מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגשמתי חלום להתחתן עם קיבוצניק

אריאלה הקטנה בבואנוס אירס
אריאלה בקורס מ"כיות בצבא

נולדתי בשנת 1947 להורי חיים ועליזה. אבי היה מנהל חשבונות ואמי עקרת בית. שניהם ילידי ארגנטינה (1910), הוריהם הגיעו לארגנטינה מרוסיה, להקים את המושבות של הברון הירש.

הייתי בת יחידה, מפונקת ואהובה. משפחתי הייתה ממעמד הביניים גרנו בבית דירות, במרכז בואנוס איירס.

למדתי בבי"ס ממשלתי בשעות הבוקר, ובשעות אחה"צ בבית ספר יהודי .. בממשלתי למדנו בעיקר מתמטיקה, לשון ואנגלית ובביה"ס היהודי עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית.

היחס של המורים היה עם משמעת נוקשה. לבשנו תלבושת אחידה, את השיער היה מותר לקשט רק בסרט לבן. לא היו טיולים מבית הספר ולא היו מסיבות.

בבית הספר כל יום היה מתחיל עם ההמנון הלאומי של ארגנטינה, העלאת הדגל ותפילת בוקר (מיסה- תפילה נוצרית). היהודים לא היו פטורים מהתפילה וזכור לי ששנאתי זאת. חברות היו לי יהודיות ונוצריות.

בבי"ס תיכון, למדתי, כמקובל, לתעודה מקצועית בהנהלת חשבונות. להורי היה מאוד חשוב שאהיה בעלת מקצוע.

לא הקפדנו על כשרות, זכור לי שבפסח הייתי מקבלת לבית ספר מצות עם שנקין וגבינה.

בת מצווה לא חגגו בארגנטינה, אך את גיל 15 היו מציינים בחגיגת התבגרות, בה קיבלתי מהורי מעיל פרווה אמיתי (שמעולם לא לבשתי).

השתייכתי ל"חלוץ למרחב" של מכבי.

גדלתי בבית ציוני מצד משפחת אימי. דודי היה שגריר ישראל בדרום אמריקה שתרם רבות להצבעה על הקמת מדינת ישראל.

ב 1961 בעקבות תפיסתו של אייכמן בארגנטינה פרצו במדינה גלי אנטישמיות. זכורות לי הצקות בבית הספר. ציירו על שולחני צלבי קרס, חברה שלי יום אחד אמרה כי אחיה שהצטרף לתנועת נוער "תקווארה" (הצעירים הנאצים) אסר עליה לשבת לידי או להיות איתי בקשר. עד היום אני שומרת על שיר הפרידה שהיא כתבה לי.

אנחנו, בני הנוער היהודים, חברי תנועת נוער, היינו יוצאים להפגנות, ובחגים היינו שומרים בבתי כנסת.

יום אחד אבי שאל אותי אם אני רוצה לעלות לארץ ישראל. מייד אמרתי כן. הסידור היה שאגור בפנימיה ובחופשות אהיה עם משפחת אופיר –שאימצה אותי, ועד היום אני בקשר חם איתם.

האונייה איתה הגעתי ארצה "תיאודור הרצל" הייתה בהפלגה יחידה שיצאה מארגנטינה ישירות לחופי ישראל להביא יהודים. בהפלגה זו היו רבים כמוני בני תנועות נוער, האוירה באוניה היתה נהדרת, תחושה של חופש, התרוממות רוח והגשמה.

הגעתי לארץ קצת לפני חופש פסח ב 20.3.63. התחלתי ללמוד בפנימייה של כפר סילבר, בכתה יוד ידעתי עברית אך דיברתי בשפה "תנכית". בהתחלה קצת צחקו עלי, אבל מהר מאוד השתלבתי. בפנימיה הכרתי שתי חברות, מרים ודניאלה שהיו כמו אחיות עבורי.

כשנה אחרי שהגעתי ארצה, אימי הגיעה בניסיון להחזיר אותי הביתה. אחרי ויכוחים רבים היא חזרה לבדה. שנתיים אחר כך עלו שני הורי בעקבותיי והתמקמו בקריית אונו.

