מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הדרך אל הכפר

סבתא רבקה והנכד איתמר
רבקה עם עגלה במושב
חקלאות ואהבה לאדמה של המשפחה

אני רבקה טוויג, נולדתי למשפחת שלי, בשנת 1950 בתוניס, עליתי לארץ בגיל חצי שנה.

שם אבי סגרון ושם אמי מילה. שמות אחי: ינון, בצלאל, מאיר. הוריי הגיעו לארץ באונייה בשם "ארצה". אבי היה ציוני וכל רצונו היה לעלות לארץ ישראל. במשך ההפלגה לארץ חדרו מים לאונייה והייתה סכנת טביעה. בתוך האונייה היו ילדים ומבוגרים, אחרי כמה ימים הגענו לנמל חיפה ומשם הסיעו אותנו במשאית לבית ליד.

בבית ליד גרנו באוהל זמן קצר, אבי ביקש לגור בישוב חקלאי בכדי לממש את אהבתו לאדמה, הוא האמין שהיא מביאה גאולה אמיתית. כשהגיעו למושב פתחיה לא היה חשמל, לא מים, לא בית ולא צמחים. הוקמו אוהלים וכל משפחה קיבלה אוהל. מים הגיעו בכבאית, כל משפחה קיבלה שני דליים שהיו צריכים להספיק לכל הצרכים. הייתה תקופת צנע, לא היה אוכל, חולקו תלושים לקבלת מזון. לא היו מקלחות ולא שירותים. אט אט המתיישבים הקימו צריפים, בלילה חיות בר הסתובבו ליד הצריפים. במשך הזמן הונחו קווי מים, התושבים למדו להפעיל את מערכות המים. זרענו זרעים, שתלנו שתילים והתחיל להיות ירוק בעיניים.

אבא שלי קיבל פרד, עגלה ומחרשה שתשמש לעיבוד האדמה ולתחבורה. בשנת 1954 אבא שלי קיבל את הפרה הראשונה, קראנו לה עליזה. פעם בשבוע הגיע מדריך חקלאי שהדריך את התושבים כיצד לטפל בחיות ובצמחים, החליבה הייתה ידנית והפרה סירבה שנחלוב אותה. אבא שלי שאל את המדריך מדוע אינה מאפשרת לנו לחלוב אותה והמדריך אמר שהפרה שמעה מוזיקה ברפת שגדלה בה, ואבא שלי השיב שאין לו חשמל ולא רדיו. המדריך ענה לו: "אז תשיר לה", ואט אט הפרה נקלטה אצלנו ברפת. גם לפרה היה קשה לעבור בית.

אימא חלבה את הפרה בוקר וערב, אט אט הרפת גדלה

תרנגולות הסתובבו חופשי בחצר. המושב גידל במשותף חיטה ושעורה. אימא טחנה את גרגרי החיטה ברחיים ואפתה בטבון שבנתה בחצר. אבא עבד בכמה עבודות, חרש את הכרמים של כרמי יוסף במחרשה וסוס, אז קראו למקום אבו שושה. בד בבד גידלנו ירקות והחזקנו את הרפת. כולם עבדו במשק, גם הילדים, יד ביד עם ההורים באהבה גדולה לאדמה, על אף הקשיים והעוני.

את שיעורי הבית הכנתי לאור עששית. מכלית הנפט הגיעה פעם בשבועיים. החלוקה הייתה בצריף, כל אחד קנה בהתאם לכיס שלו. המתיישבים היו צריכים לבנות את הבתים שלהם בעצמם, המקלחות והשירותים נבנו מחוץ לבית. ההליכה בלילה לשירותים הייתה מפחידה ומאתגרת.

קציר של המספוא (אוכל לפרות) נעשה במגל וחרמש וזאת הייתה עבודה קשה. את החלב הבאנו ביד בכד גדול לבניין המחלבה, שם שקלו את החלב ורשמו בפנקס את הכמות שהביאו. פעם ביום הגיעה משאית שלקחה מבניין המחלבה את כל החלב לתנובה שבעיר רחובות, שם מפסטרים את החלב ומיצרים ממנו גבינות ומעדנים.

