מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההורים שלי – צחי ברקת

עם אבי
הוריי וסבי באל אקצא, 1932
עוצבתי על ידי הוריי

אני בן להורים ילידי גרמניה, ברלינאים אמיתיים. שם אבי יוסף ברקת שעוברת מליאו ברקוביץ. שם אמי רות זינגרמן, שניהם ילידי תחילת המאה הקודמת. הוריי היו חילונים גאים, אמי בת לסבי האחד שהיה בעל מפעל לברזל ואסטרולוג ואבי בן לסבי השני, שהיה פקיד ממשלה בכיר.

בנערותם השתייכו הוריי לתנועה הציונית "תכלת לבן", ובגרמנית "בלאו וייס" (זו היתה תנועת נוער ציונית בגרמניה). בתקופת ההכשרה וטרם עלייתם ארצה בשנת 1929, שהה אבא רבות בעיירות חקלאיות על מנת להשתלם בתחום, ואימא היתה פעילת-עלייה בקרב הנוער הברלינאי, כשאת ההנחיות היא מקבלת היישר מפעיל העלייה, המשורר יהודה שרתוק (אחי ראש הממשלה משה שרת). בסוף שנות העשרים עלו הוריי באמצעות אונייה כנשואים ארצה עם משפחותיהם. אימא פנתה לתחום העבודה הסוציאלית ועבדה באיזור המרכז בסיוע לנשים יוצאות גרמניה שהתאלמנו או שחיו בגפן לאחר שעלו לבדן ארצה. הסיוע כלל סיוע כספי, סידורי עבודה והיא דאגה לאותן נשים שהיו אמהות בסידור לילדיהן. מהסיפורים של אימא אני זוכר, שהיא טיפלה בשילוב הילדים במרכזי חינוך שהיו אז בישובים של אז. אבא פנה לתחום החקלאות ועבד ברחובות, נס ציונה והאיזור. אבא אהב במיוחד את תחום בעלי החיים. כמו כן סייע אבי לסבי בהקמת מפעל ליציקות ברזל בתל אביב. על פי הסיפורים, במפעל זה החלו ניצני תעשיית הנשק, לימים תע"ש, והמפעל התמחה בייצור אמצעי לחימה. במסגרת הערכות הישוב בעברי בעקבות פרעות חברון בשנת 1929 עסק אבא בגיוס גברים לטובת סיורי לילה באיזורי רחובות, נס ציונה ומעט דרומה עד גדרה, סיורים שהיו מחוץ לתחומי היישובים, כדוגמת "פלוגות הלילה" של וינגייט או "הנודדת" שהפכו לקראת שנת 1936 ליחידות מעוצבות ומאומנות. (הנודדת הייתה יחידה ניידת של ארגון "ההגנה" שפעלה בעיקר בתקופת המרד הערבי הגדול).

אימא רות ואני

לי אחות יחידה, יעל, המבוגרת ממני ב- 14 שנים (אמי סבלה מבעיות נשים, הפלות וכו', ומכאן פער השנים עד לידתי). בשנת 1935 עברו הוריי לקיבוץ נען, שם נולדה אחותי. הם עזבו את נען בשנת 1940 במטרה להגיע למושב השיתופי מולדת שבעמק, וזאת במסגרת הגשמת האידיאה החקלאית של אבי. אולם אמי, לאחר שביקרה במקום, לא הסכימה לצורת ההתיישבות הזו והוריי התגוררו בפרדס חנה בקרבת סבי, סבתי, סבתא רבא, אחות אמי ומשפחתה ואחי אבי ומשפחתו.

