מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבית לחוף האגם

עומרי וסבתו חוה
תמונה ישנה של המשפחה
סיפורה של אחת המושבות הראשונות

שמי חוה. נולדתי במושבה יסוד המעלה שבגליל העליון ליד אגם החולה.

אגם החולה, שנודע גם בשם ים סומכי או מי-מרום, היה אגם של מים מתוקים בדרום עמק החולה שהיה חלק ממערכת נהר הירדן. האגם שקק חיים, היו בו בעלי חיים רבים ובעיקר דגים.

אני דור רביעי למייסדי המושבה. רב שבתאי ליקרמן סבו של אבי עלה עם משפחתו ממזריץ' שברוסיה. הוא נמנה עם שבע המשפחות אשר התיישבו ויסדו את המושבה לאחר שקנו את אדמותיה מידי הערבים. השנה הייתה 1883. המקום היה שומם לחלוטין, הקשיים היו גדולים מאוד. בני המשפחות במו ידיהם סקלו והכשירו גישה למקום.

כמו כן הכשירו את האדמה לחקלאות, שתלו שתילים, נטעו עצים והקימו סוכות מקני הסוף שהיו ליד החולה. המשפחות שהיו עם ילדים רבים סבלו מרעב וממחלת המלריה שנגרמה מיתוש האנופלס. המחלה הפילה חללים רבים. היחסים עם הערבים השכנים היו טובים באותם ימים. לא פעם אחת מצאו המקימים צלחות אוכל ליד הדלת בבוקר שהונחו על ידי השכנים הערבים.

במקביל לדאגתם ולעבודה הקשה בחקלאות ובדיג, דאגו המתיישבים לחינוך ילדיהם. הובאו גננת ומורה מצפת. בכיתה למדו תלמידים בגילאים שונים מ-6 עד 13. את ילדי המושבה ואת ילדי המושבה משמר הירדן הסמוכה, היו לוקחים כל קיץ לבית הבראה בצפת.

הברון רוטשילד נטל את המושבה תחת חסותו, פקידיו הקימו בה משתלה גדולה לעצי פרי, נטעו בה גני ורדים ענקיים לתעשיית מי בושם וכן עצי תות לשם גידול תולעי משי, אך ניהול כושל ובזבזני הביא למשבר, המשתלה והגנים נהרסו. מעבר לקשיים הכלכליים סבלו אנשי המושבה מיחס שכניהם הערבים ששינו את התנהגותם כלפי התושבים. לא אחת ערכו הערבים פרעות וגרמו לקורבנות רבים.

מחלת המלריה שנגרמה כאמור על ידי יתוש האנפולס שמקורו בימת החולה הכתה בתושבי המושבה ללא רחם. קרבנות רבים הפילה ובעיקר פגעה בילדים. אף אני לקיתי בה כבר בהיותי בת שלושה שבועות. את טעמה של גלולת החינין פוררו לתוך פי. במשך שלושה חודשים הבראתי וחליתי לחילופין עד כי החליטו הורי לעזוב את המושבה ולעבור לשכונת נוה איתמר אשר בנתניה שהייתה בראשית קיומה.

בעיר השתכנו דודיי שהתפרנסו מתעשיית היהלומים שהתפתחה בעיר. המעבר היה ה- 1/1/1945. את המושבה פקדתי לעתים תכופות בעיקר בחגים ובחופשת הקיץ. סבי וסבתי המשכיו לחיות בה עד ערוב ימיהם.

על מנת להגיע מנתניה למושבה יסוד המעלה באותם ימים, השכמנו קום ונסענו לצומת בית ליד. בשעה 6:00 בבוקר הגיע אוטובוס שיצא מתל אביב. תחנתו הסופית היתה מטולה. בדרך עצר לשתי הפסקות לאוכל ולשירותים- בעפולה ובטבריה. נסיעה שהיום אורכת כשעתיים וחצי ארכה כ- 10 שעות! ליד הפנייה למושבה ירדנו וסבי היה מגיע עם העגלה ולקוח אותנו לתוכה- נסיעה של כשלושה ק"מ. כאשר לא יכול היה להביאנו היינו צועדים 3 ק"מ בדרך חתחתים…

שמחנו לבקר את סבתא וסבא והם כמובן צהלו לבואנו. במושבה היה תנור אחד מרכזי. סבתא הייתה מכינה כעכים ועל פי תור היינו מביאים אותם לאפייה. מקררים כמובן לא היו. המאכלים התבשלו מדי יום ואת החומרים הזקוקים לקירור היו מאחסנים במקומות קרירים, מתחת לבניין. האגם היווה מקור לאוכל ולבילוי. הייתי יוצאת עם הדייגים לדיג, שומעת את רעש בעלי החיים ושטה בין הגומא וקני הסוף. אהבתי מאוד לאכול את הדגים שדגנו, בעיקר דגי אמנון. בשל ריבוי בעלי החיים פקדו את הימה עופות: קורמורן, אגמית, אנפות, ציפורי שיר ודורסי ים.

כילדה זוכרת אני כיצד ביום הראשון של ראש השנה לבשתי בגד אדום (סרפן) מעל חולצה לבנה ובו כיסים. סבתי שמה בתוך כיסיי מלח- לא הבינותי… לשאלתי הסבירה לי על מנהג התשליך… הלכנו לאגם, היו לחופו מתפללים רבים והשלכתי את המלח למימיו… גרגרי המלח היו, כביכול, החטאים שעשיתי במהלך השנה ועתה ראשיתה של שנה, השלכתי אותם..

סרטון המצגת שהכין עמרי אלון עם סבתא חוה בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

סיפורה של חוה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אלחריזי בתל אביב בסיוע המורה אתי מונביץ'

מילון

שקק
תסס, הכיל הרבה תנועה, חיים

ציטוטים

”אני דור רביעי למייסדי המושבה יסוד המעלה.“