מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההפגזה ברפידים

איך הייתי תחת אש כמילואימניקית במלחמת יוה"כ

נולדתי בישראל בבית החולים הדסה בירושלים. הורי גרו אז במושב שורש ליד ירושלים.
התגייסתי לצבא ב- 1968 והשתחררתי בנובמבר 1970. מאז, עוד הספקתי לעשות מילואים מספר פעמים. כך היה מקובל אז – הרווקות עשו מילואים עד שהתחתנו ולאחר החתונה הן קיבלו פטור (אולי זה כך אף היום).
בתחילת מלחמת יום כיפור במוצ"ש, בתאריך 6.10.73, גויסתי בצו 8 למלחמה. כשהגענו לביר-גפגפה, הלוא היא רפידים בסיני. הייתה הפגזה של חיל-האוויר המצרי. אש תופת נורתה מכול עבר. החיילים רצו במהירות לשוחות עם הנשק שלהם והקסדות ואנו הבנות רצנו לשוחות גם כן. באותו רגע חשכו עיני!
 
חשבתי שאף אחד לא יצא משם בחיים, וכול החיים שלי עברו לנגד עיני כמו סרט נע. זאת הייתה חוויה מאוד קשה ולא פשוטה. כך נשארנו עד ששככה ההפצצה.
 
כאשר הייתה רגיעה שלטונות הצבא החליטו לפנות את הבנות במהירות לארץ (כך נקרא מה שלא היה סיני באותה תקופה). שוחררנו הביתה.
לא הפסקתי לחשוב על הלוחמים אשר נלחמים בחירוף נפש, במערכות ישראל.

מילון

צו 8
זימון מיידי של אנשי מילואים לצבא הגנה לישראל.

ציטוטים

”אש תופת נורתה מכול עבר. החיילים רצו במהירות לשוחות ואנו הבנות רצנו לשוחות גם כן.“