מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגננת האהובה והאוהבת המחנכת שאדם לאדם אדם

גאולה עם התלמידים ליאל,אחינועם ויוני
גאולה
אשת חינוך שתרמה והתנדבה רבות למען החברה

גאולה דישון נולדה בערב סוכות, י"ד תשרי , 11 בספטמבר בשנת 1932 בארץ ישראל, תל אביב, למשפחה מבוססת בארץ. גאולה היא צברית אמיתית.

בתעודת הלידה צויין ארץ לידה: פלשתינה.

אביה – יעקב ממוצא פרסי ואימה – טובה רות מפולין, שעלתה לארץ בגיל 14 עם אביה צבי ואחיה שולם למשפחת רשלבך. סבתה, אימא של אימא,  ואחיותיה נשארו בפולין.

מצד ימין גאולה התינוקת עם האם והאחות חיה.  למעלה משמאל גאולה יושבת על ברכיו של אביה יעקב ולמטה משמאל האם טובה רות

במשפחתה של גאולה היו ארבעה ילדים: חיה, גאולה, משה וציפי. סבא יחזקאל וסבתא אסתר הגיעו מירושלים לרחובות והיו המייסדים "ראשוני רחובות". הם נטעו שם פרדסים. סבא יחזקאל קבל תפקיד להיות המפקח על הפרדסים. אביה עסק בנגרות, ובנוסף גם המציא פטנט רשום על שמו – את ה"רעפים מזכוכית שמאירים", ההמצאה נולדה ממחסור בחשמל בבית האריזה כשמיינו את התפוזים בארגזים.

גאולה נולדה בתקופה בה היו מאורעות בארץ, ערבים שחטו משפחות. אמה של גאולה, הניקה את גאולה ובנוסף הניקה גם פעוטה ששחטו את משפחתה.

אביה באותה תקופה היה בחפירות בלילה, ושמר על רחובות.

גאולה למדה בגן ברחובות, ברחוב יעקב פינת יחזקאל חביבי. רחוב זה נקרא על שם סבה. ובבית ספר עממי בשם 'ויצמן', בכיתה ו' עברה לבית הספר 'תחכמוני' והייתה בבני עקיבא. גאולה מספרת  שכאשר  אשתו של מנהל ביה"ס, ראתה את יחסה  של גאולה כלפי הילדים, היא אמרה שגאולה  וודאי תהיה בעתיד גננת וכך באמת קרה.

עוד בהיותה בגיל צעיר התחברה לתחום המוזיקה, כיתר בני משפחתה.

תמיד ביקשו שתעמוד על כיסא ותשיר, היא עשתה זאת וללא מבוכה. העיסוק במוזיקה היה עבורה דבר שגרתי ועשתה זאת בהנאה. בהמשך ניגנה במנדולינה ואח"כ באקורדיון, את האקורדיון העבירה גאולה לבתה רונית.

למשפחתה היה מחסן בחצר, בזמן מלחמת העולם השנייה, השכיר אביה ל"צלב האדום" את המחסן שהיה ברשותם. שם אחסנו חבילות לפצועים הבריטים והאוסטרלים שהיו בארץ. אצלם היה מאגר עבור כל הדרום. היו בו כל מיני קונסרבים (שימורים) ומאכלים שונים כגון עוגות, שמנות, גבינה וסוכריות בטעם פודינג. כשפתחו את ארגז הסוכריות נתנו לגאולה שהייתה אז בת 8. ולכן הקולונל ביל קרא לגאולה, "פודינג".

גאולה גדלה על ערכים שנטועים בה עד היום: ציונות, אהבת הארץ, ונתינת אין קץ.

היא הייתה ילדה מאוד ערנית, שובבה ותמיד עוזרת ופעילה.

היא השתייכה לתנועת הנוער  "מכבי צעיר" והשתתפה בתחרויות שחייה וספורט.

