מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מהשואה

סיפורים מבית סבא
משפחתי במחנה נויפריימן עם אחיי הורי וסבא
כל הדרך לישראל

הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1939 למעשה ב 20 לפברואר של אותה שנה. שבו אני באתי לעולם. נס זה קרה בארץ פולין בעיר סרנקי שזו עיירה קטנה ליד העיר הגדולה שדליץ. החיים בעיירה זו התנהלו על מי מנוחות במשך כל השנה. כל אחד ואחד עסק בעיסוקו הפרטי על מנת לפרנס את בני המשפחה. לאט לאט התחילו להתרוצץ שמועות קשות ברחובות העיירה שהצבא הגרמני מתחיל לכבוש חלקים מפולין.

הילדות

אצל בני המשפחה שלנו התחילו הוויכוחים באם לעזוב את העיירה ולהתחיל לנדוד לעבר הלא נודע על מנת להציל את עצמינו. עברו מספר שבועות והשמועות שהיו בעבר לא מבוססות התחילו להתקבל עדויות מאנשים שהגיעו לעיירה וסיפרו שהצבא הגרמני נמצא כבר על גבול פולין. מרגע זה נכנס דודי יצחק (האח של אמא) למהלכים רציניים להכנת המשפחה לתזוזה. לאבי, שהיה אדם מבוסס בעיירה, היה קשה מאוד לקבל את הרעיון שחייבים לעזוב את העיירה ולנדוד. דודי, שהיה פעיל בעיירה, התחיל לבדוק דרכי מלוט ועם הזמן התארגנו מספר משפחות לקבוצה אחת. לא עבר הרבה זמן וכמעט כל אנשי העיירה עלו על רכבות מסע פתוחות (שהעמידה ממשלת פולין לצורך המסעות) כל העיירה התחילה את מסע הנדודים לעבר גבול רוסיה.

לאחר כחודש של נסיעות כמעט ללא הפסקה הגענו לגרוזיה (גאורגיה) לעיר בשם טיביליסי. ובעיר זו בשנים 1939-1945 עברה עלינו מלחמת העולם השנייה (השואה) בבטחה יחסית. בגאורגיה המשפחה חיה ועסקה ביצור ובמסחר נעליים. בעיר זו חיינו כ -6 שנים עד תום המלחמה בשנת 1945. בתקופה זו למדתי בחיידר שזה בית ספר של יהודים. למדנו כמובן יותר תורה ויהדות מכל מקצוע אחר. לגאורגיה לא הגיע המלחמה משום שמקום זה היה בשליטת הרוסים. בשנת 1945 לאחר שנגמרה המלחמה התחילה נדידת היהודים, בתוכם משפחתי בחזרה לארצותיהם. הגיעו שמועות שאפשר לעלות לארץ ישראל.

בדרכים

משפחתי. הורי אחיי דודי דודותיי וכמובן סבא שלי מצד אבי. התחילו באריזת החפצים שהיו ברשותם וכמובן בסגירת בית המלאכה לנעליים שבזכותו הצלחנו להתקיים במשך כל תקופת המלחמה. כמו שהגענו לרוסיה כך אנו עכשיו מנסים לעשות את דרכינו בחזרה לפולין שמשם ברחנו לפני כ-6 שנים. את פולין חצינו ברכבות, באחת העצירות שהרכבת עצרה אחת מדודותיי החליטה ללכת בעקבות בעלה ומשפחתו וירדה בפולין. ואילו רוב משפחתי המשיכה בדרכה. וכפי שהסברתי קודם הייתה שמועה שקיימת אפשרות עלייה לארץ ישראל. ומשפחתי בחרה בדרך זו. כמובן כל המשפחות שהחליטו להמשיך בדרכם הגיעו בסופו של דבר עד לגרמניה שהייתה כבושה על ידי צבאות ארה"ב רוסיה ואנגליה. פוזרנו במספר ערים בכל רחבי גרמניה.

כל המשפחה המורחבת שלנו הגיעה לעיר נויפרימן ושם דאגו לנו אנשי אונרא (סוכנות סעד לפליטים). התמקמנו בדירות שקיבלנו והתחלנו את חיינו החדשים במחנה. כפי שאני סיפרתי את הסיפור עד עכשיו נראה היה שהכול התנהל בטוב אבל לא כך היה הדבר. לא תמיד היה מה לאכול במשפחה והקיום היה קשה מאוד. תמיד היו צריכים לאלתר ולנסות לקיים את המשפחה בכבוד. הורי מספרים: שבאחד המקרים אני נגשתי אליהם ואמרתי "מה אני בסך הכול מבקש פרוסת לחם!" אני כנראה לא ידעתי עד כמה הבקשה של פרוסת לחם הייתה גדולה.

