מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הברוש מפלשתינה

עידן נכדתי ואני
הוריי - ישראל ודבורה עמיחי ואני
ילדות בימי המנדט ובראשית המדינה

"אי שם עמוק בתוך תוכנו

טמונים קולות וזיכרונות,

מראות רבים שכבר שכחנו

ספרי פלאים ומנגינות."

אהוד מנור

 

הוריי

הוריי – דבורה וורמן וישראל חיימוביץ עלו לארץ מרומניה, מערים שהיו קרובות אחת לשניה, אך הכירו רק בארץ. אבי עלה לארץ בשנת 1932 מבוטושאן ואמי עלתה בשנת 1933 מיאשי.  הם נישאו בשנת 1936 ובנו את ביתם בשכונת בורוכוב [כיום גבעתיים].

הוריי עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, כשמצב היהודים ברומניה היה טוב. הם עלו כחלוצים במטרה לבנות את הארץ.

אמי עבדה בחקלאות בכפר ברוך ובהכנת חצץ לסלילת כבישים במרכז הארץ, ואבי הצטרף לקיבוץ בכפר סבא הערבית, אח"כ עבד בפרדסים בכפר סבא וכשעבר לשכונת בורוכוב עבד בהכנת בלוקים לבנייה. אבא לא רצה לעבוד במקצוע אותו למד ברומניה – הנהלת חשבונות, כיוון שרצה להרגיש שהוא שותף בבניית הארץ. מאוחר יותר עבד בקופת חולים כאחראי על הנהלת החשבונות בבתי חולים ובבתי הבראה ואח"כ במרכז קופת חולים. אבא הכניס את המחשב להנהלת החשבונות של קופת חולים.

כשקמה מדינת ישראל שינו הורי את שם משפחתם מחיימוביץ, לשם עברי – עמיחי.

ילדות בפלשתינה

נולדתי בפלשתינה ב-1939, בתחילת מלחמת העולם השנייה ואני זוכרת את שקי החול שהיו מאחורי אחד החדרים בדירתנו, שהיו אמורים להגן עלינו מפני ההפצצות של הגרמנים. נולדתי בזמן שהבריטים שלטו בארץ. אני זוכרת את החיילים הבריטים עם הכומתות האדומות – "הכלניות", שהיו נוסעים במשאיות  פתוחות ברחובות השכונה. אני זוכרת את ה"עוצר" שהבריטים היו מכריזים עליו מדי פעם, כדי לחפש נשק שהוחבא.

שכונת בורוכוב, בה נולדתי וגדלתי, הייתה שכונה של פועלים. גרנו בביתה של דודתי, פאני, אחות אמי, שהיה בית בן שתי קומות. דודי ודודתי גרו בקומה העליונה ואנחנו גרנו עם סבי וסבתי, הורי אמי, בתיה ואברהם וורמן, בקומה התחתונה. בחדר אחד גרנו הוריי, אחותי רותי ואני, כשלידנו, בחדר השני, גרו סבי וסבתי ובהמשך היה מטבח משותף ושירותים. אני זוכרת שאת המיטה שלי היו מרימים בבוקר ומצמידים לקיר כדי שיהיה מקום בחדר.

הצעצועים שהיו לי היו מעטים – בובה אחת שהביא לי דודי מהבריגדה וכמה רהיטים קטנים לבובות. שיחקנו הרבה מחוץ לבית בכדור, בקלס, בתופסת, בדודס וטיפסנו על העצים  שהיו בחצרות. הבתים שלנו היו קטנים, מחשבים לא היו לנו, טלוויזיה לא הייתה לנו, טלפון לא היה לנו  וכמובן שעל טלפון חכם אפילו לא חשבנו. למרות התנאים, שכיום היו נחשבים לתנאי מצוקה, הייתה לי ילדות מאושרת.

לא בכל בית היה רדיו ואני זוכרת את הרדיו שהיה לנו, אחד ממקלטי הרדיו היחידים בסביבה.

זיכרון מיוחד יש לי מרדיו זה:

כשהייתה ההצבעה באו"ם ב – 29 בנובמבר 1947 על ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל, התקבצו אצלנו בבית כל השכנים כדי לשמוע את תוצאות ההצבעה. אחותי ואני צפינו מהצד והרגשנו את המתח הרב שהיה בחדר. ספרנו את המדינות שהצביעו בעדנו, את הנמנעים ובעיקר את אלה שהצביעו נגד. עם כל הצבעה בעד – נשמעו צעקות שמחה ואכזבה גדולה הייתה מאלה שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לבסוף התקבלה ההחלטה על הקמה מדינה יהודית בארץ ישראל, השמחה הייתה גדולה וכולם יצאו לרקוד ברחובות.

