מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הביתה מפולין למצרים ולישראל

עם ניתאי בבית התפוצות
אני בילדותי
ההורים ירדו מפולין למצרים והחיים במצריים

ניתאי הוד וסבתא סימה הוד לבית טורקו

סבתי, סימה הוד (הולנדר) לבית טורקו, נולדה בקהיר שבמצרים ב-5 בספטמבר 1939 להורים שנולדו בפולין.

סיפור הגעתם למצרים מתחיל באימא שלה צילה, שידעה לקשט כובעים בפרחים, נוצות, ועוד… האח של אביה, דוד של סבתי, אליהו ולודבר, היה יצרן כובעים וחיפש פרנסה טובה יותר מזו שהייתה לו בפולין. בשנת 1933  הוא נסע למצרים עם משפחתו, פתח חנות כובעים בקהיר ובית מלאכה שבו ישבו פועלות מצריות וקישטו את כובעי הנשים. הוא הזמין את אחותו לוניה רוזנבלום ומשפחתה להגיע למצרים כדי לעזור לו ואת סבתא רבא צילה שהייתה רווקה כדי לנהל את בית המלאכה.

מהר מאוד התפרסמה חנותו של הדוד אליהו והגיעו אליה גם מערים אחרות ואפילו מארמון המלך פארוק.

כעבור 3 שנים נסעו הדוד אליהו, אחותו לוניה וסבתא רבא צילה לפולין לחתונה משפחתית של בן דוד שהתחתן עם בחורה בשם סוניה טורקו. בחתונה זו פגשה צילה את אחיה של הכלה, את זאב טורקו.

לאחר כמה פגישות הם החליטו להתחתן. הדוד אליהו הציע לזאב להגיע למצרים, להתחתן שם והבטיח למצוא לו עבודה. זאב הסכים וכעבור כמה חודשים בתחילת שנת 1938 עזב את העיר ורשה ונסע ברכבת לבלגיה כדי להיפרד מאחיו דוד ואחר כך לפריז כדי להיפרד משתי אחיותיו רותי ופרניה. לאחר מכן הפליג מנמל מרסיי שבצרפת לנמל אלכסנדריה שבמצרים.

זאב סיפר שהרכבת מורשה לבלגיה עצרה בעיר ברלין וכבר אז ראה מהחלון גרמנים במדים של נאצים משוטטים עם כלביהם לאורך הרציפים וכבר הרגיש שמשהו קורה.

ב-18 בספטמבר 1938 נישאו צילה וזאב בבית הכנסת האשכנזי הגדול בקהיר.

הם קנו דירה בת שלושת חדרים ברחוב דוברה 7 בשכונת טפקיה שבמרכז קהיר. הדירה הייתה בקומה השנייה בבית בן 6 קומות, עם מעלית ושומר בכניסה לבניין ובין השכנים היו איטלקים, יוונים וערבים. דוד אליהו השיג לזאב זיכיון להיות נציג של שעוני יד שוויצרים גם במצרים וגם בפלשתינה. הוא נסע הרבה לירושלים וליפו  ברכבת מקהיר ותמיד הביא אתו 4 תפוזים שקנה ביפו!

שם משפחתו של זאב, טורקו, לא נשמע לו מספיק מסחרי ולכן החליט להשתמש בשם בעל צליל צרפתי: סברין (severyne). זאב, בהגיעו וכמו צילה לפניו, נרשם לבי"ס לשפות ברליץ ולמד צרפתית וערבית. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה נשמר הקשר עם משפחתו של זאב בצרפת ובפולין. כמה מהגלויות נשמרו עד היום. לאחר המלחמה נודע שכל משפחתו של זאב נספתה בשואה (ששת אחיו, אחיותיו ומשפחותיהם).

