מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

האירועים שעברתי בחיי

אנחנו וירדנה
אני בתחפושת "צוענייה"
חוויות מילדותי - צופים ומלחמות.

קורות חיי

אני סבתא של אגם מצד האמא לימור. שמי ירדנה ע"ש נהר הירדן שהוא הנהר הארוך ביותר בארץ ישראל. מקור השם ירדן הוא בשורש י.ר.ד והוא קשור לנתיבו של הנהר היורד מן השלגים של החרמון בצפון ועד לדרום לים המלח המקום הנמוך בעולם.

בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה שבה עברו היהודים ע"י גרמניה הנאצית, החליט האו"ם שיש לסיים את המנדט האנגלי בארץ ולהכריז על מדינת יהודים בארץ ישראל.

"אלפיים שנה שאפנו לגאולה וציפינו לרגע הגדול, הגיע הרגע הגדול והנפלא".

יש לציין שהשליטה של האנגלים בארץ משנת 1920- 1948 קיבלה גיבוי בין לאומי . ייפוי כוח זמני לשליטה על ארץ ישראל שניתן לבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שבו התחייבה בריטניה לממש את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. משנת 1948 לקום המדינה שונה שם המדינה,  מ"פלסטינה" – "למדינת ישראל".

באותו לילה משפחות שלימות יצאו לרחובות בריקודים בשמחה  גדולה. מבוגרים ילדים וטף רקדו אורה עד אור הבוקר. ב-14 במאי 1948 בעיר ת"א בבית דיזנגוף שד' רוטשילד 16 ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. עם הקמת המדינה מונה דוד בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל.

לפי סיפורה של אגם כשהגיע חלוקת המספרים לתעודות הזהות רצו לתת מס' 1 לדוד בן -גוריון אך הוא לא הסכים אלא שתירשם הספרה 2 לאזרח שהיה מספר 1במדינה.

עם סיום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל פלשו לארץ צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון. המלחמה הייתה מלחמת קיום קשה מאד וגבתה קורבנות רבים. עם סיומה נחתמו הסכמי שביתת נשק עם המדינות ונקבעו גבולות המדינה. בין הלוחמים היו מתנדבים רבים מחו"ל שנקראו חילי מח"ל. שסייעו בארגון הצבא החדש  צבא הגנה לישראל.

אני נולדתי באוקטובר 1948 בת"א, לאחר מלחמת השחרור. נולדתי באחת התקופות היפות אך גם הקשות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. גדלתי ברח' החשמונאים פינת רח' מלצ'ט ליד תיאטרון הבימה.

משנת 1949- 1959 הייתה תקופה שזכתה לכינוי "צנע" בארץ. המצב הכלכלי היה קשה מאד. עולים רבים עלו לארץ ולא היה  מספיק אוכל בסיסי לכולם,לכן החליטו על הקצבה למוצרי מזון וחילקו לכל משפחה כמות של תלושים כדי להגביל את הצריכה. בימים אלו חיינו בתנאים קשים מאד, אז לא היו כיריים לבישול כמו עכשיו אלא היו מבשלים בפרימוס. לצורך הפרימוס היה צריך נפט. את הנפט היו מוכרים עם עגלה עם סוס שעבר מבית לבית. בימים אלו היו מקררים אך לא כמו של היום אלא מקררים שהיו מקררים בעזרת בלוקים של קרח שניקנו גם מרוכלים שעברו מבית לבית. את החלב היינו מקבלים מהחלבן, החלבן היה עובר מבית לבית ושם בפתח כל בית בקבוק אחד 2 או 3 לפי הזמנה מראש. לא היו קניונים, אלא חנויות קטנות ודלות ומכולת למצרכי מזון. החניות היו צנועות ולא מרהיבות כמו היום.

ארץ מוצאי מיוון. אבי ויקטור ביטרן נולד בשנת 1924 ביוון בעיר סלוניקי. שהיא עיר נמל חשובה במקדוניה. סבי היה בן למשפחה עשירה מאד ביוון שעסקה בעיקר בעסקי זהב, כסף ומסחר. הם גרו בסלוניקי באזור הכי יוקרתי בעיר, ליד המגדל הלבן הידוע כמגדל שעולים בו וצופים על כל העיר סלוניקי. המשפחה של סבא פינחס עזבה את יוון בשנת 1939, כשראו שהמצב באירופה מחריף. האנטישמיות גברה, השנאה ליהודים גדלה ועלייתו של הצורר הטלר לשלטון החריפה את מצבם של היהודים ביוון. כל המשפחה עזבה את יוון, וחלק מבני המשפחה ברחו לארצות – הברית  שם הם גרים עד היום. סבא פינחס החליט שאם בורחים אז רק לארץ ישראל ולא לשום מדינה אחרת, כי מדינה אחת יש ליהודים והיא מדינת ישראל. סבא פינחס היה אדם ציוני.  בבית דיברו בשפה הלדינו ובשפה העברית.

