מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא דורית

הנכד נבו וסבתא דורית
סבתא דורית ואבא שלה
זכרונות מאפריקה

שמי דורית בר אדון, נולדתי בירושלים בשנת 1954, בת אמצעית למשפחת מיכאלי הכוללת את אחותי הבכורה דפנה ואחי הקטן יורם.

בגיל הינקות גרנו ברחביה ירושלים. בהיותי בת שנתיים וחצי עברנו לגור במעוז אביב, ובגן הייתי בהדר יוסף. מתקופה זו אני זוכרת את מלחמת סיני, כאשר אמי ושאר השכנים אטמו את החלונות והדביקו סרטי דבק כדי למנוע את התנפצות הזכוכיות. אני זוכרת את גן המשחקים במרכז השכונה ומשחקי חוץ על הדשא, לפני הבית. בשעות הארוחה כל ההורים היו יוצאים למרפסות וקוראים לילדים לבוא הביתה לאכול. כמו כן נהגנו להיות בשקט, בין שתיים לארבע שהיו שעות מנוחת הצהריים הקבועה של ההורים. זיכרון נוסף מאותה תקופה, היו אותם הילדים (ביניהם שכנה אהובה) שנפגעו ממחלת הפוליו. הורים רבים לא חיסנו את ילדיהם כיוון שהחיסונים עלו ביוקר (היום החיסונים ניתנים חינם בקופות החולים) ולא לכל ההורים היו האמצעים לממן את החיסון. חלק מהילדים נפגעו קשה בעת ההיא.

סנגל

בתחילת כיתה א', טרם היותי בת שש, קיבל אבי תפקיד בחו"ל ונסענו לאפריקה, לסנגל. שם בהעדר בית ספר דובר עברית רשמו אותי לבית ספר נוצרי בעיר הבירה דקר. בבית הספר זכור לי שאכלנו ארוחת צהרים ואמי ציינה שלא יתנו לנו בשר חזיר. כל צהרים שאלתי 'איזה בשר זה'. יום אחד אמרו לי שמוגש בשר חזיר וסירבתי לאכול, דבר שלא היה מקובל בחינוך הנוקשה של בית הספר. הורידו אותי לקומת המרתף מאחורי סורג ובריח והכניסו לי לחם ומים לחדרון. אחותי המבועתת רצה למנהלת ודרשה שיתקשרו לאמי שבאה במהרה לשחרר אותי "מהמאסר".

בימי שישי ושבת נסענו לחוף הים המרהיב וצפינו בדייגים המקומיים ששבו עם צידתם. לעיתים קרובות אכלנו בארוחת הצהריים דגים טריים במסעדה מקומית. אני גם זוכרת את ביקור מלכת אנגליה. כל הרחובות הוצפו בדגלי סנגל ובריטניה. כאשר חלפה במכוניתה במרכז העיר עמדנו כולנו על המדרכה ונופפנו לה בדגלים שחולקו לכל התלמידים.

בורקינה פאסו/ וולטה עלית

פחות משנתיים מאוחר יותר עברנו לוולטה עלית לעיר הבירה וואגה דוגו. כיום מדינה זו נקראת בורקינה פאסו.

כאשר הגענו לוולטה עלית, שהינו מספר חודשים בבית מלון עד שהושלמה הבנייה של ביתנו. הוריי חפשו בית תואם לצרכיהם ולמעמדם. לא פעם בנעורי, בתקופות המעבר הללו, גרתי תקופות ממושכות במלונות. גם שם למדתי בבית ספר נוצרי, "לבנה" כמעט יחידה בין כל הילידים האפריקאים. יכולנו אמנם ללכת לבית הספר האמריקאי, אך מכיוון שאנחנו דוברות צרפתית אמי בחרה בית ספר דובר צרפתית. בימים רגילים אחרי בית הספר רכבתי על סוסים ושחיתי בברכה שהייתה בחצר ביתנו.