בתקופת המנדט, בגיל 14 גייסו אותה ואת כל החברים בגילאים שלה לאצ"ל – ארגון צבאי לאומי. מי שגייס את דישון לאצ"ל היה אלוף משה בר-כוכבא. לימדו אותם להשתמש ב "סטן", לפרק ולהרכיב בעיניים עצומות, רימון מילס ואקדח תופי. לאנגלים הם קראו "כלניות".

במסגרת השירות באצ"ל, בלילות היא הייתה משתתפת בהדבקת כרוזים (שנשאו את צמד המילים "רק כך", שנועדו כדי שאנשים יצטרפו אליהם) הבריטים התנגדו להם ורדפו אותם. היא מספרת שבאחד מהלילות כשרדפו אחריה, ניסתה לברוח, קפצה דרך השער ופצעה את הרגל. עד היום היא לא זוכרת מי זה שהביא אותה לטיפול במגן דוד. ומאירוע זה נותרה לה צלקת ברגל.

גאולה סיפרה שהם מאד התרגשו ושמחו כשהמדינה קמה, וזוכרת את השמחה והריקודים.

היא   זוכרת את הכאב והבכי בהיוודע מה קרה  לספינה  "אלטלנה". ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל, וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל. בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות.

בשנת 1948 בחודש מאי, בגיל 16 וחצי התגייסה גאולה לצה"ל. גאולה שירתה כמד"סית (מדריכת ספורט) במחנה יעקב ליד נתניה. כשהתגייסה, לקחו אותה ישר לקורס ספורט, בצריפין. גאולה הייתה שנה בצבא והשתחררה בגיל 17 וחצי כדי להמשיך ללמוד. היא הייתה מהמשוחררים הראשונים מצה"ל. במילואים שירתה במשטרת צפת כמדריכת ספורט.

לאחר הצבא  התחילה ללמוד בסמינר לגננות. המשיכה את לימודיה בגבעת השלושה על יד בית חולים בלינסון.

במהלך כל השנים יצאה להשתלמויות ואף השלימה את לימודיה לקבלת תעודת הוראה.

בשנת 1950, יצא קול קורא דרך הרדיו,  כלי התקשורת היחיד שהיה  אז, וביקשו מגננות, מורים ואחיות  להתנדב בבאר שבע.

בינואר 1952 בגיל 19 וחצי, גאולה דישון הגיעה לבאר-שבע, יחד עם תינוק בן שנה וחצי, יפתח ז"ל.

המעבר לבאר-שבע היה די קשה . היו סופות חול. ובהתחלה, לא הייתה דלת כניסה. סבלו מאבק הרבה זמן עד שהרכיבו דלת. גאולה זוכרת שלא היו תנאים טובים, וכיצד שכבה על הרצפה כדי לצייר על פלקט את "קן לציפור" לילדי הגן.

על אף הקושי גאולה התחברה מהר מאוד לבאר-שבע. הגן הראשון שחינכה היה גן "רבקה" בשכונה א' מול בית הספר בר אילן. הגן  היה ריק לא היה ציוד, אך היא דאגה ויצרה במו ידיה במלט, ספסלים כדי שהילדים יוכלו לשבת, ובנוסף  הכינה מדרגות ומתח לתרגילי ספורט.

גאולה מספרת שכאשר בנו את בית ספר בר אילן בשכונה א', הקבלן נתן לה קרשים בשביל לעשות מדרגות. באותה תקופה היה גן נוסף בעיר העתיקה בשם "התותחים של גולדה".

בימים אלו היו  הרבה מאוד עולים חדשים והמצב  היה קשה. את הלחם הגננות קנו. העירייה באמצעות האחראית על ההזנה  סיפקה  אבקת שוקו, אבקת חלב וממרח שוקולד למריחה. מארצות הברית שלחו לארץ טבליות של ויטמינים, אותן נתנו לכל ילד בפה.

בתפקידה כגננת גאולה מאוד נהנתה. בבאר שבע היו מעט גננות, היא  הייתה מחמישיית הגננות הראשונות. בשכונה א' משנת 1952 עד שנת 1957. בשנת 1958 נתבקשה לעבור ולעבוד בשכונה ב' מול בי"ס נתיבות יורם, בבניין חדש בו היו לה 50 ילדים בכיתה. זה היה מבנה לשתי כיתות והגן נקרא גן פרפר. (בניין זה משמש כיום את המשרדים של "המועצה לישראל יפה", "עם יפה אחד", ואת ועדת האימוץ העירונית של הנדסה קרבית.)

