מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האם הגיבורה זו אימי

עבודה משותפת
יקירת העיר
משפחה טיפוסית שגרה בעיר העתיקה בטבריה

האם הגיבורה זו אמי
 
הפעם אספר על משפחה טיפוסית שגרה בעיר העתיקה טבריה. זו משפחתי בת שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות. הבת הבכורה נשואה, ואחותי גרה אצלה. הבן השני התגייס לצבא העברי, לשמירה על הישובים. קראו להם: "גפירים". הבן הבכור התגייס לבריגדה, אח ואני כבת הזקונים בת שבע נשארנו בבית.
 
אורח החיים של המשפחה היה צנוע מאד. הכנת שיעורים נעשתה ביום לפני בערב, כי החשיכה אפפה את הבית ללא חשמל בבתים בימים ההם. ישנן בתים שגם מים בברזים טרם היו. בערב כל ילד רץ לביתו מבלי שהוריו קראו לו. משפחתי גרה בסביבה ערבית, שכנינו היו טובים וחיו בשלום עם כולם.
 
באותו ערב שבו מסופר סיפורי, אני נכנסתי בריצה כרגיל. הרחצה הייתה בחצר מפני שלא היו ברזים במטבח. אכלה פרוסה עם כוס תה ועלתה מן המטבח אל חדר המשפחה כעשר מדרגות חדר המשפחה היה שני חדרים ענקיים ללא מחיצה שמפרידים ביניהם שתי מדרגות לחד השני כאמור ללא מחיצה..בחדר העליון היה ארון גדול עם שתי מראות גדולות וספה .למטה בחדר השני מיטה גדולה עליה כמה מזרנים. ליד הקיר היה משטח שבנוי בקיר מחימר ועליו כריות ישיבה וכריות למשענת מקיר לקיר, כשמונה מקומות ישיבה, כעין ספסל רחב מרופד לישיבה. שולחן אוכל כבד שאינו נפתח ומפה שעוונית פרחונית. הרצפה עשויה מבטון, והמדרגות מאבן עם רווחים מסוידים בסיד בצבע תכלת. כל קירות הבית מסוידים בסיד בצבע תכלת והתקרה קונוס, כמו התקרה ברבי מאיר. בימות החורף הקרים, בלילות פרסו מחצלות בחדר העליון והתחתון ועליהם הניחו את המזרנים, הכריות והשמיכות .
 
באותו ערב האם והבת ישבו על הכריות המונחות על הספסל הארוך כאמור שמונה מטרים ושיחקו בקלפים לאור העששית,עד שהבת עייפה והלכה לישון. בקיץ עלו לגג ושם פרסו את המזרונים  החמים מהשמש וקיררו אותם במעט מים שטפטפו עליהם.ערב אחד בעיצומו של משחק הקלפים הרגישה האם שמשהו זוחל במקום מושבה היא לחצה חזק וחשבה שזה עכבר, שהיו בכל בית, כי לא היו רשתות והחצר העמוסה הייתה בתוך הבית.
 
למחרת בדקה את המקום ומצאה שהיה קעור כאילו חפרו את המקום. הכינה טיט ומילאה את המקום,עד הערב היה יבש ושוב ישבו האם והבת שלא ידעה דבר.באותו ערב שבו מדובר בערב השלישי שוב משהו זחל והאם לחצה בחוזקה ואמרה:משהו זוחל עם זנב ארוך,האם אלחץ עליו חזק .באותה שנייה נבהלה הבת קפצה ממקומה והלכה לישון כאילו לשם הוא לא יגיע ממש פסיעה מהמקום.
 
בבוקר התעוררה הבת הקטנה (אני), לקול רעש והמולה שאינם אופייניים לאם השקטה: האם עמדה ליד הספסל אחי אחז בגרזן והאם במקוש , כשהאם נותנת הוראות לבן:"תשמור מהזנב שלא יכה בך, אני אלחץ על הראש ואתה תכה, שלא יכה בך בזנב.". הבת קמה לראות במה מדובר והיא צופה בהם מרחוק. הרי בסך הכל זה עכבר רגיל וכל המהומה בגללו?
 