אחותי ואני

לאחר שובו של אבי ממלחמת העולם השנייה במדבר המערבי ולפני מלחמת השחרור חזרו הורי לנען, ובשנת 1950 עלו צפונה לקיבוץ דן, בו גדלתי. במשק הקשר עם ההורים היה שונה כתוצאה משיטת החינוך. ההורים ניסו להחדיר בי את החינוך היקי, שכלל סדר אבסולוטי, קריאת ספרים וחיבור למוזיקה קלאסית. אני זוכר שהרדיו אצל הורי מסוג פיליפס, באמצעותו האזינו במשפחה להכרזת העצמאות והוא שמור אצלי עד היום, ניגן רק מוזיקה קלאסית. בבית הילדים, אני חושב שהייתי היחיד שסידר בבוקר את המיטה כתוצאה מהחינוך שקיבלתי בבית הוריי. ההורים דיברו ביניהם גרמנית וגם אתי דברו בשפה זו, כך שהשפה הגרמנית השתמרה אצלי עד היום. מפאת הפרש הגילאים לא היו לאחותי ולי חיי אחים רגילים. כילד, ולאור גילם המבוגר יחסית של הורי, עטפה אותי אמי בדאגה יתרה, והחדירה בי אהבת האדם. לצערי אמי לא הספיקה הרבה, היא נפטרה צעירה, כשהייתי בן 11, כתוצאה מקריש דם שהסתובב בגופה במשך מספר שנים לאחר שהוכתה על ידי אזרח ערבי בצומת אום אל פחם, כנקמה על טבח תושבי כפר קאסם שבוצע בשנת 1956 ע"י כח בפיקודו של ישכה כרמי, שנפטר לאחרונה.

בילדותי

האינטרקציה שלי עם אבא היתה מוחלטת ושתיתי בשקיקה את סיפוריו ממלחמת העולם השנייה, עת שירת כחייל בין השנים 1041 עד 1945 בצבא הבריטי, במסגרת יחידת הקומנדו של דיוויד סטרלינג (מפקד הרפאים) יחידת.S.A.S. אבי התנדב בגפו לצבא הבריטי, שם כמובן שפגש חיילים ארצישראלים רבים ביחידות שונות. כילד אני זוכר שסיפורי טרום השינה עסקו בתיאורי מידבר, ישיבה באוהלי בדואים ונסיעות ארוכות בג'יפים על גבי דיונות, שקיעות של הג'יפים בחולות וחילוצים בדרכים שונות. כשבגרתי קיבלתי הסברים מאבא איך נסעו בחולות מבלי לשקוע ולהתחפר, איך ידעו להבחין על פי גלי החולות הקטנים היכן הקרקע קשה ויציבה יותר. ממנו למדתי איך נעים ימים במדבר לאחר הטמנת מים, דלק, מזון ותחמושת במעבירי מים אם היו, או בקיפלי קרקע מוצקים. ממנו למדתי את נושא זיהוי כוחותינו על פי השמעת קולות בעלי חיים המצויים בסביבת הפעילות (צרצרים, צפרדעים, ארבה וכ"ו). הסתימה היחידה בשיניו שהחזיקה מעמד בפיו עד יום מותו, היתה סתימה שביצע בו רופא מצרי באיסמעילייה. אבי סיפר בהנאה רבה על פשיטה רכובה שעשתה היחידה על מנחת מטוסים גרמני בלוב ופיצוצם של כחמישה מטוסים שחנו שם. הוא הוסיף וסיפר על הסתתרות יום במדבר עם כלי הרכב מפני סיורים אויריים גרמנים, משיכת הסיורים הרכובים הגרמנים תוך שימוש בגמלי הבדואים כפתיון למארב שהכינו הוא וחבריו, והשמדת הכח הגרמני. לאחר מכן שירת אבי בצה"ל כנהג משאית בחטיבת הראל, כמוביל שיירות לירושלים הנצורה על גבי דרך בורמה.

בראייה לאחור אני יכול כיום לציין שעוצבתי על ידי התנהלות הוריי. על ידי אמי בכיוונים של אהבת האדם וסיוע מחד, ומיליטריזם על ידי אבי. כנער, סיפוריו של אבי אודות שעבר לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה והן במלחמת השיחרור, בשילוב קריאתי אודות מאיר הר ציון ומעללי יחידת ה 101, היו באופן וודאי הטריגר שגרם לי להתנדב. היה לי ברור ללא כל דילמה שבצבא אשרת באחת היחידות ההתנדבותיות. (עפתי מגיבוש השייטת בשנת 1965 לאחר שיחת פסיכולוג. למי שהיה לימים מפקד השייטת ומפקד חיל הים, ידידיה יערי מקיבוץ מרחביה, סייעתי במשך רוב מסע הגיבוש מאשקלון לראש הניקרה ותראו לאן הגיע הבחור).  סיפוריו של אבא על השירות והמעללים במדבר המערבי גרמו לי מספר פעמים ליישם את שביצעו הם בצפון אפריקה במסגרת השירות בסיירת צנחנים במדבר סיני ובחציית נהר הרוקאד ברמת הגולן במסגרת יחידה 504.