גאולה התנדבה כשהייתה בגן בשכונה א', בשנת 1956, ללמד עברית עם הספר "אלף מילים", את ההורים של העולים החדשים בערב, בבית הספר בר אילן. באותה שנה נולדה לה בתה השנייה רונית. באותה שנה גאולה התנדבה גם בארגון אימהות עובדות. שם קיימו בזארים רבים שעזרו לעולים החדשים. בנוסף הקימה עם עוד שלושה מנהלים את בנק "מסד" בבאר שבע. היא  הייתה חברת הנהלה במשך שתי קדנציות.

בשנת 1960 נולד בנה השלישי הראל. בשנת 1962, דישון עברה לקריית ענבים ושימשה כגננת שכירה. יגאל אלון רצה שתעבור לגינוסר להיות שם גננת, אך סירבה בנימוס, כיוון שרצתה ללמוד פסיכולוגיה בירושלים. בקריית ענבים קיבלו אותה כחלק מהמשפחה וחשה כבת משק. גאולה ארגנה את החוברות לחגים השונים, השירים, חוברות לגיל הרך ועוד.

היא זוכרת כיצד כשבנה הראל, היה בן 4 היא ביקשה מהפחח שיעצב עבורה תבנית בצורת לב לצורך הכנת עוגה. הפחח חשב שאינה נורמלית, אך במשך הזמן תבנית זו שימשה רבים מחברי הקיבוץ לחתונות ולאירועים והתבנית עדיין נמצאת אצלה בארון למזכרת. כמו כן גם ה'פרימוס' שהייתה מרתיחה עליו חיתולים, נמצא עדיין אצלה בארון.

גאולה רצתה להתחיל בלימודי הפסיכולוגיה בירושלים  ולהמשיך לעבוד שם. לאחר שיחה עם יגאל אלון, איתו הייתה ביחסים טובים,  הוא אמר לה בנימת פקודה: "גאולה את חוזרת לבאר שבע, את חוזרת הביתה" הוא  הוסיף ואמר: "גאולה את מלכה בבאר שבע, את מוכרת שם, חזרי הביתה." לאחר השיחה עם יגאל אלון, גאולה הודיעה למפקח שאינה מקבלת את העבודה בירושלים וחוזרת לב"ש להמשיך את תפקידה.

בשנת 1966 נולדה בתה מיכל. היא חזרה לבאר שבע  ולגן בשכונה ב'. לאחר מכן קיבלה גן בשכונה ד' מול מרכז הנגב. לגן קראו "ניצנים", היה מדובר שוב בשתי כיתות, ונדרשה גננת ותיקה ומנוסה. בגן החדש התחילה את כל התהליך מראשיתו: עריכת חוברות, הכנת ציורים ופלקטים. לצייד גן לא היה פשוט, אך היו לה קשרים שבעזרתם הסתדרה. במשך השנים לקחה את הילדים לבקר במחנות צה"ל, כבר היו לה קשרים רבים וזו הייתה חוויה נהדרת לה ולילדים. בנוסף לכך, קיימה גם חוגים לאזרחות עם מרצים שונים, שבאו ממרכז ההסברה. גאולה הייתה בוועד הגננות וריכזה את הטקסים של מספר גנים ביחד ליום העצמאות ולשבועות.

במהלך השנים ביקשה גן קרוב וקיבלה את גן "חוגלה", עד שבנו את גן "ניצנה".

היא עבדה בגן ניצנה עד 1973, כולל מלחמת יום כיפור.

אחרי המלחמה, נבחרה למטה נשים מתנדבות בצה"ל, כנציגת ארגוני נשים. שנים רבות נטלה חלק בהנהגת מועדון הקצינים בבאר שבע, ושם ריכזה את החגיגות והטקסים של אנשי הקבע.