זכורים לי במיוחד שני טיולים: האחד בכפר נידח שבקרבתו אגם שורץ תנינים. הילדים היו קושרים לחכה מאולתרת אפרוחים, תנין היה יוצא לנגוס, והתיירים ואני ביניהם היו מצטלמים על גב התנין. הטיול השני היה מעין טיול שנתי. ישבנו לאכול ארוחת בוקר ואז אחת התלמידות קראה למורה והראתה לה קן צפעים. אני זוכרת כמה הייתי מבוהלת והרחיקו אותנו במהרה מהמקום. באותו טיול זכור לי שחברותי לכיתה התלהבו מהאוכל שהבאתי, במיוחד מהביצה הקשה שנתתי לחברה במהרה. לילדים לא היה את השפע שהיה לנו.

זכור לי כי בכיתה בה למדתי היו שולחנות עץ ארוכים. בפינה הימנית של השולחן הייתה לכל תלמיד כסת דיו. כתבנו עם עפרון שבקצהו נוצת מתכת. טבלנו את הנוצה בדיו וכך כתבתנו אות, אות. המחברות היו שונות מאלו המקובלות בארץ. הדף מחולק לריבועים קטנים (כמו ארבעה ריבועים צמודים בדפי חשבון) וקווי רוחב צרים לאורך כל הדף. זה הכריח אותנו לשמור על כתיבת כל אות בגובה וצורה מדויקת.

באותה תקופה גם קרה מקרה מוזר שהבנתי רק בגיל הבוגר. נכנסנו לכיתה וכל יום חסרו עוד ועוד תלמידות סיפרתי לאמי כי כמות התלמידות מדלדלת והן לא חוזרות לבית הספר. אמי פנתה למורה כדי להבין במה מדובר. הסתבר לי הרבה שנים אחרי כן כי הייתה במדינה באותה עת מגפת חצבת והנעדרים פשוט נפטרו. כשזה נודע לי הייתי בהלם וברכתי על החיסונים שקיבלנו בהקפדה.

באותו בית הספר שיחקנו בהפסקות במשחקי כדור. הבנות המקומיות היו עושות צמות אחת לשנייה מתחת לעצי החורש שליד הכיתות. מעבר לגדר בית הספר היו ילדים צעירים שמכרו מנגו. לעיתים קרובות רכשנו מנגו, נגסנו בקליפה וקילפנו אותה עם הידיים. אכלנו את הפירות המתוקים בחדווה. כאשר שבתי לארץ התגעגעתי לטעם, הופתעתי לגלות כי מחירי הפירות מאד יקרים, ולא הייתה באפשרותי לקנותם. אותו הדבר היה עם פרי האבוקדו.

בהיותנו אחותי ואני ילדות ישראליות יחידות, נבחרנו  לשאת את דגל ישראל במצעד יום העצמאות הגדול שנערך לכבוד נשיא המדינה יאמאוגו. היה זה יום חם והמתנו שעות לתורנו. וכשהוא הגיע צעדנו בגאווה, נושאות את דגל ישראל שחובר בשני צדדיו למוטות אחיזה.

בשנת 1964 נולד אחי. הייתי בת עשר. הוא נולד בביתנו, בחדר ההורים. את ברית המילה ערך רופא שקיבל תדרוך טלפוני. את הערלה טמן אבי בגינה, ליד הבריכה ועצי הפרי שבה.