אבי יוסף ז״ל

לסיום, שני סיפורים קצרים המחברים אותי לטקסי זיכרון של יחידת SAS: יחידתו של דיוויד סטרלינג S.A.S נהגה להיפגש אחת לשנה בתאריך סיום מלחמת העולם השנייה בארמון באקינגהם בנוכחות המלכה אליזבט. בשנת 1963 החליט אבי לקחת אותי לאירוע מיוחד זה. אני זוכר שמקום המפגש, בו הייתי נער יחידי, הרשים אותי ביותר בגודלו עם חלונות מעוטרים ועם נברשות קריסטל ענקיות המשתלשלות מהתקרה. השולחן היה ערוך בכלים מהודרים שלא הכרתי עד אז מחדר האוכל בקיבוץ, הכל כסוף וממורק. אני לא זוכר את האוכל למעט שפע קנקני הבירה. בקושי הסתדרתי עם האנגלית הרצוצה שבפי. המלכה בפניה הוצגתי שאלה אותי על לימודיי, איך זה לחיות עם אב ללא אם וכיוצא בזה, שיחה רכה ונעימה. לעומת זאת, חבר הלוחמים הותיקים בוגרי יחידת SAS  המהוללת ששהה בחדר, התענין בשיחה אתי יותר בגיוס הצפוי לי (הייתי בן 16) והיכן הייתי מעוניין לשרת. חבורת הלוחמים שהיו אז רק בני 55-60 נראתה לי אז כחבורה הזויה עם השירים, הצחוק הרם המתגלגל, כפי שילדינו רואים אותנו כנראה כיום. שנים לא הסתפרתי לאחר המפגש, וזאת בעקבות לטיפתה של המלכה אליזבט את שערות ראשי.

אבי ביחידת S.A.S

כשלאבי מלאו 100 שנים (הוא נפטר בגיל 103), הוא קיבל הזמנה ממינסטריון ההגנה הבריטי לקבל בבריטניה את אות הצלב הבריטי, כהוקרה לשירותו ולעובדת היותו הלוחם האחרון מיחידת SAS שעדיין בין החיים. שכנעתי את אבי שיפנה למשרד ההגנה הבריטי בטענה שמפאת גילו תקשה עליו הנסיעה לאנגליה והוא ביקש שאת הטקס יערכו בשגרירות בריטניה בישראל. הבקשה התקבלה, נקבע מועד אליו הגיע מפקד הקומנדו הבריטי ששהה באותה עת בעיראק. ליוויתי את אבא לאירוע. חודש אוגוסט, חם ומהביל בתל אביב. אני מגיע נעול סנדלים. בכניסה זכיתי למבטים נוקבים ומכורכמים של הצוות בשגרירות, שהבהיר לי הכוונה למנוע את השתתפותי בטקס. כמפעיל סוכנים ותיק לא התבלבלתי ושכנעתי את אחד המאבטחים להתחלף במנעלינו לטובת הטקס, נתתי לו את הסנדלים והוא נתן לי את נעליו. כמובן שהשתתפתי בטקס שהיה מרגש.

איור של אריה טופור

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

צחי ברקת תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

צל"ש או טר"ש לצחי ברקת

מטרות הדמות של צחי ברקת

מילון

יחידה 101
יחידה 101 היא יחידת קומנדו ישראלית שהוקמה ב-5 באוגוסט 1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול, כמענה לחדירות רבות של מסתננים מירדן ומרצועת עזה לישראל, חדירות שנעשו למטרות חזרה של פליטים לביתם ובשלב מאוחר יותר גם למטרות גניבה ורצח. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי קיבל הזמנה ממינסטריון ההגנה הבריטי לקבל את אות הצלב הבריטי, כהוקרה לשירותו“