מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגשמת חלום – עלייה לארץ ישראל

אני וסבתא חנה היום
סבתא בגיל 15
קשיי הקליטה של סבתא חנה

סבתא שלי, חנה דאו, נולדה בשנת 1943 בעיר אוראן אשר באלג'יר למשפחה יהודית עשירה. כשהייתה בת 4 עלתה עם הוריה לארץ ישראל וכל זכרונותיה הן מהשנים הראשונות בארץ לפני קום המדינה ואחריה.

סבתא מספרת כך: "נולדתי בעיר אוראן באלג'יריה, אמי – – אשר אהבה מאוד סרטים צרפתיים קראה לי על שם שחקנית צרפתייה מפורסמת: מוניק. גדלתי במשפחה יהודית מבוססת באלג'יר. בשנת 1948 החליטו הוריי להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. תחילה עברנו לפריס בצרפת למחנה מעבר לקראת העלייה לארץ ישראל , ובדצמבר בשנת 1948 עלינו על אוניית המעפילים "עצמאות" עם עוד כ – 600 יהודים.

המסע לארץ ישראל באונייה נמשך כחודש ימים, עברנו תלאות רבות כמו ים סוער, מחלות של אנשים, מזון מועט והיינו רעבים. לבסוף הגענו לחיפה בתאריך 19 לינואר 1949. גם בנמל חיפה עיכבו אותנו שעות רבות ואני זוכרת כילדה שהגיעו אלינו מהחוף בסירות גומי וזרקו לנו לאונייה כיכרות לחם כדי שלא נרעב.

בנמל חיפה אני זוכרת אירועים קשים של קליטת העולים. ראשית, שינו את שמי ותאריך לידתי. פקידי הסוכנות רשמו כל אחד שירד מהאונייה ושינו את פרטיו כדי "להתאים" את השמות לצביון היהודי שרצו לתת למדינה. וכך הפכתי ממוניק ל – חנה !! שנית, הכניסו אותי ואת משפחתי להאנגר ענק שם ריססו וחיטאו אותנו בחומר אשר נקרא DDT  כדי לחטא ממחלות. לבסוף אחרי תהליך קליטה ארוך וטראומתי ריכזו את העולים במקום אחד וחילקו כוס תה ופרוסה עם ריבה.

משם עברנו למעברה בפרדס חנה שם שהינו כתשעה חודשים. המעברה הייתה מחנה צבאי ושם חיינו באוהלים עם שירותים ומקלחות משותפים לכולם. שם היינו קוטפים פירות מהפרדסים כגון תפוזים ואשכוליות. אני זוכרת שהיינו אוכלים וקוברים בחול את הקליפות, כדי ששומר הפרדסים לא ידע שגנבנו מהעץ.

לאחר תשעה חודשים במעברה, נתנו להוריי דירת עולים בירושלים בשכונת תלפיות ברחוב דרך חברון. הדירה בת שתי חדרים, דירה נטושה שכפי הנראה ננטשה על ידי ערבים שגרו שם קודם לכן. גרנו שם שמונה נפשות, כאשר חדר אחד היה חדר הורים והחדר השני שימש כחדר שינה של הילדים, חדר אוכל והתכנסות משפחתית.

על אף הצפיפות, ועל אף שישנו שני ילדים במיטה אחת, אני זוכרת שם ילדות מאושרת, עם משפחה מלוכדת ואוהבת. אבי היה גבאי בבית הכנסת השכונתי ואמי הייתה עקרת בית. אני זוכרת את הוריי כאנשים מטופחים, אבי היה לבוש תמיד בגדים מחויטים וחבש כובע מגבעת ואמי הייתה לבושה שמלות ומאופרת ומסורקת.

