מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מפולין

דבורה ויעל
דבורה בתור ילדה
דבורה לובצקי מספרת על בריחתה מפולין ועלייתה לישראל

בשנת 1939, הורי, אחותי ואני ברחנו מפולין לרוסיה. את אבי לקחו לצבא ואנו נשארנו שלוש נפשות. לקחו אותנו לאוזבקיסטן, שם לא היה גן או בית ספר, לא היה אוכל, וכל הילדים הסתובבו חופשי. אימי הבינה שהיא חייבת להכניס אותי ואת אחותי לבית ילדים. בית הילדים היה כמו בית ספר. לימדו אותנו מוסיקה, נימוסים ועוד. אמא הייתה מגיעה מדי פעם ומביאה לנו לחם ובצק סוכר וזה עזר לתחושת השובע שלנו.
 
בשנת 1945 חזרנו לפולין. חשבנו שיש קרובי משפחה ששרדו את השואה אבל אף אחד לא נשאר. היינו בפולין במשך שנה ולאחר מכן השליחים מישראל הביאו אותנו לגרמניה. בגרמניה גרנו בעיירה ליד מינכן בבלוקים מעץ שהגרמנים החזיקו בהם יהודים, אך אחרי המלחמה השליחים בהם פתחו גנים ובתי ספר. התחלנו ללמוד עברית ובהמשך למדתי גם תנ"ך. במקום הזה נשארנו בערך שנתיים. העבירו אותנו למגורים של הצבא האמריקאי ומשם הגיעו שליחים שהביאו אותנו לישראל. נסענו ברכבת עד מרסיי. שהינו שם במשך שבועיים ומשם עלינו על אנייה ששמה "עצמאות". באנייה היה מאוד צפוף. ההפלגה נמשכה שבועיים ואז הגענו לנמל חיפה. ריססו אותנו בddt – חומר דיזינפקציה (חומר ניקוי). משם הגענו לפרדס חנה.
 
בפרדס חנה היה מחנה עולים והיינו שם כשלושה-ארבעה חודשים. הסוכנות רצתה להעביר אותנו לרמלה, אך הורי לא הסכימו וחיפשנו דירה בתל אביב. מצאנו דירה בדרום תל אביב מול הכנסייה הרוסית. התחלתי שם ללכת לבית ספר. סיימתי שם בית ספר יסודי ולמדתי בתיכון במשך שנתיים. בקיץ 1952 התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות וכשסיימתי נישאתי לאברהם. ילדתי שני ילדים: הבן, אהרון לובצקי, כיום נשוי עם שלושה ילדים. הוא רופא במקצועו ועובד בבית החולים שיבא. הבת, חיה מעוז, נשואה עם שתי בנות והיא מורה בבית ספר רמת חן.  

מילון

דיזינפקציה
חומר ניקוי

ציטוטים

”הסוד לחיים טובים הוא נאמנות וערכים.“