מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מעירק

בפעילות על הפרויקט ביומו הראשון.
יום חתונתי בשנת 1970 בתל אביב
סיפורה של משפחה בת 8 ילדים

שמי הפרטי ספראנס, פירושו בצרפתית (תקווה). שם משפחתי לפני נשואיי נקש, פירושו בערבית עיראקית (חריטה אומנותית).  שם משפחתי אחרי נשואיי סאייג, פירושו בערבית עיראקית (צורף). מקורם של שמות המשפחות בעירק לפני שנים רבות נלקחו מהמקצועות שעסקו בהם בני השושלת של משפחות מסוימות.

נולדתי בעירק ב- 30 לאוגוסט 1947 בעיר קטנה בשם אלקוט, יש במשפחתי שמונה אחים ואחיות, אני הששית במספר, כולם נמצאים היום בארץ, בנינו בתים והקמנו משפחות, עבדנו במקצועות שונים והיום רובינו גמלאים. שלושת אחיותיי הגדולות ליאוני, איבון ואיילה עבדו בהוראה, אח אחד יצחק עבד כימאי במעבדה בבית חולים, אח נוסף אלי כיום עובד בנקאי, עוד אחות דייזי עבדה בהסתדרות הכללית, אחות נוספת בשמת עבדה בחברת בזק ואני עבדתי בחברת ביטוח.

ילדות

בילדותי בשנות החמישים חיינו בעירק בעיר קטנה- אלקוט, שתי משפחות יהודיות בלבד לאחר שכל הקהילה היהודית בעיר עלתה ארצה אחרי קום מדינת ישראל. בזמנו נבצר ממשפחתי לעלות ארצה עם כל הקהילה מאחר ואבי היה איש עסקים מוכר וידוע בעירו והיו לו שותפים מוסלמים בעסקיו, אבי פחד ששותפיו יתנכלו לו ולבני משפחתו אם הם יגלו שהוא מתכנן לעלות לארץ ישראל. ך אני וכל בני משפחתי המשכנו לגור ולחיות בעירק במשך עשור נוסף.

מגורים

גרנו בבית ענק שהכיל 10 חדרים הפרוסים על שלוש קומות, תקרות החדרים של האורחים היו מצוירים בציורי שמן יפיפיים, עמודי עץ חרוטים תמכו את המבנה כולו ופסלי אבן קישטו את הכניסה לבית. גרנו בבית 11 נפשות כולל סבתי, אימי, אבי, אחיי ואחיותיי. ביתנו היה קרוב לטיילת על גדות הנהר, קרוב לשוק המקומי ולבית הספר.

בית הספר היסודי

בתקופת ילדותי בעירק בשנות החמישים לא היו גני ילדים, הילדים היו מתחילים ללמוד ישר בבית הספר בגיל שש, (הוריי סיפרו) כשהייתי בגיל חמש ביקשתי מאוד ללמוד בבית הספר כמו שאר אחיי הגדולים, הוריי הפעילו לחץ כבד על הנהלת בית הספר כדי לקבל אותי ללמוד, הם הצליחו במשימה, התקבלתי והשתלבתי בלימודים כתלמידה מהשורה למרות גילי הצעיר. אני, אחיי, אחיותיי וילדי המשפחה היהודית הנוספת למדנו בבית ספר שכל תלמידיו היו מוסלמים ומעט נוצרים, אנחנו היינו היהודים היחידים בבית הספר, למרות זאת לא הרגשנו שוני או הבדל בינינו לבין שאר התלמידים, הייתה לנו איתם חברות טובה, דיברנו איתם בשפתם (ערבית), הסתדרנו איתם ונקשרנו אליהם, שיחקנו משחקי ילדות ביחד בחצר בית הספר (משחקי חברה וכדור עף), רקדנו ושרנו איתם באירועים ממלכתיים וטקסים למיניהם, התארחנו בבתיהם והם בביתנו, הם התייחסו אלינו שווים בין שווים.