את התכנית "כבקשתך" לילדים, ששודרה ברדיו, אני זוכרת במיוחד – התכנית שודרה בכל שבת בצהריים ובה היו משודרים שירים שילדים היו מבקשים לשמוע. הייתי מחכה לשידור התכנית ונהנית מאוד מהשירים שהשמיעו. אני זוכרת את הרוכל הערבי, שעבר ברחובות השכונה עם חמור, שעליו היו שקים עם מצרכים למכירה. אנחנו הילדים היינו רצים אחריו כדי לקנות סברס ובעיקר "קיינה" – קנה סוכר. היינו קונים פרק אחד מקלפים אותו ומוצצים את העסיס המתוק שבו.

הטכנולוגיה בילדותי לא הייתה מתקדמת כמו היום, והמכשור של היום, הנמצא באופן טבעי בכל בית לא היה בנמצא. לא היו טלוויזיות, לא היו מחשבים, לא היו טלפונים בבתים ואפילו מקלטי רדיו לא היו בכל בית. מכונות כביסה לא היו ואת הכביסה כיבסו אמהותינו בפַילה גדולה עם "קרש כביסה" וסבון כביסה גדול מרובע. כביסה לא עדינה כגון סדינים, שהיו אז רק לבנים, מגבות, לבנים, היו מרתיחים בתוך דוד שהיו מעמידים על פרימוס, ובתוך מי הדוד היו שמים פתיתי סבון ו"כחול כביסה", להלבין את הכביסה. את האוכל היינו שומרים בארגזי קרח. – מקררים על חשמל לא היו אז. יום יום היינו הולכים לבית החרושת לקרח, עומדים וצופים בבלוקים הארוכים של הקרח שהיו יורדים מתוך התבניות, ובאיש שהיה חותך אותם עם סכין מיוחדת ל– רבע, שליש, חצי בלוק, לפי בקשת הקונה. ידית נשיאה מיוחדת הייתה לקרח, שהייתה ננעצת משני צדי הבלוק, וכך הייתי הולכת הביתה כשאני מותירה אחרי סימני דרך רטובים… את האוכל שלא היה צריך לשים במקרר, שמרנו בארון מיוחד, מאוורר, ארון שחלקו האחורי פנה החוצה והיה עשוי שלבים. ארון זה נקרא "ארון אוויר".

הברוש מפלשתינה           

כשהייתי כבת חמש, לפני קום המדינה, קיבלתי בגן שתיל קטן של עץ ברוש ונטעתי אותו בחצר הבית. השתיל גדל והאדמה עליו גדל הפכה מאדמת פלשתינה לאדמת מדינת ישראל. הברוש הפך לעץ גבוה מאוד והיה נטוע באותה חצר כשבעים שנה. הייתי מגיעה מדי פעם לבקר ויוצאת לראות את העץ שנטעתי. כשרציתי לקחת את נכדתי עידן לראות את הברוש התברר לי שלפני מספר שנים גדעו אותו, כיוון ששורשיו הרימו את רצפת הבית שלידו ומהגזע העבה יצרו שולחן.

זיכרון נוסף שיש לי מילדותי הוא קופסת הקרן קיימת, או כמו שכינינו אותה: הקופסה הכחולה. בכל יום שישי, גם בגן וגם בבית הספר, הייתי מביאה שני מיל–לקופסה הכחולה כתרומה לקרן הקיימת, שהייתה עוזרת בגאולת אדמת ישראל – קונה אדמות, נוטעת יערות, ומקימה פארקים. בשכונה שלנו גרה משפחת אלדמע. אב המשפחה, אברהם, היה מזמין את נוער השכונה באירועים שונים להתרים לקרן הקיימת. כל זוג ילדים קיבל את קופסת הקרן הקיימת ומעטפה עם סרטים מנייר, עליהם צוין האירוע, וסיכות, והיינו הולכים ברחובות, תולים לאנשים סרט על דש הבגד והם היו משלשלים כסף לקופסה הכחולה. בערב היינו חוזרים לחצר של אלדמע, הוא היה פותח את הקופסה, מרוקן אותה וסופר את הכסף. אנחנו, הילדים, היינו מחכים בקוצר רוח לשמוע כמה כסף אספנו ויצאנו משם מאוד גאים בתרומה שלנו למדינה.

