציונית “

”הוריי תמיד עיבדו את האדמה בשמחה“

”עם כל הקושי ... חיינו בשמחה ובכיף שהנגב יצמח“

”אני גאה בזה עד היום שזכיתי לעבד את אדמת הקודש בנגב כפי שרצה בן גוריון“

”הוריי ... נשקו את אדמת ארץ ישראל שזכו להיות בה עם כול הקושי“