מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגעגועים לארץ ישראל

נכדתי האהובה שיר ואני
אמא, אבאת דון ואני יולי 1945
"אמא שלי, שכל חייה חלמה על החזרה לישראל שממנה היא נקרעה, הקפידה לגדל אותנו באווירה ציונית ומסורתית אבל לא דתית".

סיפור הילדות שלי מתחיל בסוף יולי 1941 כאשר בפלסטינה (ארץ ישראל)  אנשים התחילו לפחד מהתקדמות הנאצים לאזור. הוריו של אבי היו מאלו שפחדו מאד ורצו לחזור לארצות הברית שם גרו יתר ילדיהם. הורי נאלצו לעזוב את פלסטינה  כדי ללוות את הוריו הזקנים של אבי. אמא שלי היתה בהריון, בחודש החמישי, ומפני שאבי היה רופא הם קיבלו אישור מהממשל הבריטי לעזוב את הארץ לכיוון אחד בלבד, ז"א לארה"ב. בגלל המלחמה לא היתה אפשרות לנסוע דרך אירופה, ולכן הם טסו דרך עיראק ,הודו, מיאנמר (בורמה), סינגפור, הפיליפינים והוואי. מהוואי הם הפליגו לקליפורניה ומשם הגיעו לניו יורק. כל הנסיעה ארכה חודשיים.

אני נולדתי ב-10.12.1941, כחודשיים אחרי שהוריי הגיעו לניו יורק. אבי היה רופא עם התמחות בפסיכיאטריה ורפואת נשים והצליח למצוא עבודה במקצועו. הוא עבד בהתחלה בעיר ניו יורק. כמה חודשים אחרי לידת אחי הצעיר דון באוגוסט 1944, אבי קיבל משרה כרופא מטעם מחלקת בריאות הנפש של מדינת ניו יורק ועברנו לגור בצפון המדינה, כמאה מייל מהעיר ניו יורק. היום זה לא נשמע רחוק, אבל אז לא הייתה מערכת כבישים ומכוניות כמו היום.

אני בת שנתיים

 

גרנו קרוב לעיירה בשם WASSAIC באזור כפרי שהיו בו עיירות קטנות וחוות. בצפון מדינת ניו יורק יש ארבע עונות שכל אחת שונה מהשנייה. בקיץ שחינו באגם הקטן בקרבת ביתנו ובאביב הכל פרח. אבל שתי העונות  שנשארו בזיכרוני עד היום הן סתיו וחורף. בסתיו נשרו עלים צבעוניים מהעצים. כילדים אהבנו להכין ערמות מהעלים ולקפוץ לתוכם. בחורף ירד הרבה מאוד שלג כך שלפעמים לא יכולנו להגיע לבית הספר כי הכבישים היו חסומים. כמובן שבנינו איש שלג וגם איגלו (בית של אסקימוסים). גם התגלשנו במזחלות והחלקנו על הקרח. מול הבית שלנו היה פארק עם הרבה עצים שאהבנו לטפס עליהם. בתור ילדה הייתי בטוחה שהעצים גבוהים מאד אבל כשחזרתי למקום בגיל בוגר יותר הבנתי שהכל עניין של פרספקטיבה.

אני ואחי דון בפארק מול הבית שלנו

עד שהלכתי לבית הספר בגיל חמש אמא שלי דיברה איתי עברית, אבל היא עברה לדבר באנגלית כשנכנסתי לכיתה א'. לא היו הרבה יהודים באזור. אמא שלי, שכל חייה חלמה על החזרה לישראל שממנה היא נקרעה, הקפידה  לגדל אותנו באווירה ציונית ומסורתית אבל לא דתית. כשהיינו קטנים היא הייתה שרה לנו שירים בעברית לפני השינה. כמובן, חגגנו את כל החגים כמו שהיא חגגה אותם כנערה בפלסטינה. בפורים היא תפרה לנו תחפושות ואפתה אוזני המן. נסענו לבית הכנסת הכי קרוב, שבעצם לא היה כל-כך קרוב, כדי שנהיה באווירה של חג עם עוד יהודים. הקשבנו לקריאת מגילת אסתר והרעשנו עם הרעשנים שהחזקנו כל פעם ששמענו את שמו של המן. בנוסף, אמא שלי לימדה בבית הכנסת את הילדים היהודים באזור שבאו ביום ראשון למה שנקרא Sunday School. היא לימדה עברית וסיפרה על החגים, המסורת וההיסטוריה של העם שלנו. בחנוכה, שבדרך כלל חוגגים קרוב לחג המולד, במקום לקבל מתנה אחת היינו מקבלים שמונה מתנות קטנות שאמא שלי הייתה סורגת או תופרת ואבא שלי היה בונה מעץ. (בשנים האלה להורי לא היה כסף לקנות דברים מיותרים).  בנוסף, אנחנו הדלקנו חנוכיות קטנות ואמא שלי תמיד הייתה שמה חנוכיה גדולה בחלון כדי שכולם יראו מבחוץ. בפסח ערכנו שני סדרים כמו שנהוג בחו"ל. הסדר הראשון תמיד היה אצלנו בבית. מפני שלא היו הרבה יהודים באזור הוריי תמיד הזמינו גם חברים נוצרים. את הסדר השני חגגנו אצלנו או אצל חברים או משפחה שגרו מרחק נסיעה של שעה עד שלוש שעות מביתנו.