זיכרון חפץ ילדות מיוחד

זכור לי, שבבית הספר היסודי בסוף כל שנת לימודים היינו מחליפים מזכרות קטנות בין התלמידים. בסוף כיתה ד' כשהייתי בת תשע קיבלתי מתנה מיוחדת מאחי הגדול, המתנה הייתה קופסה יפיפייה שבנה אותה בעצמו למעני כדי לשמור את המתנות הקטנות שקיבלתי מחבריי, שמרתי את הקופסה שהייתה לי יקרה מאוד הרבה שנים עד גיל עשרים אז נאלצתי להיפרד ממנה כשברחתי מעירק ועליתי ארצה.

חגים ומנהגים

חגגנו את חגי ישראל בבית עם המשפחה היהודית השנייה, שהייתה גרה בקרבת מקום מביתנו. תמיד חיכינו לבוא החגים וציפינו להכנות שלפני החג.

בחג הסוכות השתתפנו כל הילדים בבניית הסוכה. קישטנו אותה, ערכנו את השולחנות לערב החג וציפינו לארוחה החגיגית לשירים והפזמונים המיוחדים שאבי היה שר לנו בחג זה. הייתה לנו חוויה מיוחדת ומהנה כשהורי הרשו לנו לכל הילדים לישון ביחד בלילה בסוכה.

בחג הפסח שבוע לפני החג אימי הייתה מכשירה את כלי החג כדי לאפות מצות לשתי המשפחות לשמונה ימים. כולם היו מתאספים ביחד ומשתתפים בעבודה, מהילד הגדול עד הקטן. כל אחד לפי יכולתו ולפי גילו. הילדים חיכו לחג זה בקוצר רוח בשל שיתוף הפעולה השמחה והאיחוד של שתי המשפחות.

אוכל

אמי הייתה מומחית בבישול ואפייה. בימי שבת אכלנו את האוכל המועדף והאהוב עלי התבית העירקי שאימי הכנה ביום שישי בסיר כבד מאוד, הסיר היה נשאר על הגחלים בחצר הבית במשך כל הלילה עד ארוחת הצהריים למחרת.

לימודים בתיכון

את לימודי בתיכון עשיתי בשני שלבים. למדתי בחטיבת ביניים בבית ספר בעיר שבה נולדתי – אלקוט 3 שנים, לאחר מכן עברתי עם חלק מבני משפחתי לגור בעיר הבירה- בגדד שם למדתי בתיכון במגמה מסחרית- שנתיים. בחרתי בבית ספר רחוק מאוד ממקום מגורי בגלל שבשכונה שבה גרתי עם הקהילה היהודית לא היה בית ספר שהציע מגמה זו. הגעתי לבית הספר כל בוקר עם אחי הגדול שהסיע אותי כשהיה בדרכו ללימודים באוניברסיטה הממוקמת קרוב לבית הספר שבו למדתי, בחזרה הביתה נסעתי לבדי בשני אוטובוסים בדרך ארוכה ולעיתים מסוכנת בגלל מהומות שהיו מידיי פעם בכבישים אך כל זה לא מנע ממני להמשיך וללמוד במגמה שבחרתי.

אוניברסיטה

לאחר לימודי בתיכון, נרשמתי ללימודים באוניברסיטת בגדד בפקולטה לכלכלה וחשבונאות. זה היה בשנות השישים. הייתי בין התלמידים היהודים הבודדים שלמדו באוניברסיטה.

בשנים אלו המשטר העירקי התחיל להציק ליהודים, להתנכל להם ולרדוף אותם. בשל הסכנה הביטחונית הגדולה שהייתה בפתחם של יהודי עירק, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים שהתרחשה ביוני 1967. בשנת הלימודים השלישית באוניברסיטה, נאלצתי לקטוע את לימודי ולהצטרף לשאר בני משפחתי שהחליטו לברוח מעירק ולעלות ארצה.

אירוע עצוב שקרה לי באוניברסיטה

בוקר אחד כשהייתי בלימודים התרחשה הפיכה צבאית במדינה. הצבא העירקי תפס את השלטון (בדומה למה שקורה באביב הערבי היום), הודיעו ברדיו על עוצר כללי שבתוך פרק זמן של 3 שעות היה על כל תושבי הבירה להגיע לבתיהם. אני הייתי באוניברסיטה במרחק של שעה נסיעה מהבית, כל תושבי העיר יצאו לרחובות באותה שעה בניסיון להגיע לבתיהם בזמן הקצוב, העיר הייתה פקוקה להחריד, היה תוהו ובוהו ברחובות.