ממשפחתה של צילה ניצל רק אחד מאחיה, מיכאל ולודבר, שברח לרוסיה, עבד בכריתת עצים בסיביר, ונישא שנית (אשתו הראשונה ושני בניו נורו לנגד עיניו). בשנת 1954 הגיע לישראל והתגורר בנתניה. סבתי נולדה בספטמבר 1939 בשם סימון סברין. (רק כשעזבו את מצרים בשנת 1949 גילו לה ההורים ששם משפחתה הוא טורקו) אחריה נולדו מינה (מיריי בצרפתית) ושרהלה.

סבתי סיפרה שהוריה דיברו ביניהם אידיש ופולנית כדי שלא תבין, ואילו עימה ועם אחיותיה דיברו בצרפתית. כנהוג במשפחות אמידות במצרים, הם שכרו טבח ערבי(שנכנס לדירה במדרגות האחוריות- ישר למטבח…) וכשנולדו סבתי ואחיותיה- נשכרה גם מטפלת ערבייה.

נהוג היה לשלוח ילדים לבי"ס יסודי אנגלי או צרפתי ובתיכון להחליף ביניהם: מי שלמד בבי"ס צרפתי עד כיתה ח', עבר לתיכון אנגלי ולהפך. בבתי ספר יסודיים למדו בנים ובנות בנפרד. בסוף הלימודים עמדו אוטובוסים ברחבה שהייתה שייכת לבי"ס האוטובוסים עצרו ליד הבית של כל תלמיד ושם חיכו להם המשרת או המטפלת  ואף ילד לא הלך ברגל לביתו.

סבתי למדה בבי"ס צרפתי. המורים נשלחו למצרים מצרפת ותכנית הלימודים הייתה רק על צרפת בתוספת שיעורי ערבית. בבי"ס ובמשפחה חגגו את כל החגים הנוצריים ואף אחד לא אמר לסבתי שהיא ממוצא יהודי. ימי ראשון היו ימים מלאי חוויות: גן החיות בקהיר היה ענק ומלבד בית הקפה הגדול שהיה חצוב במערה, רכבו על פיל שסבב בכל גן החיות…

גן יפה היה בארמון שנבנה לנשות אחד המלכים בעבר ונקרא "גן האהבה", היה גן יפני, שטנו על הנילוס בסירות מפרשים וכמובן ביקרנו בפירמידות וראינו את הספינקס. בקיץ היה מאוד חם ומי שלא עבד "ברח" מהעיר. כל המשפחה המורחבת והמטפלות נסעו יחד באוטובוס גדול למקום שנקרא ראס-אל-בר. זה היה בין הנילוס לים התיכון.

בחורף המקום היה מוצף ולכן בנו רק יסודות של בתים, וכשהיה מגיע הקיץ הוסיפו קירות מקש, רצפת עץ ומנורות לוקס כי לא היה חשמל. במשך חודשיים בילתה שם המשפחה, והאבות שנשארו לעבוד בעיר הצטרפו אליהם בכל סוף שבוע.

בשנת 1948, הרגשתי בשינוי האווירה. הייתי בת 9, אחותי מינה בת 5 והתינוקת שרה בת 1. את הקיץ בילינו כרגיל על שפת הים אבל כשחזרנו לקראת שנת הלימודים היו המון לחישות מסביב, הורי דיברו הרבה בפולנית וזה היה סימן לא טוב, ונפגשו עם המון אנשים "חדשים" שלא הכרתי. באחד הימים נסענו לקנות נעליים וכשהיינו בחנות החלה אזעקה וכולם נכנסו למקלט ארוך וצר ודיברו בהתרגשות רבה על המלחמה, על הציונים ועל מטוסים שיפציצו את קהיר. ואכן, מדי ערב נשמעה אזעקה כיבינו את האור ופסים ארוכים של אור חרשו את השמיים בחיפושם אחרי מטוסים ומפציצים.

