מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הדמיון מתערבב עם המציאות

אני ונכדי
אני וסוס הפוני בפארק באלכסנדריה
העלייה שלי לארץ

שלום, שמי דינה כץ. אני אימא לשני בנים, יריב ובועז. נולדתי בשנת 1948 באלכסנדריה, מצרים. גורשנו ממצרים בשנת 1956 והגענו לישראל בשנת 1957. בישראל למדתי בבית ספר יסודי בראשון לציון וכך גם בתיכון.

הסיפור בו ארצה להתמקד נוגע לגירוש ממצרים והעלייה לארץ. את שנות ילדותי הראשונות ביליתי בכל קיץ בבית נופש על חוף הים באלכסנדריה יחד עם בני משפחתה של אחותה של אימא שלי. אלו חופשות שזכורות לי כימים מאושרים. היינו יום יום הולכים לים מבלים את היום על החוף ובצהריים היינו חוזרים לבית הקיץ, שם הקימו "פס יצור" של אימא אחת שמקלחת ואימא שנייה מלבישה ובסוף פס הייצור – מחכה העוזרת עם צלחת מלוחייה.

הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר יהודי ואז פרצה מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני בשנת 1956, אילצו שלטונות מצרים את היהודים לעזוב את המדינה. נתנו לאבי שלושה שבועות לצאת מהמדינה, ונאלצנו למכור ולארוז מה שיכולנו לקראת היציאה. הורשינו לקחת חמישים לירות מצריות לכל בן משפחה. אימא שלי הסתירה באחד מכיסי הפיג'מה של סבא שלי יהלום שאותו ארזה בתחתית ארגז הנסיעות. איש המכס שבדק את תכולת הארגז, ניער כל בגד עד לחולצת הפיג'מה ואז עצר וביקש שנארוז את הכל חזרה. אחמא שלי יכלה לנשום לרווחה!

עם הוריי ואחותי

הסוכנות היהודית עזרה לנו ביציאה מהמדינה. ביציאה מנמל אלכסנדריה המכס בדק את כל המזוודות ואפילו פירקו לאחותי את הבובה שלה. אחרי שיט של ארבעה ימים הגענו לנאפולי שבאיטליה, שם שהינו כשלושה שבועות, אבי ניסה לקבל אזרחות בצרפת ללא הצלחה, ואחרי מסע של 16 שעות ברכבת, אבי שאל: "רוצים לעלות לישראל או לברזיל?" (כאילו הוא שאל לאיזה סרט אנחנו רוצים ללכת). אחותי ואני מיד אמרנו ״ישראל״, מכיוון שבני הדודים שלנו כבר היו בישראל. עלינו על האונייה ירושלים בדרכנו לישראל.

אני ואחותי

כילדה בת 8 הייתי בעלת דמיון מפותח, דמיינתי ש"ארץ ישראל" שהיא "מדינת היהודים" היא בית כנסת ענק שגרים בו כל היהודים. כשהגענו באור ראשון לחופי חיפה ראיתי צל ענק עם אורות מפוזרים על פני הצל. ואז אמרתי לעצמי: "הנה בית הכנסת הגדול! והאורות המפוזרים על הצל זה החלונות של בית הכנסת". עם זריחת השמש התגלה לי שהר הכרמל הוא בית הכנסת הדמיוני. קצת התאכזבתי אך המשכתי הלאה, כשההתרגשות לפגוש את בנות דודותי הסיחה את דעתי.

בארץ גרנו בהתחלה עם אחות של אימא שלי ומשפחתה בראשון לציון בדירת חדר וחצי, הצטופפנו עשרה איש. כילדים היינו מאושרים יחד.

עם נכדי

יחד עברנו בתים שונים בראשון לציון, קריית ים, נהריה ובסופו של דבר הסוכנות נתנה לנו דירה בראשון לציון שבה גדלתי. אחרי מלחמת ששת הימים התגייסתי ושירתי בחיל האוויר. בשנת 1972 נישאתי ונולדו שני בניי – יריב ובועז. נסענו לשנה לארצות הברית ואז חזרנו לארץ ונדדנו בכל מיני ערים במסגרת התפקידים של סבא של יפתח. בסופו של דבר גרנו בטבעון. עבדתי שנים רבות בחברת קוסמטיקה לוריאל. כיום אני פנסיונרית ונהנית מחמשת נכדיי.

המשפחה

הזוית האישית

דינה ויפתח: הייתה לנו עבודת צוות כיפית ולמידה אחד על השני.

מילון

אלכסנדריה
אלכסנדריה (בערבית מצרית: اسكندريه) היא עיר נמל גדולה במצרים, השנייה בגודלה בערי המדינה, ובעלת היסטוריה עתיקה. היא שוכנת על חוף הים התיכון, סמוך לשפך הזרוע המערבית של דלתת הנילוס, וכ-208 ק"מ צפון-מערבית מקהיר. מספר תושביה כ-4.5 מיליון (2013). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כילדה בת 8 דמיינתי שארץ ישראל היא בית כנסת ענק שבו גרו כל היהודים“