זכור לי שאני וחברותי לספסל הלימודים הלכנו יחפות ברחוב עם דמעות בעיניים במטרה להגיע לבתינו בהליכה, פחדתי פחד מוות שלא יעצרו אותי בשל היותי יהודייה. המשכנו ללכת בכל המהומה, הפחד והבלבול. פתאום בתוך החושך הנורא ההוא נגלה לעיני אור במרחק כמה מטרים ממני כשקלטתי את רכבו של אחי שבא לחפש אותי בין רבבות האנשים שהיו פזורים ברחובות. לא ידעתי את נפשי משמחה, הרגשתי כאילו שהמשיח בא להציל אותי.

באירוע ההוא חוויתי חוויה מאוד קשה ומטלטלת שלימדה אותי בגיל צעיר להעריך את החיים ואיך להתייחס אליהם בפרופורציות הנכונות.

סיפור העלייה לארץ

באמצע שנות השישים הקהילה היהודית בבגדד מנתה כ- 2000 נפשות, הם ניהלו את חייהם באופן חופשי, מסודר וללא הפרעות.

שנה בערך לפני מלחמת ששת הימים מצבה הבטחוני, כלכלי והחברתי של הקהילה התדרדר כשהמשטר העירקי התחיל לרדוף את היהודים, החרים את דרכונם, מנע מהם לצאת מגבול עירק, לא הרשה לצעירים שסיימו את לימודיהם להשתלב במעגל העבודה, התנכל לראשי המשפחות, סגר את עסקיהם, האשים אותם בריגול למען מדינת ישראל, אסר אותם בבתי סוהר, אחדים מהם נאספו מבתיהם ונעלמו ללא עקבות.

המצב הבטחוני של היהודים נהייה מסוכן יותר ויותר. אנשי הקהילה תכסו עצה איך להינצל מהתופת שבה הם היו חיים, הם מצאו אפשרות לברוח בדרך בלתי לגאלית מהגבול העירקי למדינת פרס שהייתה ביחסים טובים עם מדינת ישראל בשנות השישים בזמן שלטונו של השאה הפרסי ומשם הם יכולים לעלות ארצה.

הם יצרו קשר במחתרת עם חבורות מבריחים שכל עבודתם הייתה להבריח סחורות גנובות מגבול עירק למדינת פרס, הציעו לחבורות האלו תשלומים גבוהים מאוד בתמורה לכל אדם שיעבור את הגבול ויגיע בשלום למדינת פרס.

כל משפחה יהודית לקחה אחריות על עצמה כשהחליטה בסודי סודות להימלט על נפשה ממקום מגוריה בבגדד שבמרכז עירק, להגיע לעיר הדרומית ביותר ולחצות את הגבול למדינת פרס.

במשפחתי הפרטית אבי חלה בדיכאון  בשל כך שלא היה יכול לשאת את המחשבה הנוראית שגורלה של משפחתו תלויי בחבורת מבריחים אנונימיים, לא ידע מהי מידת נאמנותם למשימת הבריחה הגורלית של משפחתו. אחי הגדול יצחק לקח על עצמו אחריות כבדה מאוד כשהחליט להבריח את כל המשפחה בשני חלקים, בחלק הראשון נכללו שלושת אחיותיי הגדולות שעסקו בהוראה בביתי ספר יהודיים, הן הצליחו לעבור את הגבול, לברוח ולהגיע לפרס ומשם לעלות לארץ ישראל.

המשטר לא גילה את בריחתם ולא ידע על חסרונם בשל העובדה שהן הועסקו במוסדות יהודיים ולכן לא חיפש אותן ולא התנכל ליתר בני משפחתי. לאחר זמן קצר החל תכנון השלב השני של בריחת שאר בני המשפחה. במשך חודשים המתנו כל יום בפחד נוראי לקבל מסר מחבורת המבריחים שלפיו היה עלינו להתחיל את מסע הבריחה.