בתחילת הקיץ של שנת 1949 סיפרו לנו הורי שאנחנו עוזבים את מצרים וחוזרים לפולין (הורי רצו שלא נספר שאנחנו נוסעים לישראל, אל ארץ האויב). אבי החתים את הדרכונים הפולניים בכל שגרירות שבדרך לפולין: איטליה, אוסטריה, צרפת, קנה כרטיסים להפלגה באוניה איטלקית מפוארת בשם "פאצ'ה" (שלום) והתחלנו לארוז.

הוראות משרד החוץ המצרי היו קשוחות: כל התמונות שצולמו במשך שנים עברו ביקורת והוחזרו במזוודה חתומה בחותמת שעווה. כל אחד מבני המשפחה היה רשאי לקחת זוג מגבות וזוג מצעים אחד ותכשיטים (רק מה שאתה נושא עליך) ועוד הגבלות רבות. סבתא רבא צילה הזמינה תופרת והיא עסקה בתפירת שניים-שלושה סדינים יחד וחיברה מגבות כדי שיתאפשר לצאת עם רכוש כלשהו.

באוגוסט עזבנו את הבית בקהיר כשכל בובותיי ורוב ספרי נשארים מאחור, נסענו לאלכסנדריה והפלגנו ל"פולין" כמו שנאמר לי. האוניה הייתה מפוארת ולילדים היו בריכת שחיה ונדנדות, הים היה שקט ומאוד נהניתי. לאחר כמה ימי הפלגה סיפרו לי ההורים שאנחנו לא נוסעים לפולין אלא לישראל. הידיעה לא ריגשה אותי במיוחד כי לא ידעתי הרבה על מדינת ישראל וגם לא על פולין.

כאשר עגנה האונייה באיטליה ירד סבא רבא זאב ויצר קשר עם הסוכנות היהודית. נאמר לו שכל המחנות באיטליה, המיועדים לעולים לישראל, מלאים ועליהם להמשיך לצרפת ולפנות לנציגי הסוכנות היהודית במרסיי. והם נשלחו למחנה מעבר לעולים. במחנה שהיה מחוץ לעיר (לימים נודע ששימש לאסירים יהודים במלחמת העולם השנייה), היו ביתנים ארוכים שחולקו על ידי סדינים ל"חדרים". חדר לכל משפחה ולא משנה בת כמה נפשות…

את הארוחות חילקו בחוץ, ליד צריף המטבח, וסבתי זוכרת את התורים הארוכים שעמדו בהם כדי לקבל את הארוחות. רוב האנשים שהיו במחנה היו מארצות אפריקה: מתוניס, מרוקו, לוב ומצרים כך שלא הייתה בעיית שפה- כולם דיברו ערבית או צרפתית.

לאחר שלושה שבועות במחנה המעבר הגיעה האונייה "גלילה" למרסיי. "גלילה" הייתה אוניית מעפילים שהוסבה לאוניית עולים. בבטן האונייה הרעועה והחורקת הזו היו שלוש קומות של דרגשים, ריח חריף של עובש ולא היו בה בריכות או נדנדות. הים היה סוער והצלחות התנפצו על הרצפה כשהאונייה התנדנדה על הגלים. לבסוף עגנה האונייה בנמל חיפה.

הגענו הביתה.

המשפחה בנתה את ביתה בשכונת טוברוק בנתניה. סבתי סיימה את בית הספר התיכון, התגייסה לצבא ושם הכירה את סבי, מוטי הולנדר. שם המשפחה הוחלף להוד כאשר יצאו בשליחות משרד החוץ למלאווי, אפריקה. הם נישאו ב 1962-  אבי, גיל, נולד בישראל ב 1966- . אחיו, אריה, נולד במלאווי ב 1968- וחי כיום בארה"ב.

מילון

..............
......................

ציטוטים

”סבתי סיפרה שהוריה דיברו ביניהם אידיש ופולנית כדי שלא תבין, ואילו עימה ועם אחיותיה דיברו בצרפתית.“