בגיל 6 התחלתי ללמוד בבי"ס גאולים בתלפיות, ימיי בבית הספר זכורים לי לטובה, שם המצאנו משחקים למדנו מקצועות כגון: חקלאות ובישול ובנים למדו נגרות. אני זוכרת את המחנכת שלי לטובה, שמה רבקה, והיא מאוד דאגה לנו ותמיד הרגשנו שאנחנו יכולים לסמוך עליה. בבית הספר הייתה מסעדה שם התלמידים היו אוכלים צהריים, טבחית הייתה מבשלת והילדים היו תורנים. התורנים היו מכינים את האוכל ומגישים יחד איתה לכל בית הספר וכולם היו מקבלים ארוחה חמה. לא רחוק מבית הספר היה מגרש גדול כמו חורשה ושם חפרנו ערוגות עם ירקות שגידלנו ועצי פרי. היו גם בעלי חיים שטיפלנו בהם. בבית הספר הבנות למדו תפירה והבנים למדו נגרות.

בגיל 15 הכרתי את ניסים שהיום הוא בעלי. הכרנו ביום העצמאות בריקודי עם במרכז העיר ירושלים, שם היינו חוגגים כל עצמאות בריקודים ושירים. כשהייתי בת 17 עזבתי את הלימודים, נישאנו ועברנו לגור יחד בשכונת קטמונים. נולדו לנו שלושה ילדים: רונית, רמי ואבירם.  לאחר הולדת בתי הבכורה רונית, החלטתי שעליי להשלים את הלימודים והבגרויות וכך עבדתי ביום במשרד האוצר ובשעות הערב למדתי והשלמתי בגרויות. יותר מאוחר למדתי לתואר ראשון במנהל ציבורי, עבדתי כמנהלת אגף משאבי אנוש במס הכנסה עד לפרישתי לפנסיה.

כיום אני ובעלי ניסים מתגוררים במבשרת ציון. אני ממשיכה להתנדב ותורמת לקהילה ובעיקר לאוכלוסיית הגמלאים, משמשת כיו"ר ועד הגמלאים וכיו"ר מועצת גמלאי המדינה.

הזוית האישית

נעם: העבודה יחד עם סבתא גילתה לי פרטים מהעבר שלה שלא ידעתי. היא סיפרה לי על הילדות שלה בארץ ישראל בקום המדינה, וזה עניין מאוד להמשיך ולקרוא על זה וללמוד איך חיו העולים החדשים כשהגיעו לארץ. כששמעתי את הסיפור של סבתא היה לי גם עצוב כי למדתי שהם היו עניים, בלי אוכל ושחלק מהזיכרונות שלהם הם לא טובים בגלל היחס שקיבלו כשעלו לארץ. למדתי מסבתא שהם היו מאושרים מדברים קטנים כמו: משחק עם אבנים, קטיף של פירות, ושילד שהיו לו אופניים היה נחשב "עשיר", זה מאוד שונה מהחיים שלי היום… אני חושבת שמה שעבר עליהם היה באמת קשה, ולא כמו היום – שאם נגמר האוכל קונים בלי בעיה בסופר. הם נלחמו כדי להשיג תפוז אחד.

אני למדתי מהתוכנית שפעם היו דברים בסיסיים שנלחמו עליהם והיום אנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו. היה מאוד מעניין לשבת עם סבתא, לשאול שאלות ולשמוע המון סיפורים על ילדותה. אני רוצה לאחל לסבתא הרבה בריאות אושר שמחה ואני מאוד מעריכה אותה על מה שהיא עברה.

מילון

אוראן
אוראן (בערבית: وهران) היא עיר נמל באלג'יריה, השוכנת במפרץ אוראן, לחופי הים התיכון, במרחק 225 ק"מ מזרחית למצר גיברלטר ובמרחק 370 ק"מ דרומית מערבית לאלג'יר. אוראן היא העיר השנייה בגודלה באלג'יריה. בעיר כמיליון תושבים. העיר מהווה מרכז כלכלי חשוב ונחשבת לאחת הערים העתיקות באלג'יריה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היינו מאוד עניים אבל הצלחנו לשרוד בזכות האהבה לארץ ישראל“