בגיל חמש הלכתי (ז"א ,היו לנו הסעות באוטובוס) לכיתה א' בבית הספר הכי קרוב לישוב שלנו שנקרא BELL SCHOOL מפני שהיה לו פעמון גדול על הגג. לבית הספר היו שני חדרים, שתי מורות, וארבע כיתות בכל חדר. כבר ידעתי לקרוא ולכן הקשבתי למה שנלמד בכיתה ב', ובסוף השנה הקפיצו אותי ישר לכיתה ג'. בסך הכול היו 40-50 תלמידים בבית הספר. בהפסקות, כשמזג האוויר איפשר לצאת החוצה, יצאנו לחצר הגדולה שהייתה מכוסה בדשא ואדמה. שם שיחקנו משחקים כגון קפיצה בחבל, מחבואים, קלאס, 5 אבנים, המלך אמר וגם בייסבול וכדורגל. החצר הייתה מוקפת בגדר ובצד השני היה מרעה של חוות פרות.

אני והגברת בנסון המורה של כיתות ד-ה-ו 1951

 

קצת לפני יום הולדתי השישי, ישראל זכתה לקבל עצמאות. אני לעולם לא אשכח איך שהורי הקשיבו לרדיו ששידר את ההצבעה באו"ם. אמא שלי התרגשה מאד, קפצה וצרחה משמחה. כשהייתי בת שמונה הצטרפתי ל- BROWNIES, תנועת הצופים האמריקאית לבנות צעירות. גם התחלתי לנגן בפסנתר וללמוד בלט.

קרובי המשפחה שלנו גרו במרחק של מספר שעות נסיעה ולכן אין לי הרבה זכרונות של ביקורים אצלם מהתקופה הזאת. אבל ביקור אחד של הוריו של אבי, הסבא והסבתא היחידים שזכיתי להכיר, נחרט בזכרוני. ממבט של ילדה קטנה הם נראו זקנים וכך הם נראים גם בתמונות מהביקור הזה. סבא שלנו לקח אותנו, אני ואחי, לטיול קצר ברגל לחנות היחידה שהייתה קרוב לבית. החנות הייתה כמו מכולת של היום. כשהגענו סבא שאל אם אנחנו רוצים גלידה. כמובן ענינו בחיוב. ואז הוא הוציא מטבע של עשרה סנט וקנה לכל אחד גלידה בטעם לימון בגביע. ועד היום נשאר לי הטעם של גלידה לימון בפי! אני גם זוכרת שאמי הייתה מוציאה סט צלחות זכוכית וסכום עם ידיות בצבע צהוב כאשר סבתא וסבא הגיעו לביקור. אמי לא בישלה אוכל חם וגם לא הגישה להם בשר מפני שהם היו דתיים ושמרו על כשרות. סבי היה שותה תה רותח אבל סבתי הייתה שותה רק מים רותחים. עד היום הזה, לא ברור למה היא שתתה כך.

