מאגר סיפורי מורשת

לאחר שתמי ואני התחתנו, עברנו לגור בנווה מונסון, בבית ישן עם חצר גדולה. באותה עת כבר היו שתי בנותינו הגדולות התאומות, יעל ומיכל, בנות שנה. אני פתחתי משרד עורכי דין בתל אביב והייתי נוסע בוקר בוקר, עם המכונית היחידה שהייתה לנו, למשרד או לבתי המשפט. תמי עשתה אז את עבודת הדוקטורט במכון וולקני, שנמצא ליד צומת בית דגון.

מנווה מונוסון למכון וולקני לא היה קו אוטובוס ותמי נאלצה לנסוע בטרמפים. לפעמים, כאשר לא הייתי חייב לצאת מוקדם, הייתי מסיע אותה למכון בדרך למשרד. הבעיה שהייתה לנו הייתה כשתמי הייתה צריכה לחזור בדיוק בשתיים בצהריים, על מנת להחליף את המטפלת של הילדות. עקב כך, הייתי חייב לעזוב את המשרד ולבקש מבית המשפט רשות להגיע למכון הוולקני כדי לאסוף את תמי. ברור שדבר זה הקשה עלינו מאוד, מאחר שמשרדי היה חדש והיה קשה לעבוד בצורה מסודרת.

מאחר ולא יכולנו להרשות לעצמנו להחזיק שתי מכוניות עקב ההוצאות המרובות, ניסינו למצוא פתרונות שבהם לתמי יהיה איך להגיע לחזור מהמכון בשעות הרלוונטיות. תמי ניסתה בתחילה לנסוע על אופניים, אולם הכביש היה צר מאוד, הנהגים לא התחשבו בה ולא פעם היא מצאה את עצמה בתעלה בצידי הדרך. ברור שלא יכולנו להמשיך ולסכן אותה. הייתה לנו בחצר מכונת דשא אוטומטית שהייתה מסוגלת לנסוע גם למרחקים, תמי ניסתה לנסוע עליה אולם גם ניסיון זה נכשל מטעמים ברורים.

מאחר ואני גדלתי במושב והיה לנו משק חקלאי עם בעלי חיים ובין השאר גם חמורים שאנחנו כילדים רכבנו עליהם במושב ותמי הייתה בוגרת הכפר הירוק, שהיה אז בית ספר חקלאי בלבד וגם לה הייתה גישה לבעלי חיים כולל חמורים, החלטנו לקנות חמור עם כרכרה קטנה שנחזיק אותו בחצר שלנו ותמי תוכל לנסוע יום יום למכון ובחזרה. היו לנו זוג חברים, אילנה ויאיר, שהתגוררו בשכונה מרמורק ברחובות ולאביה של אילנה היו גם חמורים. הוא הסכים למכור לנו חמור אחד עם כרכרה קטנה. באחד מימי השבוע נסענו לרחובות תמי, אני ויעל ומיכל בנות השנה, על מנת לקבל את החמור והכרכרה. הגענו כולנו לשם בשמחה גדולה, שילמנו לאבא של אילנה את מחיר החמור והכרכרה. תמי ישבה בכרכרה ואני עם המכונית נסעתי אחריה עם שתי הילדות.  יצאנו לדרך בשעה 10 בבוקר. הכביש מרחובות לכוון בית דגון ובהמשך לתל אביב היה כביש צר וחד מסלולי.

להפתעתנו החמור התחיל לצעוד צעד אחר צעד באטיות שכמוה לא נתקלתי מעולם. תוך רבע שעה נוצר פקק אחרי החמור שנסחב עד גדרה. הציפצופים של המכוניות קרעו את השמיים, כל מכונית שהצליחה לעבור את הכרכרה, נהגה לא חסך בקללות ובניפנופי ידיים לתמי על הפקק שהיא עושה בכביש.

לא עזר לתמי השוט הקטן כשניסתה לדרבן את החמור והוא המשיך לצעוד באיטיות רבה. לאחר שלוש שעות הגענו לנס ציונה ועצרנו בצד.

בחישוב מהיר הגענו למסקנה כי אם במהירות שהחמור הזה הולך, תמי תצא מהבית בשעה 8 בבוקר היא תגיע למכון בשעה 12:30 ומאחר ובשעה 1 היא אמורה לצאת חזרה היא תגיע הביתה בשעה 16:30 כך שתישאר לה חצי שעה לעבוד שלא לדבר על הסבל, הצעקות והחרפות שתספוג בדרך מהנהגים שדרכם תחסם בכביש הצר. לאחר שיקול קצר הגענו למסקנה שעלינו להחזיר את החמור ולהיפטר ממנו מהר ככל האפשר.

התחלנו במסע הסבל חזרה לרחובות. למותר לשוב ולספר את כל מה שספגנו בדרך חזרה, כאשר הפקק מאחורי החמור המדשדש נוצר מיד לקילומטרים רבים לכוון ההפוך.

לאחר כשלוש וחצי שעות הגענו לביתו של בעל החמור. כולנו נזקקנו להפסקה ומנוחה מכל מה שעברנו בדרך. הבעיה החדשה שנוצרה הייתה שבעל החמור סרב לקבלו חזרה.

רק לאחר שכנועים מרובים ולאחר שהזעקנו את יאיר ואילנה על מנת לשכנע אותו, הסכים לקבלו חזרה תמורת הפסד כספי מסוים שלנו.

יאיר חברנו התחיל להתלוצץ על חשבוננו. הוא אמר לנו "בואו תראו איך החמור הזה דוהר". הוא התיר את החמור מהעגלה, עלה על גבו וניסה להדהיר אותו. בתחילה, החמור שוב צעד צעד אחר צעד באיטיות ואז כנראה פקעה סבלנותו של החמור, לאחר כל הסבל שהוא עצמו ספג בכל המסע לנס ציונה ובחזרה ובתנועות חדות החל לקפץ באוויר, כאשר שתי רגליו האחוריות מורמות ונזרקות כלפי מעלה והעיף את יאיר המסכן מעל גבו. למרבה הצער, כתוצאה מהנפילה נשברה אצבעו של יאיר וכל הסיפור הסתיים בבית החולים קפלן ברחובות, שם הושמה אצבעו בגבס. לאור כל האמור, לא נותרה לנו ברירה, לקחנו הלוואה בנקאית שהחזרנו אותה בתשלומים וקנינו מכונית קטנה נוספת לתמי. חבל שלא חשבנו על כך מראש.

הזוית האישית

מושיק ותמי: נהנינו מאוד. היה מאוד כייף לשתף את הסיפורים שלנו, להכיר אנשים חדשים, ולהיפגש עם עינב, החוויה הייתה מאוד מהנה ורגועה.

עינב: אני למדתי המון על סבא וסבתא שלי.