אז השתרר שקט משונה לאחר הסערה. האם האמיצה הראתה את השלל לבת, על מקל נתלה נחש באורך מטר וחצי צהוב עם עיגולים, צפע. הבת המבוהלת עמדה משתאה למראה עיניה, אמש ישבו האם והבת על נחש צפע! האם חשבה שזה עכבר עם זנב ארוך. את הנחש לקחה האם אל האב שכבר היה בשיא העבודה.כל עובר ושב שראו את הנחש , היללו ושיבחו את האם הגיבורה, איזה בוקר טוב  וכל הכבוד לך שאינך פוחדת מדבר. עיניהם מביטות בה בהערצה גדולה אם יהודיה שאינה יודעת פחד מהו , כל הכבוד!
לאחר מכן המשכנו בחיינו כרגיל.   23/6/2008
 
זיכרונות מבית ילדותי
גרנו בבית אלחדיף, המפורסמת בטבריה בשכונה ערבית טהורה. בקומה השנייה מעלינו גרו כעשר משפחות יהודיות: כגון משפחת קובי, יוסף  ועוד. אספר על בית ילדותי. אמי הייתה אשת חיל מי ימצא, מבצעת את חובותיה ללא רגע דל של בטלה. מעולם לא מתלוננת על עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. ללא אנחה, גניחה וקיטורים.
 
לפרנסת המשפחה עבדו אבי ואמי בדוכן פלאפל ובמכירת בוביסה שזהו  מאכל פול שרוי שמועבר לשק שינבוט.
לאחר  הנביטה, אמי הייתה קולה אותם על פרימוס  בתיבול במלח. טעים מאד. אבי עבד גם כסנדלר וגם כדייג. שינהם היו אנשי עמל. צריך היה להתמודד עם פרנסת משפחה גדולה 6 ילדים.
 
אני גאה בהורי שנתנו לי בית חם ואוהב. אמי היתה הדומיננטית בבית, בשקט הנפשי ביצעה את המוטל עליה. בחוש הומור ובחיוך בחן וחסד, במסירות רבה לבית. בחגים הבית לבש לבן. הכל נצץ לבן בוהק וילונות ומפיות וכיסויי מיטה וכריות רקומים בלבן. אמי רקמה בזמנה הפנוי, בעת המנוחה. הכל  היה מעומלן, מגוהץ במגהץ פחמים לוהט, שזה היה תפקידו של אחי. פיצוחים בכלי מיוחד על פחמים! אותו מסובבת בידית .כי אין תנור בבית. עוגיות ,חמין עם ממולאים של מעיים, עשיר בקלוריות לוקחים למאפייה השכונתית. ריבות קונפיטורה לכיבוד האורחים,ממש מעדנים.
 
הייתי בת 8 שנים ובלכתי לבית הספר עממי, היום שמו ארליך. עברתי דרך מאפיית נאייף שכונה ערבית אותנטית, ללא פחד אל תחנת האוטובוס. כיום  מקום זה, הוא רסקו-התותח. בגשם, בקור, רצה בין הטיפות ללא מטרייה, שלא הייתה קיימת כמובן. יורדת ברגל. נאסר עלי לבוש בגדי ספורט ברחוב, כי לא הולכים עם מכנס קצר ליד הערבים. הייתי ילדת מפתח שאורכו 15 ס"מ. באתי הביתה ושטפתי את הבית, למרות שאמי כעסה עלי, שאני קטנה מדי לכך. הבית היה נקי תמיד,ניקיון מופתי.           
 
שחרור טבריה
שחרור טבריה, היה כרוך בכאב ובדם של קדושים שנפלו על קידוש השם. אני צופה על העבר בחוט הסבל הנמשך מזה דורות . בכל זאת אנשי שלום היינו עם הערבים. "כבדהו וחשדהו" זה כלל ידוע. שלום בית עם הערבים ממשיך הלב לכאוב בדממה ולשאול, אלי,אלי ! עד מתי לישראל אין עצמאות ? הכאב וחוסר האונים אינם מביאים פתרון. נפש האדם מלאת כיסופים לשלום הנכסף. ככל שנדוג זיכרונות ממאגר החוויות שלנו כך אנו בונים שלד איתן וחיובי בחיינו. זו מקפצה אל ההישג הבא שנרשום לזכותנו בכל אורחות חיינו,שחרור טבריה!
  

מילון

גפירים
הם נוטרים, נוטרות היא כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שכונו בשם "נוטרים". הם פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1939-1936 ועד להקמת המדינה בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. אנשי הכוחות נחשבו כ"שוטרים מוספים", דהיינו, אנשי כוח עזר למשטרה הבריטית, ששיתפה אותם עקב מחסור בכוח אדם וחשיבה שהדבר יביא ליותר שקט בארץ. למעשה, פיקד עליהם ארגון ההגנה, שניצל את הכוחות ואת נשקם לפעילויותיו השונות בהגנה ובהתיישבות.

ציטוטים

”התנדבות בעיר“