השיבה לארץ 1964

בערך בגיל עשר וחצי נשלח אבי לשרת בקונגו. באותה עת היה עוד קניבאלזם בקונגו, לכן הוריי חשבו שמסוכן מדי לקחת אותנו לשם. אמי היא ניצולת שואה שגדלה לבד בערך מגיל ארבע עשרה (סבתי נרצחה בתאי הגז במחנה ההשמדה של אושוויץ), והחליטה כי אחי הקטן שהיה בקושי בן חצי שנה יישאר עמם. אנחנו הגדולות יכולות לשוב לארץ לבד לתחילת שנת הלימודים. כיום לדעתי, אף הורה לא היה נוהג כמוה. אך אז, כניצולת שואה שגדלה לבד ושרדה את השלטון הנאצי, מתחמקת מזוועות העולם, היא בחרה להישאר עם אבי ולשלוח אותנו ארצה. ניתן לשער כי ההתנהלות מבחינתה הייתה תקינה, היא ידעה שאנו נוסעות למקום מוגדר ובטוח. לאורך הרבה שנים שפטתי אותה על חוסר הרגישות והאחריות שגילתה כלפינו, עם הזמן אני יודעת לסלוח ולהבין שהחלטתה לא באה ממקום רע אלא ממקום בוטח ביכולות ילדיה. היא סמכה על כך שנסתדר ורצתה את טובתנו.

זכורה לי הטיסה עם אחותי, המעברים בדהומי ובפריז. חששנו לאכול בדרך, וכשנחתנו בפריז היינו כל כך רעבות ש"טרפנו" את ארוחת הצהרים בשדה התעופה.

גרנו – אחותי הבוגרת ממני בשנה וחצי ואני – לבד בדירת ההורים בת שלושה חדרים. שכנה במעוז אביב, שם התגוררנו טרם נסיעתנו לאפריקה, הייתה אמונה על התשלומים, הארוחות וניקיון הבית. השכנה ומשפחתה גרה בקומה השנייה. כאשר הגעתי לארץ הייתי ילדה בכיתה ד',"מחונכת" הלובשת שמלות, קמה למורה הנכנס לכיתה, מצביעה כדי לדבר. באותה עת לא ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית. השכנה הציעה לי לבחור בית ספר. היו שניים בסביבה. אחד במעוז אביב והאחר בהדר יוסף. הלכתי לבד לבחון איזה מן השניים תואם לציפיותיי. לא זכור לי לאיזה בית ספר הלכה אחותי, אך זכור לי שביקשתי להיפגש עם מנהלות בתי הספר, למרות שזה נשמע הזוי וחוצפני. למעשה ראיינתי אותן ובחרתי את בית הספר בהדר יוסף. ימים ספורים לאחר מכן איתרתי מורה לעברית שלימדה אותי קרוא וכתוב. בחרתי את אחותה של השכנה שגרה במרחק של שני אוטובוסים מהמקום בו גרנו. כמעט כל יום אחרי הלימודים נסעתי לביתה ושבתי בערב.

ההלם הגדול היה ביום הראשון ללימודים. באתי כהרגלי עם שמלה וכל ילדי בית הספר הופיעו עם מכנסיים כחולים קצרים שהיו "מכנסי אתא" והיו מקובלים באותה עת. לא האמנתי למראה עיני. באפריקה, מכנסיים קצרים היה ניתן ללבוש רק בשיעורי ההתעמלות. גם לא הכרתי את משחקי החצר כמו "עג'ואיים", קפיצה בגומי או בחבל, חמור ארוך, קלאס וכל משחקי הרחוב שהיו נהוגים בתקופתנו. יותר מכל הופתעתי מהרעש העצום בהפסקות ומהתפרצויות התלמידים ללא הצבעה בכיתה, ומאי-הקימה כאשר נכנסה המורה לכיתה. עבור הילדים, בתקופה הראשונה הייתי "עוף מוזר" אך מהר מאד הסתגלתי, החלפתי את השמלה במכנסיים קצרים ולמדתי להתנהג כמותם.