מלחמת השחרור

כשהייתי בכתה ג' עברתי עם המשפחה לגור בבית משלנו, באותה שכונה. בית קטן עם חצר גדולה, בה נטענו עצי פרי. אחרי מספר חודשים פרצה מלחמת השחרור. לא היינו מוכנים למלחמה ובאזעקה הראשונה לא ידענו מה לעשות, לאן ללכת. יצאנו לחצר ונעמדנו מתחת לעצים, מחכים להוראה מה עלינו לעשות. אחרי צפירת ההרגעה התארגנו עם שתי המשפחות שגרו לידנו – פינינו מרתף בבית השכנים וציידנו אותו כדי שישמש לנו כמקלט. מלאנו חול בשקים והנחנו אותם ליד פתח המקלט כדי שיגנו על היורדים למקלט ועל הדלת, פתחנו פתח בגדר שהובילה למרתף וחיכינו לאזעקה הבאה.

בתחילת המלחמה הלכנו לבית הספר. בחורשה שלידו חפרו תעלות כדי שנוכל להסתתר בהן בזמן האזעקות, אך די מהר הופסקו הלימודים ואנחנו נשארנו  בבתים. היישובים היהודים שגרו ליד יישובים ערביים פינו את הילדים מהיישוב למקומות בטוחים יותר. אלינו הגיעו בני הדודים שלי ממושב כפר ורבורג שבדרום. במלחמת השחרור עמד מושב כפר-ורבורג בקו החזית השני מול הפולש המצרי. תושבי הכפר היו מגויסים לאיוש העמדות. הילדים והאימהות פונו ליישובים במרכז הארץ. הדודים שלי נשארו בכפר כדי לטפל בשדות ובבעלי החיים. ושלושת בני דודיי עברו לגור אצלנו. על בן דודי הצעיר עברה תקופה קשה, ואנחנו הבוגרים עשינו הכל כדי לשמחו, לתת לו הרגשת בית ולהפחית את געגועיו. היו אזעקות בבוקר אחה"צ וגם בלילה והן תמיד היו מאוד מבהילות.

כשהסתיימה המלחמה התחלנו לחגוג את ימי העצמאות. היינו יוצאים לכיכר שבשכונה שם הקימו במה קטנה, על הבמה ניגנו גיל אלדמע ואחיו רן באקורדיון ומדריכת ריקודי עם הרקידה את כולנו. אלה שלא רקדו עמדו סביב מעגלי הרוקדים ומחאו כפיים. השמחה הייתה גדולה.

תנועת הנוער

שתי תנועות נוער מרכזיות היו אצלנו באותה תקופה – הנוער העובד והשומר הצעיר. חלק מחברי לכתה הלכו לשומר הצעיר, חלק הלכו לנוער העובד ומעטים, לא היו בשום תנועת נוער. זכורה לי תקופה  בה סניף התנועה שלנו היה מעורב בפילוג שבין איחוד הקבוצות והקיבוצים לקיבוץ המאוחד. וויכוחים, מריבות, ואפילו קטטות אלימות בהן עורבו חניכי תנועה ממקומות אחרים בארץ. בפילוג זה היו מעורבים רגשות כל כך עזים שבאחת מעצרות האחד במאי נפצע אחד השליחים שפעל בסניפנו, מאַלה שהפעיל עליו אחד המתנגדים לדעתו… הקרע בתנועה הקיבוצית היה גדול. התנועה התפלגה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ולקיבוץ המאוחד. חברי קיבוץ שהיו שייכים לאחת התנועות והיו במיעוט, עזבו את המקום ועברו לקיבוץ אחר, או שהקימו קיבוץ עצמאי. היו מקרים שמשפחות נפרדו, חלק מהמשפחה נשאר במקום וחלק שני עבר לקיבוץ אחר.

התנועה תפסה בנעוריי את רוב זמני ומרצי. הפסקתי את לימודי הפסנתר למורת רוחם של הוריי ומורתי, כיון שלא היה זמן גם ללימודים, גם לתנועת הנוער וגם לאימונים בפסנתר. ללמוד הייתי חייבת, על הפעילות בתנועת הנוער לא רציתי לוותר, כך שהפור נפל על לימודי הפסנתר. לימים, כשבגרתי, מאד הצטערתי שהפסקתי את נגינתי…

בית הנוער העובד, או הסניף כמו שכונה אז, היה שלד של מבנה מבטון, שלא הושלם מחוסר תקציב, ואנחנו הילדים, היינו "סוחבים" קרשים ממבנים שהיו בתהליך בנייה ובונים לעצמנו את החדר ששימש לנו לפעולות, כל קבוצה בנתה את החדר שלה.