אני הייתי עדיין סטודנטית באמצע שנת הלימודים השלישית, עשיתי את מיטב יכולתי לשמור על הסוד שבתוכי, להתנהל ולתפקד באופן טבעי לחלוטין ולשמור על שפיות, הכנתי שיעורים, הגשתי עבודות, נבחנתי והייתי נוכחת בכל ההרצאות. עשיתי את זה בידיעה ברורה שכל יום נתון הייתי אמורה לעזוב את הכל, לוותר על שלוש שנות לימודים, לברוח ולהיעלם.

זו הייתה משימה קשה מאוד עבורי אך הצלחתי לעמוד בה ולעבור אותה. ביום אחד, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים הגיע המסר המיוחל שהדרך הבשילה והיה אפשר להתחיל את מסע הבריחה. בבוקר מוקדם אני וכל משפחתי עזבנו את ביתנו כפי שהיה, על כל מיטלטליו, הרכב המשפחתי נשאר בחניית הבית, נעלנו את הדלת ועלינו על שתי מוניות, כל אחד מאיתנו יצא עם מזוודה קטנה בהסוואה שאנחנו יוצאים לחופשה בדרום הארץ.

נסענו שבע שעות ארוכות ומייגעות עד שהגענו לעיר הדרומית ביותר של עירק על גדות המפרץ הפרסי, התאחסנו באכסניה במרכז העיר, המבריחים אסרו עלינו לפתוח את דלת החדר ולדבר עם אנשים. עברו שעות קשות ומורטות עצבים מהמחשבה שהמשטר עלול לגלות את כוונתנו לבריחה המתוכננת.

בשעת הערביים נשמעה נקישה בדלת כסימן שסוכם מראש עם המריחים שלפיו היה עלינו לצאת מן האכסניה, לעלות על מונית, להגיע לסירת מנוע ולשוט במי המפרץ בהסוואה שאנו נמצאים בשייט משפחתי לכבוד חג רמדאן שנפל באותו יום, הגענו לשם, והסירה דהרה ודהרה עד שירד החושך, אז הגיעו המבריחים לקראתנו, העבירו אותנו מסירת המנוע לשתי סירות דייג, נשכבנו על רצפות הסירות וכוסינו, בהסוואה שיש דגים בסירות, בנקודה זו הסירות עברו את המים הטריטוריאליים בין שתי המדינות, הסכנה הייתה מוחשית ביותר ברגעים אלה והפחד היה נוראי, כל דקה שעברה הייתה יובל שנים.

סוף סוף הגענו לחוף, שם היינו צריכים ללכת ברגל בסביבות עשר דקות כדי להגיע לג'יפ שיסיע אותנו לחוף מבטחים, אלה היו עשר דקות הכי קריטיות במהלך הבריחה בשל כך שמשמר הגבול הפרסי היה יכול לגלות אותנו על ידי אור הזרקורים ולירות בנו למזלנו כל זה לא קרה, הצלחנו להגיע לג'יפ שחיכה לנו עם חבורת מבריחים מהצד הפרסי.

נסענו איתם עוד חצי שעה נוספת עד שהגענו למקום מבטחים, שם קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית. בהמשך דרכינו, העלייה ממדינת פרס לישראל הייתה קצרה, קלה ומתוכננת היטב על ידי אנשי הסוכנות היהודית. כך משפחתי הגיעה במלואה בשלום לארץ המובטחת תודות לכל מי שעמל להציל אותנו מידם של המבקשים את רעתינו.

בארץ

מייד אחרי שהגעתי ארצה באפריל 1967 בגיל 20 מצוידת בהשכלה תיכונית ואקדמאית חלקית, התחלתי ללמוד את השפה העברית באולפן בקרית שמונה במשך חצי שנה. תוך כדי לימודי באולפן ביוני 1967 התרחשה מלחמת ששת הימים שהייתה אירוע מטלטל נוסף בחיי. כל בוקר הודיתי לאלוהים על כך שאני בארץ ישראל ולא נשארתי לבדי בעירק כפי שתכננתי לעשות, במטרה לסיים את לימודי האקדמאים. ולאחר מכן לברוח מעירק ולעלות ארצה. כשסיימתי את לימודי באולפן בקרית שמונה חזרתי לבית הורי בת"א.