בבית המצב היה שונה. לא אהבתי ללכת לשכנה לארוחות הצהרים, בערב לרוב אכלנו בבית מאותם המאכלים שהיו במקרר ונרכשו עבורנו על ידה. יום אחד שבתי הביתה מבית הספר בשעת צהריים, ירדתי מהקומה הרביעית לקומה השנייה שם כאמור גרה השכנה, ומסיבה לא ברורה הסתקרנתי לקרוא מה היא כותבת אחרי כל ארוחה. גיליתי שזאת מחברת ההוצאות של אחותי ושלי. לתדהמתי ראיתי שכתובים סכומים של כסף שלכאורה הוציאה עלינו. עברתי על המספרים והם נראו לי מופקעים ולא מדויקים. היא כתבה סכום מסוים לאותו תאריך תחת שמי ולידו ציינה עבור מה הסכום. לדוגמא: שניצל 40 ₪ בארוחת צהריים. אלו היו הרישומים בהם חוייבו הורי מאוחר יותר. כילדה מאד עצמאית ומפוכחת החלטתי לשבות ולא לאכול אצלה יותר. אמרתי לה שלא אכלתי למשל את השניצל והיא מרמה את הוריי. היא מאד נבהלה וניסתה בכל דרך לשדל אותי, אך אני הייתי עקשנית ומרדנית. לא חזרתי לאכול אצלה במשך חצי שנה בזמן שחיינו לבד. המקרה קרה בתחילת שנת הלימודים, למיטב זיכרוני, כיוון שהיא ניסתה לרכך אותי ושלחה לי הביתה מטעמים מסעודת ראש השנה. סירבתי לאכול והחזרתי לה את הצלחת. אחותי שהסכימה לשבות יחד איתי שבה לאכול אצלה מראש השנה ואילך.

אז מה בכל זאת אכלתי? זכורות לי עוגיות שקנינו בסופר ליד הבית וגלידות שקנינו בקרטונים כמו שהיה נהוג אז לארוז. חתכתי חתיכה גדולה ואכלתי עם העוגיות. גם חביתות הכנתי ואהבתי לאכול אותן עם ירקות ולחם שחור מרוח בחמאה או גבינות. מהיכן הכסף? הכרחתי את השכנה המסכנה לרשום במחברת בפניי את סכום הכסף המדויק שהיא נותנת לי וערכתי לבד את הקניות. זכור לי שלמדתי לעשות לבד חביתות, ויום אחד כמעט שרפנו אחותי ואני את הבית. השארנו את השמן לרתוח יתר על המידה. השמן התלקח וכיביתי אותו בכיור. סימן שחור בתקרת הבית נותר עד שאמי הגיעה לארץ חצי שנה מאוחר יותר.

מאד כעסתי על אמי, כאשר שבה לארץ עם אחי הקטן. בקושי אמרתי לה שלום ויצאתי לשחק עם חברה. אחי הקטן נכנס הביתה יחד אתה ואני זוכרת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו הולך. אבי הצטרף אלינו זמן קצר מאוחר יותר באותה שנה. עם שובו עזבנו את מעוז אביב וחזרנו לגור בירושלים.

הזוית האישית

נבו: אני נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור ולהיות עם סבתא.

סבתא: מאוד נהניתי לספר את הסיפור שלי ולהיות עם נבו.

מילון

חמור ארוך
משחק בו קופצים אחד על השני.

סנגל
רפובליקת סנגל היא מדינה במערב אפריקה. גמביה היא מובלעת בתוך תחומי סנגל ושטחה חודר כ-300 ק"מ לתוך שטח סנגל. הרוב המכריע של הסנגלים הם מוסלמים. סנגל קיבלה את עצמאותה מצרפת ב-1960, ולאורך כל שנות קיומה שרר בה משטר יציב. בניגוד לרבות ממדינות אפריקה, לא אירעו בה הפיכות צבאיות, סכסוכים אתניים או מלחמות אזרחים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשהגעתי לארץ הייתי בכיתה ד', ילדה 'מחונכת' הלובשת שמלות, קמה למורה הנכנס לכיתה, מצביעה כדי לדבר. באותה עת לא ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית“