מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מליטא לרוסיה

מיטל ורעיה מתעדות את הסיפור
1946 רעיה בילדותה
סיפורה של דודה רעיה

אני קבסקין רוחה נולדתי בשנת 1940 בעיר קאונאס (בליטא).

בשנת 1941 גרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות וליטא (הייתה שייכת לברית המועצות באותה תקופה), ליטא שהייתה בגבול עם גרמניה ספגה את ההפצצות הראשונות. הייתי בת 8 חודשים, אימא שלי לקחה את העגלה שלי וקצת בגדים ורצנו עם אבא שלי לתחנת הרכבת. זה היה ב-22 ביוני 1941 כל הלילה היינו בתחנת הרכבת בגלל שאף אחד לא חשב שזאת מלחמה, חשבו שמשהו קרה בגבול.

ב-22 ביוני בבוקר הגיעה הרכבת ונסענו לרוסיה. ברכבת היו הרבה אנשים עם ילדים וזקנים ולא היה מה לאכול. במקרה אצל אחד הנוסעים היה שוקולד והוא נתן לאימא שלי כדי להאכיל אותי. הרוסים התחילו לתקוף את הרכבת כי הם חשבו שזה הגרמנים. אימא שלי לקחה אותי וקפצה מהקומה השנייה ברכבת. כולם רצו והיתחבו ביערות. אנחנו הגענו למרכז רוסיה ליד העיר סאמרה באיזשהו כפר נידח. כל הגברים "מהקולחוז" היו במלחמה ונשארו רק נשים, ילדים וזקנים. נתנו לנו איזשהי בקתה קטנה ללא רהיטים, ישנו על הרצפה, אחר כך ההורים בנו מיטה מלוחות עץ. בחדר היה תנור רוסי, הוא חימם אותנו.

את אבא שלי לקחו לחפור תעלות ליד סטלינגרד. היה כבר חורף והיה מאוד קר, קרוב ל: 30- מעלות. אימא שלי התחילה לעבוד "בקולחוז" ואני הייתי בתינוקיה. לאחר כמה ימים חליתי בדיזנטריה ולא היו תרופות, לכן הייתי לפעמים בבית ולפעמים בתינוקיה. בבית ישבתי על הרצפה ואימא שלי הייתה הולכת לעבוד בקולחוז, למרות זאת לא היה מה לאכול וללבוש. בקיץ היה קצת יותר טוב, הלכתי ליער ואספנו פטריות ופירות יער וגם ענפים צעירים של עץ האורן ואצטרובלים כי יש שם הרבה ויטמין C. לפעמים השכנים נתנו משהו לאכול: קמח, זרעים, שכן אחד הרג חזיר והביא לנו קצת בשר. לאנשים האלה בעצמם לא היה מה לאכול. יותר מאוחר מישהו מהכפר הביא לנו עז קטנה ואז היה לנו חלב. מהחלב אימא שלי עשתה גבינה "טבורוג " כך חיינו כמה שנים.

אבא שלי חזר מהחפירות של התעלות כולו קפוא וחולה. אבא  התחיל לעבוד בתור סנדלר והביא קצת מצרכים בתמורה לעבודה. בשנת 1945 הגיעו לכפר חיילים, לכל הילדים נתנו לאכול מרק מהמטבח שלהם. המרק היה עם בשר עם ריח ניפלא שעד עכשיו אני לא יכולה לשכוח. ילדים קיבלו קוביות סוכר, ליקקנו אותו והיינו מאושרים כאילו טעמנו את זה בפעם הראשונה.

ב-9 במאי ב-1945 הראו לנו סרט על המלחמה, שמו סדין במקום מסך, זה היה מאוד מפחיד להסתכל כי חשבתי שיורים בנו באמיתי, אימא הרגיעה אותי ואמרה שזה רק על המסך. הייתי אז בת פחות מ-5. כשהסתיימה המלחמה נסענו לליטא למכרים בגלל שלא היה לאן לנסוע. כל קרובי המשפחה נרצחו, הליטאים והגרמנים ירו בהם. השכנים הליטאים לקחו את הדברים והרהיטים.

הייתה לנו משפחה גדולה: סבתא, סבא, דודים, דודות… חצי מהכפר היו קרובי משפחה בגלל שהמשפחות היו גדולות. נשארנו לגור בוילנוס, אבא התחיל לעבוד ואימא נשארה בבית. בשנות השישים בסתיו. נסענו לקברים איפה שנרצחו יהודים. היהודים שנשארו בחיים אספו כסף ושמו אנדרטה עם כיתוב, בשפה הרוסית והליטאית. באידיש ובעברית אז אסרו לכתוב.

סיימתי ביה"ס והתחלתי ללמוד באוניברסיטה שפה גרמנית ואחר כך עבדתי בתור מורה. בשנת- 1997 עליתי לארץ ישראל עם משפחה של הבן שלי. ההורים שלי נפטרו בוילנוס ונקברו בבית הקברות היהודי.

 

unnamed-14
ליטא, וילנה 1949

הזוית האישית

מיטל: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותודה רבה שרעיה הסכימה להשתתף בפרוייקט: "הקשר הרב דורי".

מילון

קולחוז
משק שיתופי

ציטוטים

” "כל הגברים "מהקולחוז" היו במלחמה ונשארו רק נשים,ילדים וזקנים."“