בהמשך, המפקח המליץ  לגאולה ללמד בבית הספר, לדעתו  כמורה  היא יכולה לתרום רבות. בשנת 1974 למדה קורסי  הסבה למורות, והשלימה את לימודיה בהוראה. בשנה זו הגיעה לביה"ס "בארי" ללמד בכיתה א'. זו הייתה שנה מאושרת מבחינתה. היא לימדה אותם קריאה ומשחקים באווירה נעימה וחווייתית ובין השיעורים נתנה תרגילי אצבעות. ריכזה את מועצת התלמידים ובית הספר החליט שתארגן את הטקסים והחגיגות בבית הספר. באחריותה היה גם חוג ריקודי עם שהדריכה בו פעמיים בשבוע. את הטקסים, בעיקר של שבועות, הייתה מכינה בהשתתפות הילדים שעזרו בשירים וריקודים.

בין היתר, באותה השנה התגייסה למשמר האזרחי השכונתי. זוכרת היא את הלילות שבהם סיירה עם רובה הקרבין. כך הכירה לעומק את שכונה ה' העתיקה. זו הייתה חוויה נהדרת עבורה. מאוחר יותר, בשל שבר בכתפה עזבה את הסיור והתעסקה בגיוס מועמדים למשמר האזרחי.

גאולה התחילה  להדריך במרכז הפדגוגי וניהלה  בחצי משרה את תחום הגיל הרך. כעבור כמה זמן הודיעו לה שעל מנת לעבוד בחצי משרה עליה לגשת למכרז. היא נקראה לראיון בירושלים והצליחה לעבור את המכרז. היה לה ראיון עם סוללה ארוכה של בעלי תפקידים, אך, היא לא התרגשה. הם שאלו אותה שאלות רבות והיא ענתה בביטחון רב, וללא חשש. במשך  12 שנה הייתה במרכז הפדגוגי  ובהמשך נבחרה להיות חברה בוועד המנהלים של המרכזים הפדגוגיים עד שיצאה לגמלאות. במהלך עבודתה במרכז הפדגוגי המשיכה לרכז את הפעילויות החברתיות בבית ספר "מצדה".

בשנת 1985 יצאה דישון לפנסיה, בסך הכל  34  שנים עבדה בהוראה, 22 מהן כגננת ו-12 מהן כמורה מדריכה.

לאחר פרישתה המשיכה גאולה לתרום  ולהתנדב  למען הקהילה בבאר שבע. בשנת 1985, לאחר פרישתה היא  נבחרה ליו"ר ועדת אימוץ של "עוצבת עקבות הברזל"- חטיבה 401, חטיבת שריון שאומצה ע"י העיר באר שבע.

בשנת 1995 סיימה את תפקידה כיו"ר ועדת אימוץ של "עוצבת עקבות הברזל", אחרי עשר שנים, ולאחר שהעוצבה עברה לבקעה. לצערה הרב, באותה השנה נפטר בנה האהוב יפתח.

בשנת 1995 כיהנה כיו"ר ועדת אימוץ הנדסה קרבית שאומצה ע"י העיר באר שבע. תפקידה היה לדאוג להם להרגיש בית, לחוויה ולהנאה, היו מארגנים להם ימי ספורט בקאנטרי במימון עיריית ב"ש.

הייתה יושבת ראש ארגון "עם יפה עם אחד". הפעילויות ב"עם יפה עם אחד" היו רבות ומגוונות. מטרות תנועה זו, שהייתה תנועה בלתי מפלגתית, נועדו לשיפור איכות החיים בישראל. היא שמה לה למטרה לעורר אצל כל אחד מאתנו את המודעות לשיפור איכות החיים בתחום יחסי אנוש, במאור פנים ובהושטת יד למען קירוב לבבות ואחדות העם. עם מועצת התלמידים, לאמץ את הביטוי 'תודה, בבקשה, סליחה'. המוטו של הארגון היה "אדם לאדם אדם", כמו כן 'הבא ראשון נכנס ראשון', 'תן כבוד לזולת'.

הפעילויות  ב"עם יפה עם אחד" כללו:

*מבצעי חלוקה שונים: לחגים, לימי חורף סגרירי בעיקר לקשישים, לבודדים, למוגבלים, למשפחות נזקקות, למשפחות חד הוריות, ולעולים בבאר שבע ובמרחב הדרום והנגב. החלוקה כללה ציוד, ביגוד, שקיות שי וחבילות מזון.

*מבצעי אדיבות במוסדות ציבור: סניפי דואר, בנקים, אוטובוסים ומבצעי אדיב ישראל במפעלים, במרכזי קניות ובבתי עסק.

*אירועים מיוחדים כדוגמת הצדעה לצה"ל, נכי צה"ל, נשות קבע, נשות משרתי הקבע, ימי ח"ן, יום השוטרת. במסגרת קירוב לבבות וקליטת עליה. התנועה שמה לה למטרה להירתם יחד עם כל בית ישראל לאימוץ משפחות עולים, להשגת ציוד בסיסי ראשוני וביגוד מבית התורם לבית המקבל. כמו כן התקיימו מפגשים חברתיים בין עולים לוותיקים.

בשנת 1998, רכזת התרבות של בית הסוהר "אשל",  ביקשה מגאולה, לבוא ולהעביר הרצאה בהתנדבות לאסירים. היא זכרה שגאולה למדה בבר אילן על "צד מוסר ויושר". גאולה יחד עם מנהלת בית ספר מצדה שהתלוותה אליה הגיעו לבית הסוהר. גאולה העבירה סדנה בנושא "אדם לאדם אדם" – היא זוכרת שהדבר הראשון ששאלה אותם היה: מה הייתם רוצים לראות כשאתם קמים בבוקר? אחד האסירים ענה לראות  את השמש, השני אמר, להיות בחוץ והשלישי אמר לראות אישה. הם התחילו לשתף פעולה וגאולה דקלמה להם את השיר "אני רוצה לקום בבוקר ולא לפחד" מאת אסתר קל. לאחר מכן העמידה להם מספר דילמות ועסקה בהן. הם שיתפו פעולה וביקשו שתגיע בפעם נוספת. בפעם השנייה כשבאה הביאה אתה את המתנדבים שלה ובסוף דקלמה להם את ההמנון של "עם יפה".

בשנת 1991 קיבלה את אות יקיר העיר באר שבע. בשנת 1993 קיבלה אות מפעל חיים מטעם עיריית באר שבע.

לגאולה  נולדו ארבעה ילדים: יפתח ז"ל, רונית, הראל ומיכל ובמשך הזמן נולדו שבעה נכדים

למעלה מימין יפתח ז"ל ורונית.למטה מימין הראל ומיכל רונית ,הראל ומיכל בילדותם
גאולה עם שניים מנכדיה שני  וזיו והנכדה נוגה
גאולה ,בעלה  ושלושה מנכדיה
הבת רונית עם בעלה ז"ל ושתי בנותיה

 

מורשת מייסדי העיר- הקשר הרב דורי בבאר שבע שנת תשע"ט 2019

תיעוד: ליאל וענונו, אחינועם עזרא ויוני גלן  תלמידי כתה י' בטכני-המכללה הטכנולוגית של יחל האוויר

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה  ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

גאולה היקרה, בראיונות, סיפרת את סיפור חייך המקסים, את הרגעים השמחים, המצחיקים ואף את הרגעים העצובים. התפעלנו לשמוע שהיית באצ"ל ונהנינו לשמוע את הדברים שסיפרת ואת כל פועלך הרב גם מחוץ למסגרת החינוכית. ניכר היה שהחברה והסביבה הייתה חשובה לך ופעלת רבות בשביל החברה כפי שמתואר בתיעוד. שמחנו להכירך ולשמוע את סיפור חייך, ליאל, יוני ואחינעם

מילון

אלטלנה
ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי.

ציטוטים

”המוטו של "עם יפה עם אחד" היה "אדם לאדם אדם",“