היו לנו פעולות פעמיים בשבוע ובערבי שבת היינו באים לסניף לרקוד ריקודי עם. ערב זה היה אהוב עלי במיוחד. יצאנו עם התנועה לטיולים, למחנות, ולמחנות עבודה בקיבוצים. כמו כן היו לנו ימי עבודה בסניף לשיפור מראה המקום. הפעילות הייתה רבה. תנועת הנוער מילאה את עולמנו בתקופה זו – חברתית, ערכית, אידאולוגית, ומטרתה הסופית הייתה ליצור, לקראת שנת הלימודים האחרונה בתיכון, קבוצות נוער ממקומות שונים בארץ שיצטרפו לקיבוצים. לקבוצה כזאת קראו "גרעין". אני הצטרפתי, עם הקבוצה שלי בתנועה לגרעין "שורק" שהשלים את קיבוץ ניר אליהו.

לימוד עברית במעברות.

העלייה הגדולה לאחר מלחמת השחרור הביאה עמה מצוקה מאד גדולה. מדינה צעירה עם מספר תושבים מאד קטן לא יכלה להתמודד עם כל כך הרבה עולים שהגיעו מכל קצווי העולם, ללא שפה, ללא דיור, ללא עבודה… הוקמו אוהלים ופחונים, שנקראו  "מעברות", כדי לאכלס את העולים. אנו, הילדים, התנדבנו לנסוע אליהם, למעברות וללמדם עברית. היינו מלמדים את המבוגרים קרוא וכתוב, ולילדים עזרנו בשעורי הבית. אני הגעתי לשכונת פחונים, וקבלת הפנים שם הייתה חמה ומרגשת. נחשפתי לאנשים ממוצא אחר, עם המון חום ויכולת מופלאה לקבל לביתם ילדה, שלא הכירו, ולחלוק אתה את המעט שהיה להם. כל נסיעה לשם הייתה עבורי חוויה מיוחדת, והרצון שלהם ללמוד היה מרגש. הם היו מצפים לנו בכיליון עיניים וכשראו אותנו מתקרבים היו כולם רצים לקראתנו לקבל את פנינו, וכמובן שלא היינו יוצאים משם בלי לטעום מהמטעמים אותם היו האמא או הסבתא מכינות במיוחד בשבילנו. אהבתי מאוד את הנסיעות למעברה והייתי מצפה כל השבוע לנסיעה שתגיע.

סבי וסבתי

בתחילת לימודי בבית הספר התיכון, עלו סבי וסבתי – הורי אבי לארץ, מרומניה. בשנים הראשונות לבואם הם התגוררו בביתנו, ובשנים אלו נחשפתי למנהגים היהודיים. סבא היה מתפלל כל בוקר וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תפילין ואיך מניחים אותם. ערכנו קבלות שבת עם קידוש וזמירות, ולקראת פסח הגעלנו את הכלים ושרפנו את החמץ. זכור לי במיוחד ליל הסדר  שהפך למאוד מיוחד בזכות השירים שסבתא וסבא היו שרים וכל המנהגים שבהגדה שסבא היה מקפיד לעשותם.

מסבא וסבתא קיבלתי את הפמוטים המצופים כסף, שהביאו מרומניה. בפמוטים אלה מדליקה עידני, נכדתי, נרות בכל ערב שבת, כשכל המשפחה נפגשת לארוחת שבת. עידני היא דור חמישי המדליק נרות בפמוטים אלה.

הצבא והקיבוץ

שירתתי בנח"ל תקופה קצרה, כיוון שלמדתי בסמינר למורים והתגייסתי שנה אחרי הגרעין שלי. אחרי שירות של שבעה חודשים הצטרפתי לגרעין שלי בניר אליהו לשל"ת [שירות ללא תשלום] מאוחר. הגעתי לקיבוץ ב- 1959– תשע שנים אחרי העלייה על הקרקע. זכורים לי ה"גיוסים" אליהם היינו קמים לפנות בוקר. היינו מתגייסים לעבודות חקלאות שהיו מתחילות בארבע לפנות בוקר, לפני יום העבודה, ואחר כך כל אחד היה הולך לעבודתו. הגיוסים היו עבודה פיזית קשה. היינו מעשבים בשדה הבוטנים או תפוחי האדמה, היינו אוספים את תפוחי האדמה אחרי שהטרקטור עבר והוציא אותם מן האדמה. הייתה לנו חגורה מיוחדת אליה התחבר שק והיינו הולכים כפופים ואוספים את תפוחי האדמה לתוך השק. כשהשק התמלא, היינו משחררים אותו, מניחים בצד ולוקחים שק חדש. מדי פעם היינו נושאים עיניים קדימה לראות – מתי כבר נגיע לסוף השורה…

