מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגננת שלא האמינה לי

אסתר ואביה
אסתר ומשפחתה
הילדה הראשונה במשואות

שמי אסתר בן נון (ראב), נולדתי בשנת 1946 בירושלים בבית חולים הר הצופים, חצי שנה אחרי שההורים שלי הגיעו לארץ כניצולי שואה מהונגריה. הם היו שייכים לגרעין של בני עקיבא שנקרא משואות עוד בחו"ל, חלק מהגרעין עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה ואבא שלי, שהיה חבר בוועדת ההצלה של תנועות הנוער בהונגריה, נשאר שם. אחרי המלחמה ביקשו ממנו להשתתף בנקמה בגרמנים (לחלק ממתקים מורעלים). אבא התנגד לנקמה ואמר – הנקמה הטובה ביותר היא להקים התיישבות בארץ ישראל. אחרי המלחמה הורי התחתנו בשוויץ ועלו לארץ .הם היו חצי שנה בגת רימון ביחד עם כל גרעין משואות ובחודש חשון עלו לגוש עציון והקימו את משואות יצחק. הייתי הילדה הראשונה במשואות יצחק שבגוש עציון. מערכת היחסים בין התושבים לערביי האזור לא הייתה רגועה. כשהמצב החמיר והמלחמה הייתה קשה, העבירו את האימהות ואת הילדים וגם אותי לירושלים. הגברים וחלק מהנשים נשארו לשמור על הגוש. בד' באייר תש"ח נפל כפר עציון בידי פורעים מן האיזור שעשו טבח המוני. איש לא נשאר חוץ מארבעה אנשים שהצליחו לברוח למשואות יצחק. את הפצועים העבירו לילה  קודם למשואות יצחק. לאחר נפילת כפר עציון הגיעו החיילים הירדנים ולהם נכנעו תושבי משואות, עין צורים והחיילים שהיו באיזור. החיילים הירדנים שמרו עליהם מפני הפורעים כדי שלא יהיה טבח נוסף. בליל שבת העבירו את כל התושבים שנשארו לחברון, ולאחר מכן לאום ג'מאל שבירדן .

אחרי שהגוש נפל בידי ערבים,  אבא שלי היה בין אלה שנפלו בשבי הירדני. אימא שלי ואני עברנו מירושלים לקריית חיים ליד חיפה כי לאימא שלי הייתה שם אימא (סבתא שלי). בקריית חיים הלכתי לגן. יום אחד הגננת שאלה את כל הילדים במה אבא שלהם עובד, אני סיפרתי שאבא שלי בשבי בירדן. הגננת לא האמינה לי ואמרה לי לא להמציא סיפורים. אני נעלבתי מאוד, ומאז לא הייתי מוכנה ללכת לגן נשארתי עם סבתא שלי בבית. לאורך הזמן הזה אבא שלי שלח מכתבים מהשבי הירדני שנכתבו באנגלית תחת השגחה של הירדנים. אחרי תשעה חודשים הודיעו ברדיו מי חוזר מהשבי, את השם של אבא שלי לא הזכירו. אני זוכרת את אימא שלי בוכה וסוגרת את הרדיו. לאחר זמן קראו רשימה נוספת שאבא שלי היה בה, אך אימא שלי לא שמעה. ולכן כאשר אבא שלי חזר אף אחד לא חיכה לו והוא היה צריך להגיע לבד לקריית חיים. בגלל שלא היה לו כסף קטן (הם קיבלו סכום של מאה לירות שנחשב אז להרבה מאוד כסף), הנהג באוטובוס לא רצה לקבל שטר כזה. כשאבא שלי סיפר לו את הסיפור שאין לו כסף אחר, הנהג לקח אותו בחינם עד לקריית חיים. הייתי צריכה להתרגל לאבא שלא זכרתי כי הייתי קטנה כאשר נפרדנו. לאחר מכן עברנו כל המשפחה לגור בכפר חסידים אבא ואימא שלי עבדו בכפר הנוער, בו היו הרבה ילדים פליטי שואה. אבא שלי היה מדריך חקלאי דבר שלמד עוד בחו"ל. לאחר מכן  עברו לקריות (קרית שמואל וקרית ים).

אבא עבד בקק"ל, הוא היה יערן. באותה תקופה נטעו יערות בכל הארץ. אבא היה אחראי על כל אזור הגלבוע הכרמל והגליל התחתון וכן היה אחראי על הקמת ישובים באזורים אלה, כמו מעלה גלבוע והושעיה. אימא למדה עבודה סוציאלית בגיל מבוגר, כי כאשר הייתה צעירה  הייתה שואה באירופה והיא לא הספיקה ללמוד. היא עבדה בקריית ביאליק והייתה מנהלת לשכת הסעד עד שיצאה לפנסיה.

אני למדתי בקריות והייתי בתנועת נוער בני עקיבא. התגייסתי לנח"ל, הייתי בקיבוץ עין הנציב ובמעלה גלבוע. בשנת 1966הלכתי ללמוד בירושלים במדרשה לתזונה וכלכלת בית. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. ירושלים שוחררה, בעלי היה אז (לפני שהתחתנו) בחטיבת הצנחנים שכבשו את ירושלים. גם גוש עציון שוחרר, כמו כל יהודה ושומרון. שנה לאחר מכן התחתנו והיה ברור לנו שאנחנו חוזרים לגור בגוש עציון. גרנו תקופה בכפר עציון ואח"כ עברנו לאלון שבות. היינו המשפחה הראשונה באלון שבות, שם אני חיה עד היום הזה. הייתי מורה בבית ספר "נעורים" במגמת מלונאות. לפני כן עבדתי בבית חולים אלין בירושלים בתור דיאטנית. היום אני בפנסיה, אני לומדת ומבלה עם הנכדים. הצטרפתי השנה לתכנית הקשר הרב דורי, חזרתי לבית הספר שבו עבדתי שנים רבות.

הזוית האישית

אסתר: בתכנית הקשר הרב דורי עבדנו ביחד ליאל ואני. היו לנו שיחות מאוד מעניינות. ליאל עזרה לי מאוד בכל מה שקשור לצד הטכנולוגי כי אני לא בקיאה בצד זה. היא הקלידה את כל הסיפור ששמעה מפי. ליאל לימדה אותי להגיע לחומרים שונים באינטרנט כמו תולדות הישוב בארץ ישראל וחומרים נוספים. היא גם לימדה אותי כיצד להוסיף תמונות ובנוסף התחרינו יחד בתחרות קהוט – הפכנו לתורמת ונתרמת.

מילון

השבי הירדני
במלחמת העצמאות נלקחו כ-700 איש בשבי ירדן. הם הובאו בקבוצות גדולות מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו ביחד במחנה שבויים שנקרא "אום אל ג'מאל". שבויי גוש עציון - ב-13 במאי 1948 כבש הלגיון את כפר עציון. מיד עם תום הקרב ביצעו חיילי הלגיון טבח בשבויים, ממנו שרדו רק ארבעה שנלקחו בשבי. שאר אנשי הגוש, אנשי עין צורים, רבדים ומשואות יצחק, נכנעו ב-14 במאי 1948 בחסות הצלב האדום ונלקחו בשבי. סה"כ נפלו בשבי בגוש עציון 320 איש בתוכם 83 נשים ו-40 פצועים. בשלב הראשון הועברו השבויים בחסות הלגיון למשטרת חברון, והנשים והפצועים הועברו למשטרת בית לחם. כעבור שלושה שבועות הועברו כולם למחנה אום אל ג'אמל.

ציטוטים

”הייתי הילדה הראשונה במשואות יצחק שבגוש עציון.“