אני, אחי דון וההורים של אבי – סבתא שרה וסבא יצחק

 

לא הייתה לנו ספריה באזור הבית ונאלצנו לנסוע כשעה לעיר הכי קרובה כדי לשאול ספרים. מפני שגם אני וגם אחי היינו "תולעי ספרים" הרשו לנו לקחת עשרה ספרים כל חודש. אני תמיד הספקתי לקרוא לא רק את הספרים שאני בחרתי אלא גם את הספרים שאחי בחר. לספריה נסענו רק פעם בחודש. אמי ניצלה את הנסיעה לקנות מצרכים, צמר,בדים וכו' שלא מצאה קרוב לביתנו. אפילו לרופא שינים היינו נאלצים לנסוע כחצי שעה.

ככל שגדלנו, הניתוק והריחוק מיהודים העיק על אמא והעציב אותה. ולכן אבי ביקש העברה לאזור העיר ניו יורק ששם גרו אחיו ומשפחותיהם בנוסף לקהילות יהודיות. וכך, בגיל 1/2 9, בסוף כיתה ה', עברנו ל- STATEN ISLAND, אחד מחמשת הרובעים של העיר ניו יורק. אבי המשיך לעבוד כרופא מטעם מחלקת בריאות הנפש של מדינת ניו יורק אבל בתפקיד יותר בכיר. כאן החיים של המשפחה השתנו. היו פעילויות רבות לכל גיל, כולל תנועות ציוניות למבוגרים ולנוער, וכמובן גם סוגים שונים של בתי כנסת. למדתי בבתי ספר גדולים בהרבה ממה שהכרתי. המשכתי לנגן בפסנתר והתחלתי ללמוד לנגן בחליל צד, וכמובן הצטרפתי ליהודה הצעיר, תנועת נוער ציונית המקבילה לתנועת הצופים בארץ. אבל זה לסיפור הבא שלי. אני מקווה שאמשיך בעוד כמה שנים כשהנכד הבא יגיע לכיתה ה'-ו'.

מי שמעוניין כבר יכול לקרוא על "הסיפור הישראלי שלי" עם נכדתי עדי גואטה, בבי"ס אב"י באבן יהודה, וגם על "עשורים משמעותיים של סבתא אורנה" עם נכדתי מעיין גרופר, בבי"ס רמת החייל בתל-אביב. אני מאד מקווה שיהיה לי הכוח להמשיך את הסיפור שלי כשנכדי אייל גרופר יגיע לכיתה ו' בעוד כמה שנים.

 

קישור לסיפור בפורמט PDF: הקשר הרב דורי עם שיר – סופי

סיפור חיים סבתא אורנה

 

הזוית האישית

מילות סיכום של אורנה פרץ, סבתא של שיר גואטה

זו הפעם השלישית – כל פעם עם נכדה אחרת – שאני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי". זאת תכנית נפלאה שמאפשרת לסבתות ולסבים לשבת רק עם הנכד/ה, מה שלא קורה בביקורים משפחתיים. כבר במהלך המפגשים, מבינים שיש תכונות לנכד/ה שלא הכרנו לפניכן. אני בטוחה שהנכדים לומדים לא רק על פרק בחיינו אלא גם על אישיותנו היום ואולי גם אז. כך שני הצדדים יוצאים נשכרים. לנכדתי שיר יש אח ואחות גדולים יותר, כך שהיא הייתה צריכה ללמוד כבר מגיל צעיר איך לדבר כדי שישמעו אותה ואיך לעמוד על דעותיה. גיליתי ששיר גם סקרנית ומעוניינת לשמוע וללמוד על דברים שהיא לא יודעת. בפן האישי, אני מקווה שאהיה מספיק בריאה כדי להשתתף בתכנית שוב בעוד שלוש שנים עם הנכד הבא בתור.

קישור לסיפורים הנוספים: "הסיפור הישראלי שלי"  עשורים משמעותיים של סבתא אורנה"

מילון

פלשתינה
מונח מקובל לגבי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. לעומת זאת המונח "פלסטין" מיוחס לתושבים הערבים המצויים בארץ ישראל.

ציונות
תנועה לאומית ואידיאולוגיה התומכת בקיומה של מדינה יהודית ובפרט בארץ ישראל.

או"ם
ארגון בינלאומי שמטרותיו המוצהרות הן להקל על שיתוף הפעולה בענייני החוק הבינלאומי, הביטחון הבינלאומי, התפתחות כלכלית, התקדמות חברתית, זכויות האדם והשגת שלום עולמי.

ציטוטים

”ככל שגדלנו, הניתוק והריחוק מיהודים העיק על אמא והעציב אותה“