אחרי יום לימודים אנו הילדים קוטפים את הירקות לתוך דליים ושופכים לארגזים מעץ, מעמיסים את הארגזים על העגלה ומביאים את הירקות למיון בקרבת הבית. ממיינים לסוג א' וסוג ב'. בזמנו הדביקו מדבקה של שם המגדל ומספרו. בלילה הייתה מגיעה משאית, כל פעם בשעה אחרת. היינו מעמיסים את הירקות על המשאית, נהג המשאית היה מחתים את תעודת המשלוח. טלפונים לא היו, הטלפון היחיד היה במזכירות. את התשלום היינו מקבלים לאחר עמל רב אחרי חודש של שיווק התוצרת. היינו צריכים לנסוע עם סוס ועגלה לרמלה, מרמלה לעלות לאוטובוס לתל אביב. בתל אביב עברנו ממשרד למשרד, מפקיד לפקיד, עד שקיבלנו צ'ק. מהכסף שקיבלנו שילמנו את מים וקנינו את הדשנים, מה שנשאר היה לצרכינו.

הינו מחכים לחופש הגדול בכדי לצאת לעבוד בבציר הענבים באבו שושה (כרמי יוסף) בכדי להרוויח כסף. היינו ממלאים ארבעים ארגזים שעשויים מעץ כבד – זה היה יום עבודה. אבא שלי היה מעמיס את הארגזים הכבדים על העגלה ומביא אותם לסככת הצל. כמובן אז לא היו מלגזות ולא טרקטורים, הכל היה ידני. בעלי הכרמים היו תושבי ראשון לציון ורחובות. כשחזרנו הביתה עזרנו בקטיף בשדה של ההורים.

חיי הקהילה בכפר היו מאוחדים: היו חתונות, בר-מצווה, בריתות שנחגגו בבתים וכל המשפחות היו שותפות בהכנות וגם בחגיגה. חלק גדול מהתושבים היו מסורתיים, לפני ראש השנה היה איש אחד עם פנס בארבע לפנות בוקר עובר מבית לבית וקורא: "סליחות, סליחות לקום לעבודת הבורא", וכך היו מגיעים לבית הכנסת גברים נשים וילדים וקוראים את התפילה. אלו היו ימים מרגשים ומהנים. בפורים היו משלוחי מנות מבית לבית וכל הכפר היה למשפחה אחת גדולה. לאט לאט הכפר לבש צורה נבנו בתים, נטעו עצים.

בשנת 1971 התחתנתי עם אשר טוויג, בן מושב עזרי"ה (ראשי תיבות של עולי זכו ראו ישועת השם), נולדו לנו ארבעה ילדים: דורון, דקלה, ימית ורינת, ועשרה נכדים. לדורון יש ארבעה ילדים: מיה, אביגיל יעל, אשי (אשר נתן טוויג). לדקלה יש שלושה ילדים: איתמר (שכתב את הסיפור), נהוראי, ואוהד. לימית ילדה אחת: איה, ולרינת שני ילדים: ניר ועמית.

הקמנו משק, גידלנו עופות פטם, נטענו כרם ענבי מאכל. הטיפול בכרם היה מאוד קפדני: צריך לקטוף עם הזריחה, כדי שהענבים יהיו בלי מזיקים עם משקל מסוים ואריזה מיוחדת. בעבודה השתתפו כל בני המשפחה. הענבים נשלחו לחוץ לארץ והגיעו לשווקים בבריטניה ולעוד ארצות באירופה. זאת הייתה גאווה חקלאית של כחול לבן. במשק שלנו יש עופות ועיזים, כרם ענבי מאכל.  כיום אני ובעלי פנסיונרים. בני דורון ממשיך את השושלת – דור שלישי לחקלאות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר שדות איילון בבית חשמונאי, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה אורלי מאירי.

מילון

מספוא
מספוא הוא כינוי כללי למגוון גדול של מיני מזון הנאכלים על ידי בהמות אוכלות עשב. המספוא נחלק לשתי קבוצות עיקריות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"לך נכספה נפשי מפאתי מערב....טעם רגביך לפי מדבש יערב" יהודה הלוי“