מאגר סיפורי מורשת

רקע

שמי אורה כנעני, נולדתי בישראל בתאריך ה-18/8/1938 בשם אורה פריצקי. אני בת הזקונים להוריי לאחר ארבעה אחים ושתי אחיות. הוריי קראו לי בשם אורה על שם סבי ששמו היה אהרון. הוריי נולדו גם הם בישראל, ואני כבר דור שביעי בארץ ישראל.

החיים בצל העוני

גדלתי והתחנכתי בשכונת רוממה בירושלים. הייתה לי ילדות ענייה מאוד, היינו משפחה מרובת ילדים עם הורים שעבדו בתור חלבנים ובקושי הצליחו להתפרנס. אני ומשפחתי גרנו בבית עם שני חדרים, כאשר חלק מאחיי ישנו על המיטות ראש לזנב וחלק על הרצפה, בזמן שאני ישנתי עם הוריי במיטתם משום שהייתי הילדה הכי קטנה שלהם.

במהלך מלחמת העצמאות, כשהייתי בת 10, שני אחיי ששירתו באותה תקופה בצבא ובמשטרה נהרגו בהפרש של קצת יותר מחצי שנה אחד מהשני. בסיום המלחמה, משרד הביטחון נתנו להוריי לנהל מכולת עקב היותם הורים שכולים וכדי שיצליחו להתפרנס כראוי.

בילדותי היו הרבה שעות ביום שבהן הייתי לבד בבית. הוריי עבדו כל היום במכולת ואחיי היו גדולים מאוד.

הדת כחלק מחיי

גדלתי בבית חילוני, אך משפחתי המורחבת הייתה דתייה. למרות שאני חילונית, אני מאוד אוהבת את הדת ואף הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא" בצעירותי. בבני עקיבא היו לנו הרבה טיולים כיפיים ומחנות עבודה. אני זוכרת שבחלק מהטיולים היינו נוסעים לקיבוצים, ישנים באוהלים וקמים לעבודה בקיבוץ בבוקר.

התחביב האהוב עליי עד היום

אחד התחביבים שהיו הכי אהובים עליי בילדותי היה ללכת לקטוף פרחים ולקשט איתם את הבית. האהבה לפרחים קיימת אצלי עד היום, וגם היום אני אוהבת לקנות כל דבר שיש בו פרחים (מצעים, מפות, בגדים…).

הפן החברתי והלימודי בילדותי

בבית הספר, היו לי הרבה חברות, אך בתור תלמידה, אני לא הייתי כל כך חכמה, ונשארתי שנה שנייה בכיתה ה'. אני זוכרת שהייתה לי מורה לאנגלית שכל הזמן הייתה אומרת לי שאחותי היא תלמידה מצטיינת ואני לא. בנוסף, לא הייתי כל כך בכושר במהלך ילדותי, ואני זוכרת שפעם אחת בשיעור ספורט רצתי סביב מבנה בית הספר, והרגל שלי נפלה לתוך בור ביוב. אני זוכרת שהילדים בכיתה צחקו עליי וכינו אותי "אורה נפלה לג'ורה", זה היה דיי מביך.

כשהגעתי לגיל מצוות, לא חגגתי בת מצווה בגלל המצב הכלכלי הירוד שהיה למשפחה שלי. במקום חגיגה, משפחתי קנתה לי שעון במתנה.

כשהייתי נערה, אבי נפטר מהתקף לב. אמא שלי המשיכה לעבוד לבד במכולת, ובגלל שכל האנשים בשכונה ריחמו עליה על שאיבדה חלק ממשפחתה, הם היו באים לקנות הרבה דברים במכולת, ולכן המצב הכלכלי נשאר די יציב לאחר מות אבי ואחיי.

אני זוכרת שלאחר מות אבי הייתי מאוד עצובה, ולכן אמא שלי הייתה שולחת אותי בחגים ובחופשים לדודתי שגרה בחיפה כדי שתשמח אותי.

תמונה שלי ושל משפחתי כשהייתי בערך בת 9

הגיע הזמן להתגייס… או שלא?

כשהגעתי לגיל 18, לא התגייסתי, משום שקיבלתי שחרור מהצבא בגלל ששני אחיי נהרגו בעת שירותם, ואמא שלי פחדה לשלוח אותי לצבא מחשש שגם לי יקרה משהו.

העבודה הראשונה שלי

כשהייתי בת 18 התחלתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי. עבדתי במשרד הפנים בתור טלפונאית, כלומר, אחת שעונה לטלפונים ומעבירה את האנשים שמתקשרים למי שהם צריכים לדבר איתו משום שפעם לא היו שלוחות שבהן אפשר להתקשר, להקיש מספר, ומיד לקבל את מי שרצית להתקשר אליו.

הדבר הראשון שעשיתי עם הכסף שהרווחתי בעבודתי היה לקנות רהיטים לאמא שלי ולהחליף את המרצפות השבורות ברצפה בבית שלנו. עבדתי בעבודה זו במשך שנה, ומיד אחר כך עברתי לעבוד בביטוח לאומי בתור קלדנית. עבדתי בעבודה זו עד שיצאתי לפנסיה בגיל 65.

גאווה משפחתית

בגיל 28, הכרתי את איתן כנעני, במקור הוא הגיע מקיבוץ רמת רחל, אך באותה התקופה הוא גר בירושלים. כשהייתי בת 29 התחתנו, ועברנו לגור בשכונת קריית יובל בירושלים. באותה שנה, נולד בננו הבכור. לאחר שנה נולד לנו בן נוסף, ועברנו לגור בשכונת בית הכרם בירושלים. לאחר שלוש שנים נולדה לנו בת נוספת.

כיום, אני מתגוררת עם בעלי איתן באחוזת בית הכרם בירושלים, יש לי שמונה נכדים כאשר הגדול מיניהם בן 22 והקטן בן 5. אני שומרת על הווי חברתי וחברה טובה. אני טסה לחו"ל, הולכת להופעות והצגות, שומעת הרצאות, מקדישה זמן לנכדים ולילדים ובעיקר נהנית מהחיים.

הזוית האישית

עדי: בזכות תכנית הקשר הרב דורי למדתי רבות על החיים של סבתא ועל עברה, והתכנית תרמה רבות לקשר שלנו כסבתא ונכדה.

סבתא אורה: נהניתי והתרגשתי מאוד להיזכר בהיסטוריה שלי ולספר את סיפוריי לנכדתי עדי.