בקיבוץ עבדתי שנים רבות בחינוך – כגננת, כמורה וכיועצת בבית הספר האזורי. למדתי טיפול בתנועה וכשיצאתי לגמלאות, מטעם משרד החינוך, עבדתי בטיפול פרטני בילדים. נישאתי ב-1962 לשמוליק אייל. נולדו לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

שמוליק אייל

שמוליק נולד ב,1935 בראשון לציון, ללילי ומקס פפרבליט. הוא למד בבית הספר החקלאי  – מקווה ישראל. קבוצת החברים איתם למד התחברה לבוגרי תנועות נוער ממקומות שונים בארץ והקימה גרעין בשם  "בתלם" במטרה ללכת ביחד לקיבוץ. גרעין "בתלם" השלים את קיבוץ ניר אליהו, שם נפגשנו שמוליק ואני. שמוליק מילא תפקידים מרכזיים בתנועת הנוער העובד, בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית. הוא יצא מהקיבוץ להדריך את הנוער בראשון לציון ובהיותו איש חינוך, ניהל את מרכז ההדרכה בתנועת הנוער העובד.

בקיבוץ – היה מזכיר קיבוץ, מרכז רפת, ניהל את בית הספר המקומי וריכז מספר ועדות. בתנועה הקיבוצית מילא תפקיד של מזכיר ברית התנועה הקיבוצית ומטרתו העיקרית הייתה לקרב בין שלוש התנועות: התנועה הקיבוצית המאוחדת – התק"מ, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי.

שמוליק הקים את בית הספר הקיבוצי, האזורי בקיבוץ שפיים – אורט חוף השרון והיה מנהלו במשך חמש שנים.

כמשפחה, יצאנו לשליחות מטעם תנועת "הבונים" לדרום אפריקה ושהינו בה למעלה משנתיים.

שמוליק היה איש ספר והמילה הכתובה. בכל אירוע קיבוצי וכמובן משפחתי היה כותב ברכה בחרוזים ומבטא בה את מה שאנחנו כולנו הרגשנו. התפקיד החשוב ביותר אותו "ניהל" שמוליק באהבה רבה היה "סבאות". שמוליק היה בקשר נפלא עם נכדינו וב- 2010, כשהלך לעולמו השאיר חלל גדול מאוד. עידני, נכדתנו, איתה אני כותבת עכשיו את סיפור חיי, הייתה בת ארבע כשסבא שלה נפטר והיא מזכירה אותו הרבה בגעגועים גדולים.

הגמלאות

היום – אני מתנדבת במחלקת הילדים בבית החולים מאיר וכותבת, בהתנדבות, סיפורי חיים לאזרחי כפר סבא הוותיקים. מאוד נהנית מהמפגשים עם האנשים, מתרגשת איתם מהסיפורים ומקבלת, לא פחות ממה שאני נותנת, בהתנדבות זו.

הזוית האישית

עידני יקרה – תודה לך שאפשרת לי להשתתף בתכנית מרגשת זו. למדתי להכיר בך צד שלא הכרתי, והתרגשתי מההתעניינות שלך בעברי ומהרצון שלך להכיר ולהבין מושגים אותם לא הכרת. העלית בי זיכרונות רבים ומרגשים. ציפיתי למפגשים אתך ובזכותך זכיתי  להעלות את סיפור חיי בכתב.

בתודה ובאהבה גדולה – סבתא עתליה.

סבתא יקרה – היה לי כיף ללמוד על העבר שלך, על התקופות השונות שעברו עליך. נהניתי לכתוב את כל מה שסיפרת לי ואם היו מילים שלא הבנתי הסברת לי אותן בהנאה. אני חושבת שהפרויקט הזה חיזק את הקשר בינינו. אני כל כך אוהבת אותך ושמחה על ההזדמנות שהייתה לי להיות אתך.

אוהבת – עידן.

מילון

בריגדה
יחידה של חיילים יהודים שהתגייסה לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”לגאולת אדמת ישראל.“