מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הדרך הפתלתלה מרומניה, דרך קפריסין, לישראל

בנצי לביא
בילדותו עם הוריו
ילדותי, עלייתי לארץ, משפחתי

ילדות ברומניה

שמי בן ציון לביא (ליבוביץ) יליד 27/10/1939. נולדתי בעיר בקאו שברומניה. גדלתי בבית מסורתי. כאשר הייתי בגן, נהגתי ללכת כ- 2 קילומטר מהבית. היינו הולכים לבד לגן כי ההורים היו טרודים בפרנסת הבית.  רוב הילדים ברומניה באזור שלי היו מסורתיים והייתה לנו חצר גדולה עם שכנים יהודים, שם היינו משחקים. בחורף היינו מפזרים מים בחצר, המים היו קופאים ואחר כך היינו מחליקים על הקרח.

סבי וסבתי מצד אמי ברומניה

בתקופת מלחמת העולם השנייה רומניה הייתה כבושה על ידי הגרמנים שלקחו את אבי לעבודות כפייה לשמונה חודשים, לחפירת תעלה ענקית. בתקופת הכיבוש נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב (מגן דויד) כי הגרמנים הכריחו את היהודים. אבי שב הביתה אחרי שמונה חודשים. עם כיבוש רומניה, על ידי ברית המועצות מידי הגרמנים, אילצו הצבא הרוסי משפחות יהודיות שהיה להם מקום בביתם, לפנות חדר ללינה לחיילים שלהם.

אבי עסק במסחר והיו לנו שתי חנויות ובאחד הימים בתוך החנות, אבי נורה על ידי  שוטר מקומי בטעות.  ומגיל חמש וחצי התייתמתי מאבא.

עם אבי ברומניה

התארגנות לעלייה לארץ

כאשר הייתי ילד, במאי 1945 הלכתי עם אמי לשם ההתארגנות לעליה לארץ, שהייתה דרך התקהלות בבתי כנסת ואולמות. היינו שומעים מידע על ארץ ישראל בעזרת שליחים מהארץ, שבאו לפעמים, ובספטמבר 1947 לקחו אותנו לגיבוש באזור הצפוני של רומניה (טרנסילבניה-בישוב יעקובן). לאחר שלושה שבועות נסענו ברכבת מסע לנמל בורגס בבולגריה, מפני שהרומנים לא אפשרו לנו לעלות על האניות בנמל קונסטנצה שברומניה, בגלל בעיות עם אישור מהרוסים ששלטו באזור.

בנמל בורגס בבולגריה בתאריך 26/9/1947, חיכו לנו שתי אניות: האחת, גאולה והשנייה, מדינת היהודים, אני ואמי עלינו על האנייה גאולה. לאמי ולי היה תרמיל קטן על הגב עם מעט ביגוד, וזה מה שהיה מותר לנו לקחת כדי שיישאר יותר מקום למעפילים. שתי האניות הפליגו דרך הים השחור, דרך מעבר הבוספורוס ומעבר הדרדנלים שבטורקיה. אלה המעברים בין הים השחור לים התיכון.

מיד כשנכנסנו לים התיכון, גילו אותנו המשחתות הבריטיות וכמובן התחילו ללוות אותנו במטרה לא לאפשר לנו להגיע לחופי ישראל, שאז הייתה בשליטת הצבא הבריטי (מנדטורי). היה מאבק בדרך, בין האניות הבריטיות לבין אניות הבאות מרומניה. תפסו אותנו חיילים בריטים, עלו על האנייה ופיזרו גז מדמיע על האנשים. הם גררו את האנייה לנמל חיפה והורידו אותנו.

עברנו חיטוי ב די די טי ולמחרת העלו אותנו על אניית גירוש בריטית ולקחו אותנו לקפריסין למחנה 70.

קפריסין

אני השחרשחר שעומד מאחור משמאל לחלון

התנאים בקפריסין היו לא קלים, כאשר היו מעפילים מכל אירופה וממחנות השואה שהתקבצו כאן. היו מחלקים לנו אוכל ומים במנות ולפעמים היה חסר מים. במשך הזמן התחילו להתנהל חיים יותר קלים, אך ההרגשה הייתה לא קלה בגלל המחנה עם גדרות התייל מסביב למחנה הסגור, עם שומרים מפוזרים על מגדלים וצבא בריטי שהיה מכתיב לנו את החיים.

פתחו שם כיתות לימוד ואני הייתי בכיתה ב'. למדנו עברית, חשבון וסיפורים על ארצנו. למבוגרים היה יותר קשה עם מחנה ההסגר בגלל שהם באו ממחנות השואה. במחנה היו הרבה ילדים יתומים, אלמנות ואלמנים וחלקי משפחות שאיבדו את יקיריהם.

אמי ואני עם אבי החורג

אמי הכירה אלמן ניצול שואה, שאשתו ושתי בנותיו נהרגו בשואה ונשאר לבד, ואז אמי התחתנה אתו. לאחר תשעה חודשים שהיינו במחנה קיבלנו אישור מיוחד לעלות ארצה. כאמור, עלו רק אמהות עם ילדים קטנים וגברים מבוגרים ואז עלינו שלושתנו ביחד לישראל.