ובמקרה נוסף שהורי היו תמיד מספרים מאחר ואמי הייתה הרוח החיה במשפחה ועבדה כסוחרת נעליים. כל יום הייתה יוצאת עם מספר זוגות נעליים שייצרו בחדרי חדרים לשוק המקומי למכור אותם ובתמורה קנתה מזון למשפחה.  באחד הימים אמי נעצרה על ידי המשטרה המקומית והובאה לכלא בעיר, אמי כהרגלה תמיד ידעה לצאת מכל מצב. בכלא הכירה את אחד הקצינים הבכירים והם התיידדו לאחר שחרורה סייע הקצין למשפחתנו. הקצין ומשפחתו מאז אותה הכרות לא דאגו לנעליים.  ככול שעבר הזמן המסחר נעשה קל יותר.

העלייה

כמו שהזכרתי קודם משפחתנו התמקמה בעיר נוייפרימן וקו המחשבה היה כיצד לעלות  לארץ ישראל. במחנה זה שהינו כ-3 שנים. לא היה הרבה מה לעשות במקום זה וגם לא נדרשנו לעשות דבר. המחנה היה בשליטת אונר"א והם דאגו לנו כמעט לכל דבר.  אנחנו הילדים למדנו בחיידר.  בשנת 1947 אחי הבכור אמנון החליט לעלות לארץ ישראל לפני כל המשפחה. התארגנה קבוצת צעירים מהמחנה שהחליטה לעלות כמתנדבים שימשו כקבוצת עזר למלחמה המתנהלת בארץ ישראל (מלחמת השחרור) קבוצה זו יחד עם קבוצות נוספות ממחנות שונים, עלו לאוניית מעפילים אל ארץ ישראל. הבריטים ששלטו אז בארץ, תפסו את האוניה בלב הים והורידו את כולם לאי קפריסין שם שהו כעצירים עד שנת 1949. מאוחר יותר התארגנה קבוצה נוספת ואחי השני יוסף עלה לארץ עם קבוצת מתנדבים וכהגיע נשלח אל שירות צבאי. הוא השתתף בקרבות על חיפה ונצרת ושם נפל יוסף אחי. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בחיפה. משפחתי לא ידעה מה עלה בגורל אחי.

היינו עדיין במחנה בגרמניה עד שנת 1948. בשנה זו כשהייתי בן תשע עלינו לארץ ישראל. מהמחנה בגרמניה העבירו אותנו במשאיות לצרפת לעיר מרסיי ומשם העלו אותנו לאוניה בשם נגבה והפלגנו לארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה ומיד עברנו לבית עולים ברעננה.  בתחילה, חיינו באוהל כל המשפחה בתנאים לא קלים. בבית העולים שהיינו כחודש. את הבשורה על נפילתו של אחי יוסף  שנהרג במלחמת השחרור קיבלו הורי עם הגעתם לנמל חיפה. על גורלו של אחי אמנון לא ידענו. אנשי הסוכנות היהודית הפנו אותנו לעיר תל אביב יפו ששם ישנם דירות ריקות. התמקמנו באחת הדירות ורק כשעברנו לגור ביפו נודע לנו שאחי אמנון נמצא בקפריסין. והצטרף אל משפחתנו לאחר כמה חודשים. ביפו חיינו כ-10 שנים והורי התפרנסו ממכולת שהקמנו בשכונה.

במהלך השנים שחיינו ביפו, למדתי בבית ספר דתי בשם רש"י ואת התיכון למדתי בבית ספר תיכון דתי בשם בית וגן בעיר בת ים. אפשר להבין שביתנו התנהל באורח חיים דתי. קידוש בערב שבת, בשבת הולכים לבית כנסת וכמובן בחגים.  לאחר סיום בי"ס תיכון התגייסתי לצבא. שרתתי בצבא בין השנים 1958-1961. טירונות עשיתי בגולני ולאחר סיומם, מאחר והיינו משפחה שכולה העבירו אותי ליחידה עורפית עד לסיום השירות, במילואים שירתתי ביחידת צנחנים.

את אשתי מרים, הכרתי בתקופת מגורי ביפו ונישאנו בשנת 1964 ונולדו לנו ארבעה ילדים. אמי המנוחה  נפטרה ממחלה לפני נישואי, אבי גר אתנו במשך מספר שנים עד שנישא בשנית. כעבור שנים כשנפטרה אשתו השנייה של אבי, אבא עבר לגור אתנו עד שנפטר בשנת 1989. השנים חלפו וגם אני כבר לא ילד. כיום לאחר שנים רבות של עבודה כמנהל חשבונות יצאתי לפנסיה. במהלך השנים נישאו ילדי והביאו לעולם אחד עשר נכדים ונכדות, את מהם הוא נכדי ירין מבתי אפשרת. בזכות ירין הבאתי להעלות  על כתב את קורות המשפחה שלי.

תם ולא נשלם.

הזוית האישית

כפי שאפשר להבין אני כיום פנסיונר שמנסה ליהנות מהילדים והנכדים שלי כמה שיותר.

מילון

אונר"א
ארגון שהוקם על ידי האו"ם לטיפול והענקת שירותי בריאות ומזון לפליטים לאחר מלחמה.

ציטוטים

”"לא כול הנוצץ זהב"“