כשהגיעו לארץ סבי פינחס בעבודה קשה, נהיה אחד הסוחרים הגדולים בנדל"ן. אבי ויקטור היה בן יחיד וכשגדל, סבי הכניס אותו להיות שותף לעסקים ולהמשיך את דרכו. לכן מצבנו  הכלכלי היה מצוין. אני נולדתי בת"א בבי"ח "עין גדי" בית חולים היחיד ליולדות ששימש בעבר בית מגורים. זכור לי במיוחד שסבי פינחס מאד אהב ופינק אותי. בתחילה גרנו בפלורנטין בדרום ת"א  וכשהייתי בת 3 שנים עברנו לגור ברח' חשמונאים פינת מלצ'ט לא רחוק מתיאטרון הבימה. היינו משפחה של 5 נפשות: הורי, אני ועוד 2 אחים, שכיום הם גרים ברעננה. אמי נפטרה לפני 7 שנים. אחי פיני עובד בנמל חיפה ואלי ביטרן הקים ביה"ס מפואר לאומנות הלחימה שהוא מוסד חינוכי לתרבות וחינוך, למעלה מ- 40 שנה ברעננה. אבי גר בוילה גדולה והוא בן 94.

למרות המצב הטוב למדנו להעריך ולא לבזבז כסף או לזרוק אוכל סתם כך. הערכנו  כל דבר שקיבלנו, הערכנו וידענו להגיד תודה. אמי עזרה לאבי בעסקים וסבתי ג'נה אמו של אבי שגרה בבית ממול, בישלה לנו ממיטב האוכל היווני המסורתי. את הדגים, את קציצות הפרסה והתרד. את הממולאים, היא הייתה מכינה לבד את הבצק לבורקסים ובקלווה. אופה את מאכל הטופישטי ואת הבקלווה המפורסמת. זכור לי במיוחד את הדבש מקליפות התפוז, שהיה פשוט מעדן. סבתי הייתה גם תופרת מקצועית אך עם הזמן עזבה את העסקים בחוץ ותפרה בבית את התחפושות שלנו לפורים, את השמלות והחצאיות שרציתי וגם עסקה בתיקוני גרביים או בדברים קטנים אחרים.

אני ואחי אלי כל פעם לפי התור התנדבנו לישון אצל סבתי שהתאלמנה. אבי ואמי היו לעיתים יוצאים לבלות ואנחנו היינו מבלים עם סבתי באופרות ובמופעים שונים בהיכל התרבות. סבתי העבירה אלי את האהבה למקומות תרבות ובכל הזדמנות הייתי מבלה איתה. הייתי מאד קשורה לסבתי ג'נה ואהבתי אותה מאד.

בקיץ היינו הולכים ברגל לים עם אחיי וסבתי, ולאחר הרחצה בים היינו יושבים בבית הקפה "רינה", שומעים את הזמר הידוע דאז ששמו "ישראלי", ואוכלים גלידה או קסטה נפלאה בהנאה.

מצד אמי הייתה סבתא חנה, גם היא ממוצא יווני מסלוניקי, סבתא אהובה ומקסימה שהתאלמנה בגיל מאד צעיר עם חמישה ילדים. כך שמצבה לא היה טוב אך היא ידעה להתמודד ומכלום הייתה מבשלת ואופה מטעמים שעד היו טעמם נשאר לי בפה. תמיד קיבלה אותנו עם חיוך ולא התלוננה. כשגדלתי, כל שנה, בחג פורים הלכתי לבקר לבד את הסבתות שלי ומהחסכונות שחסכתי ומהשבועית שקיבלתי מהורי הייתי קונה להן  מתנות יפות לכבוד החג.

אני זוכרת ילדות יפה ומלאה תכנים. למרות שצעצועים לא היה כמו היום. הבובות שהיו לי היו עשויות מסמרטוטים שאני יצרתי לבד, הצעצועים היו יקרים מאד ולא היה כמעט להשגה. שיחקתי עם חברותי ב-5 אבנים, במחבואים, תופסת והרבה משחקי חברה. כשגדלתי לפעמים בקיץ הינו הולכות יחד לבריכת גורדון בת"א. היו לי חיי חברה עם הרבה חברות ובמיוחד זכור לי את החברה ליאורה שאיתה הייתי לרוב משחקת במורה ותלמידה. את נאווה לווין ואת לאה מיטרני שעד היום אני והיא בקשר טוב.