הגעה לישראל

הגענו לארץ עם אניית מעפילים לשעבר. אניית מעפילים שנקראה לפני כן פאן קרשנטן, ועם קום המדינה שונה שמה לקיבוץ גלויות. השמחה הייתה גדולה ובחודש יוני 1948 שיכנו אותנו בבית עולים בפרדס חנה. בארץ הייתה עדיין מלחמת השחרור ובאחד הימים הפגיז אותנו מטוס מצרי. לא היה קל אך ההרגשה שאתה בארצך היא טובה.

אני ומשפחתי ביפו

אחרי שלושה שבועות עברנו לגור ביפו ושם הלכתי לבית ספר בנווה צדק ושמו נקרא: "בית ספר מעורב" ברחוב שלוש (זה ביתו של שלוש לשעבר).

ברקע – בית הספר בנווה צדק
גדר תחנת הרכבת בנווה צדק (כיום מתחם התחנה)
בבית ספר בנווה צדק, יושב משמאל למורה

החיים לא היו קלים ואמי הייתה בהריון, עבדה בתפירה וגם במועדון קצינים כמחלקת תה. גייסו את אבי החורג לצבא סדיר בגלל המצב בארץ במלחמת השחרור. הוא שירת שמונה חודשים, עד שאמי ילדה ונולד לי אח חדש. בהמשך, אבי החורג עבד באריגה. לא הייתה לו עבודה בכל יום ולכן המצב היה קשה.

לאחר שנה, התארגנה קבוצה של אנשים ולארגון הזה קראו: "מהעיר לכפר" ואז המשפחה הצטרפה לאותו ארגון. בארגון התחילו לבנות את המושב בשם קסטינה ב' שהוא מושב ערוגות של היום. בתקופה הראשונה היה מאוד קשה, ללא חשמל ללא כבישים. הייתה לנו סוסה ועגלה עם גלגלי עץ. לבית הספר בבאר טוביה, היינו נוסעים עם עגלה שאספה חמישה ילדים מהמושב.

בהתחלה, במושב, היו לנו שלוש פרות וכל מיני סוגים של עופות לי הבית (תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ותרנגולות) ובמשך השנים כאשר  הרפת גדלה, היה יותר קל להתפרנס.

בית הספר החקלאי

למדתי בבית הספר בבאר טוביה בכיתות ד'-ה' ואז התארגנתי והלכתי לבית ספר חקלאי (בן שמן ב' – נעורים של היום ליד כפר ויתקין).

שם ביה"ס: בן שמן ב"נעורים" של היום, שנת 1952. מקום בית הספר: ליד כפר ויתקין, בית ינאי הוא שמו נעורים של היום. למדנו חקלאות ולימודים רגילים. הייתי בבית ספר שלוש שנים מכיתה ו' עד כיתה ח' מ-1952 עד 1955.

תקופת בית הספר החקלאי הייתה בשבילי אחת התקופות היפות בחיי. נפגשתי שם עם ילדים בגילי מכל העדות והעמים, מכל הארץ והשתלבנו בכל ענפי המשק: לול, רפת, גן ירק, פלחה, גינות נוי וכמובן היו ילדים שעבדו במטבח ובמשק הבית כדי שנדע לעשות הכל ולהשתתף בכל הענפים.

עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום. אני התחלתי לעבוד ברפת. הייתי מתחיל לעבוד בשלוש לפנות בוקר בחליבה ראשונה. אהבתי את העבודה ברפת למדתי שם הרבה על המלטות וחליבות והיה לי מעניין מאוד.  אחר הצהריים הייתי הולך ללמוד. היו לנו הרבה פעילויות תרבות וחברה וזה העשיר אותנו, כי כולנו באנו ממושבים חדשים ששם עוד לא הייתה אפשרות להגיע להעשרה כזו של פעילויות, שהייתה חסרה במושב. בית הספר החקלאי הפך אותי לבוגר והוכיח לי שאני מסוגל להרבה יותר.

סיימתי כיתה ח' בבית הספר, שם עבדתי גם בפלחה עם טרקטור וההרגשה הייתה כבירה. כילד בין כיתה ו"-ח" הספקתי לעבוד בלול, ברפת, בפלחה ובגן הירק וכמובן כל הניסיון הזה שינה אותי לבוגר ובעל ניסיון, כאשר שיא ההתמחות שלי  היה במכונאות חקלאית וטרקטורים, שזה נתן לי אפשרות לעזור להורי במשק וגם להיות חלק בפרנסת משפחתי. חזרתי הביתה עם ידע והתמחויות הרבה יותר מתקדמות שלא הגיעו עדיין למושבים החדשים.

כמובן בגלל המצב הלא קל שהיה אז במושב ובמשפחתי לימודיי, לצערי, הסתיימו עם גמר כיתה ח'.