אבי שהיה רגיל מארגנטינה לכך שבנות רוכשות מקצוע, לא הרשה לי להתגייס. מחוסר ברירה למדתי שנתיים להיות מורה לכתות א'-ב' ונשבעתי שלא אהיה מורה לעולם. צחוק הגורל הוא שמזה כשלושים שנה אני מורה …

בגיל 20 עם תעודת הוראה, התגייסתי לנח"ל, הייתי מ"מית במחנה 80 ונהניתי מכל רגע.

בתקופת הצבא בשבתות, הייתי מגיעה הביתה ונאלצת להקריא לאבי את כל העיתון ולתרגם מכתבים שהיה כותב למערכת ולמשרדי ממשלה. שנאתי שבתות אלו וייחלתי שידע כבר עברית.

את יוסי, בעלי, הכרתי דרך חבר ילדות של המשפחה, שהתגורר בקיבוץ יפעת. באחד הביקורים, הלכנו להצגה בקבוץ, ויוסי אמר שהוא הולך לחליבה ברפת, ושאל אם ארצה להצטרף, בשמחה הלכתי איתו, ומאז אנחנו יחד. בל"ג בעומר 1970 התחתנו.

ביפעת עבדתי בחממות, בפיקוח בכותנה, כמטפלת ילדים ובמטבח.

נולדו לנו ירון, נטע, הראל, מעוז ואופיר.

הגשמתי חלום ילדות: להתחתן עם קיבוצניק, צנחן, ושיהיו לי 5 ילדים.

הורי עברו לקיבוץ בשנת 1972. אימי הייתה חולה מאוד, ונפטרה ב 1975. אבי השתלב בעבודה בהנהלת חשבונות בקבוץ, ונפטר ב 1988.

השתלבתי בקהילה, אהבתי את אחה"צ שהוקדש למשפחה, טיולים לרפת, משחקים וארוחות ערב ביתיות. כל לילה בשעת ההשכבה, מקריאים סיפור, נותנים נשיקת לילה טוב, נפרדים מילדינו וחוזרים הביתה. הזמנים הכי קשים היו במלחמות וכשיוסי היה במילואים.

בשנים הראשונות האמנתי שהחינוך הקיבוצי מצויין, עם הזמן רציתי לקחת את ילדי הביתה, אך לא העזתי להמרות את החלטות הקבוץ. התחלתי להלחם על שינוי. רק ב 1982 חל השינוי ויפעת עברה ללינה משפחתית, ממנה נהנו ילדי הצעירים.

בסוף שנות השבעים החלטתי שאני רוצה ללמוד תזונה. היתה אסיפה סוערת, ובסוף אושר לי לצאת ללימודים. כשסיימתי התחלתי ללמד בבית הספר היסודי של הקבוץ כלכלת בית, בניתי לי ממלכה קטנה, שהילדים מאוד אהבו. בהמשך עברתי ללמד בבית הספר התיכון "העמק המערבי" ביפעת, התחלתי ללמד גם טבע, ותוך כדי כך השלמתי לימודי תואר ראשון בביולוגיה. כיום אני מסיימת 36 שנות הוראה ויוצאת לפנסיה.

תחביבים ושעות פנאי:

תמיד אהבתי לבשל, כמו אמא שלי, ועד היום אני משתמשת בספר מתכונים שלה. כשגרתי ביפעת בצריף, בלי מטבח שירותים ומקלחת, הייתי מכינה עוגות על הרצפה. בשנות השמונים השתתפתי בכמה תחרויות אפייה וזכיתי בפרסים.

במהלך השנים, למדתי גם רפואה סינית, והיום אני מטפלת בקליניקה שלי, מלמדת ועוסקת בהדרכה לתזונה במקומות שונים בארץ. סדר היום שלי מאוד עמוס, עובדת מבוקר עד ערב, אך מקפידה על ארוחה משפחתית בכל סופשבוע, שאני מבשלת לכולם.

יש לי שמונה נכדים שגורמים לי גאווה ונחת.

מקווה בשנה הבאה כשאצא לפנסיה יהיה לי זמן רב יותר לכל התחביבים והנכדים, ובעיקר שתהיה הרבה בריאות לכולם.

מילון

מיסה
תפילה נוצרית

ציטוטים

”תמיד אהבתי לבשל, כמו אמא שלי, ועד היום אני משתמשת בספר מתכונים שלה“