עבודה

באוקטובר 1967 התקבלתי לעבודה בחברת ביטוח בשם "הסנה". עבדתי באגף הכספים והחשבונות. עברתי תפקידים שונים ורכשתי ידע רב במשך השנים. התקדמתי והצלחתי לעבוד בחברה 26 שנים עד שהחברה נסגרה ופוטרו 1000 עובדיה בשנת 1993 כתוצאה מהחלטת ההסתדרות שהייתה הבעלים של החברה.

בהמשך עבדתי בחברת ביטוח נוספת בשם "הכשרת היישוב" תפקידי היה ניהול חשבונות של סוכני החברה. נהניתי מעבודתי עם הסוכנים ושיתוף הפעולה שהיה בנינו. עבדתי מספר שנים עד שפרשתי לגמלאות בגיל 57 כשניתנה הזדמנות לעובדי החברה לפרישה מוקדמת.

משפחה

הכרתי את בעלי שאול סאייג שנה אחרי שעליתי ארצה במסיבה משפחתית, היינו שנתיים ביחד, התחתנו, אני בגיל 23 והוא בגיל 26. בתחילת דרכינו עבדנו בעלי ואני ביחד, בנינו את בתינו בעמל רב, בעלי עבד בענף היהלומים ואני עבדתי בענף הביטוח, גרנו אצל הורינו, חסכנו והצלחנו לקנות בית קטן בבת ים קרוב לבית הורי שעזרו לנו בהמשך לגדל את ילדינו.

שש שנים אחרי החתונה נולדה בתינו הבכורה רחלי, אמא של עלמה נכדתי השנייה שבזכותה היום אני מעלה על הכתב את סיפור חיי בבית התפוצות למען הדורות הבאים.

לבתי רחלי שלוש בנות עמית, עלמה ועדי, היא עובדת כיום ככלכלנית במשרד הביטחון, נשואה לאמיר נוי, עובד טלוויזיה ועורך חדשות.

בני השני איציק נשוי למעיין, יש לו שלושה ילדים עופרי, עדן ואופק. הוא גר באטלנטה שבארה"ב, מזה 12 שנה, איש עסקים במקצועו, מגיע לארץ מדי שנה עם בני משפחתו, מצפים לחזרתו ארצה בבוא הזמן.

סיכום

מאז פרישתי מהעבודה ועד לפני 3-4 שנים הייתי סבתא במשרה מלאה. עזרתי לביתי לגדל את בנותיה בכייף, ברצון ובשמחה. היום אני סבתא גמלאית, משוחררת ללא מטלות והתחייבויות, נהנית מבלה ומטיילת בארץ ובעולם.

 

הזוית האישית

מתעד: אני התרשמתי ונהניתי בתכנית, מכיוון שבתוכנית אני התקרבתי לסבתי, שמעתי את סיפורה, הגבתי, התחברתי לסיפור ופשוט הבנתי אותה מזיכרונה ומנקודת מבטה.

אני רוצה לאחל לך בריאות, אושר, שתעשי את התוכנית הזאת גם עם אחיותיי כדי שילמדו ממך ושכל מה שרצית יתגשם.

מספר: המפגשים האלה הציפו את כל החוויות שעברתי במהלך חיי, חלקתי אותם עם נכדתי עלמה, התרגשתי ביחד איתה ושמחתי מאוד שניתנה לי הזדמנות לתעד את סיפור חיי למען הדורות הבאים. אני מאחלת לנכדתי עלמה שתחיה במדינותינו חיים טובים ומאושרים, בראש מורם ושמחה.

מילון

נקש - שם משפחתה של סבתי
חריטה אמנותית

ציטוטים

”מחוויה מאוד קשה ומטלטלת למדתי להעריך את החיים ולהתייחס אליהם בפרופורציות הנכונות.“