בתקופה הראשונה עבדתי כטרקטוריסט אצל חקלאי מכפר אחים ובמשך הזמן דודי, שהיה גר בשודיה, קנה לי טרקטור משלי, פרגוסון 35, ואז לא היה מאושר כמוני. התחלתי לעבוד מחוץ לכפר וקיבלתי עבודה עם הטרקטור: במפעל לקמח אספסת בשדרות שהייתה אז עיירה חדשה. המצב הכלכלי של המשפחה, ב 1957, השתפר.

הקמת משפחה

בתקופה זו הייתי בא פעם בשבוע הביתה, הייתי נער כבר בין 17 וזו התקופה שקבעה את גורלי.

הכרתי שם מדריכת נוער בת 16 וחצי שהדריכה בשדרות.נהיינו חברים טובים ומאז אנו ביחד. התגייסתי לצבא, לנח"ל, ב – 11/1958.

את הטרקטור שהיה לי מכרנו כי לא היה מי שינהל זאת בהעדרי. בנוסף, פקדה את הרפת שלנו מחלת הפה והטלפיים ולצערי המצב בבית נהיה שוב קשה והורי עזבו את מושב ערוגות באמצע שנת  1961. חברתי ניצה, הייתה בצבא מדריכת גדנ"ע ואחרי שהיא ואני השתחררנו מהצבא, התחלנו לעבוד מיד והתחלנו לחסוך לקראת עתידנו. העבודה הייתה לא קלה ואף רבה.

הקמת משפחה

יצאנו ביחד מעל 4 שנים ואחרי חצי שנה מהשחרור התחתנו, גרנו בשעריים-רחובות, ומשם עברנו למושב ניר בנים. קיבלנו בית לגור בו  ואני עבדתי עם טרקטורים של קבלן  במושב וכאן התחלנו לבנות משפחה.

בזמן שגרנו בניר בנים ניצה אשתי הדריכה תקופה את ילדי הכפר. היא הייתה בהיריון כבר והגיע הרגע המשמח, בתאריך 16.6.1963, שבו נולדה בתי הבכורה גילי. היה לא קל כי הינו זוג צעיר לבד, בלי עזרה משום צד של ההורים. מצבם היה די קשה ולכן לא היו אפשרויות לעזרה. אני עבדתי עם הטרקטורים המון שעות כדי לפרנס ולהחזיר חובות על השיכון (דירה) שקנינו בבת ים עם 90% חובות. השנים האלו היו  קשות  כיוון שאשתי לא עבדה כלל וכל נטל הפרנסה היה מונח על כתפיי. הייתי המפרנס היחידי במשפחה. זו הייתה הזדמנות כדי להתקדם בחיים ולכן גרנו חמש שנים בניר בנים במושב עד שעברנו לבת ים.

בשנת 1965, עבדתי כטרקטוריסט על שופל ולאחר זמן בשנת 1969 התחלתי לעבוד בחברת פורד בחלקי חילוף. בשנת 1978 פתחנו חנות לחלקי טרקטורים ומשאיות. היינו שלושה שותפים וכך הגעתי לעבוד באופן עצמאי בנושא החלקים עד 1994. משום שהייתי מוכר בנושא החלפים בעיר, חברת פלדמן לטרקטורים הציעה לי לעבור ולעבוד עמם.

משפחתי כיום

גילי בתי היא תועמלנית ולה שני ילדים, נכדיי, ששמם: הדס ואסף

בתאריך 10.5.1965 נולד בננו יעקב (יקי) והשמחה הייתה גדולה כי הוא על שם אבי ז"ל שנהרג ברומניה.  כיום יקי עובד במערכות אבטחה ומיגון ולו חמישה ילדים: אור, רועי, יובל נעמה ואיל.

כעת, יש לי שבעה נכדים והשמחה בבית רבה. בחגים אנו מרבים להיפגש. ישנו סבב משפחתי ומה שמייחד את משפחתי הוא שאנו מאוד מאוחדים ואנו מרבים להיפגש על מנת לשמור על התא המשפחתי.

בשנת 2014, יצאנו אני וכל משפחתי, כולל נכדיי, לטיול שורשים ברומניה, למשך אחד עשר יום. טיול שלא יישכח!

הזוית האישית

בנצי לביא: בשבילי זהו סיפור חיים ובייחוד שהתייתמתי, מה שהפך אותי לבוגר יותר. אני שמח שלקחתי חלק בפעילות זו כיוון שלדעתי חשוב שהסיפור שלי יתועד לדור ההמשך, שכן קשה להבין את הפער שקיים בין היום לפעם.

מילון

מנדטורי
קשור למנדט, שלטון הבריטים בארץ ישראל בשנים 1922⁻1948. "עד היום חלק ניכר מהמשפט בישראל מסתמך על חוקים מנדטוריים.

ציטוטים

”מה שמייחד את משפחתי הוא שאנו מאוחדים ומרבים להיפגש על מנת לשמור על התא המשפחתי“