בזמנו עוד לא היו טלוויזיות או מחשבים אלא רק רדיו שממנו שמענו את כל החדשות ותוכניות שירה ואקטואליה. מקסימום היה טרנזיסטור שעבד על סוללות ויכולנו לקחת איתנו לכל מקום. הלימודים ושעורי הבית, נעשו פעמים רבות יחד עם קבוצה מחברי הכיתה. למי שהייתה בבית ה"אנציקלופדיה העברית" או "קסוטו" פירוש התנ"ך. פעמים רבות כדי לעשות עבודה מסוימת לכיתה היינו נפגשים והולכים לספריה הקרובה, רק שם היה מספיק חומר. במקרה שלנו היינו הולכים לספריה שהייתה אז בבית "חיים נחמן ביאליק" לרחוב שנקרא על שמו ליד גן מאיר.

מצבנו המשפחתי היה טוב אך רבים מחברותי בשנות  החמישים עדין היו במצב כלכלי די בינוני כשגרו בבניינים שהשירותים היו בחצר הבית. השירותים והמקלחות היו משותפים לכל השכנים. תנאי הדיור לא היו נוחים.  העולים החדשים שהגיעו לארץ הגיעו באלפים מכל קצוות העולם מתרביות שונות  כלומר  היה "קיבוץ גליות". את העולים החדשים קלטו ב"מעברה", ישוב זמני שהיה מחנה קליטה. הם חיו באוהלים וחלק מהם חיו בבקתות מפח. התנאים היו קשים מאד. בקיץ היה חם מאד ובחורף קר מאד. השירותים והמקלחות היו משותפים. לימודים בקושי היה, לכל משפחה הייתה שפת אם שונה כך שלא הייתה תקשורת טובה, ברבות השנים פינו את כל מתיישבי המעברות ושלחו חלק לקיבוצים ודאגו להם למגורים.

בסוף שנות החמישים עדין לא היו מרכזי בילוי כמו עכשיו קניונים או מרכז מסחרי ולכן בילינו עם חברי הכיתה, וערכנו את המסיבות ואת ימי ההולדת בבתים. היה אז בית קולנוע יחיד בת"א ברח' אלנבי שנקרא "תמר" מול בית הכנסת הגדול ולא אשכח את אותו יום כשסבתי החליטה לקחת את שלושתנו לסרט ששמו "חוזליטו". מסופר על חיו והצלחתו של ילד פלא ששר נפלא. סרט מקסים בגלל הצפיפות, כדי להיכנס לאולם היה צריך הרבה כוח ומרפקים. הכיסאות בקולנוע לא היו מרופדים כמו היום אלא ישבנו על כסאות מעץ לא נוחים אך  חזרנו מרוצים ומאושרים.

חגגנו את חג העצמאות בגאווה לאומית ענקית כשבערב יצאנו לרחובות וכולם יחדיו עם לב אחד רקדנו במעגלים גדולים את האורה עד אור הבוקר. הייתה אחדות ואחווה שלצערי לא קיימת היום. למחרת החג היה בצומת ברח' אלנבי מצעד צה"ל של חיילים וחיילות ששירתו למען המולדת היקרה וכן הוצגו כלי הנשק והציוד הדל שהיה אז ל"צבא הגנה לישראל." לא היה אדם אחד שוויתר לחגוג ולצפות במצעד ביום הלאומי היקר הזה.

את חג השבועות חגגנו בגן מאיר ברח' קינג – גורג (ליד דיזנגוף סנטר של היום), חוויה בלתי נשכחת. ילדי הגן היו מתאספים וכל אחד מהם הביא סלסלה של פירות וירקות. את הגינה קישטו בקישוטים מרהיבים. הקימו כעין שערים בצורת קשתות מקושטות בפרחים כשרקדנים ורקדניות לבושים בלבן כשזר פרחים על ראשם רוקדים את שירי החג המקסימים. כמו השיר הבלתי נשכח: "סלנו על כתפינו "ועוד.

חגגנו את חג פורים בשמחה כשכולם התקבצו ברחוב אלנבי או מוגרבי לצפות בעדליידע עם תחפושות ומסיכות ססגוניים.

בתחפושות פורים

תמונה 1

חגגנו, שמחנו, אהבנו ויצרנו המון מלא כלום. הייתה תמימות, חריצות ורצון עז לתרום ולפתח את הארץ האהובה שלנו.

בגיל 9 (כיתה ד) התחלתי ללכת לתנועת הצופים שבט "צופי קהילה" עם חברי וחברותי לכיתה. המבנה של הצופים היה מול ביתנו. צריף ענק ומסביבו עוד צריפונים קטנים ששימשו להחסנת הציוד. מסביב היה מגרש גדול. אהבתי כל כך את הוואי החברתי בצופים והערצתי את המדריכים שלי. יצאנו לטיולים רבים, למדנו להקים אוהלים, לצעוד ת"ס (כלומר תרגילי סדר שמאל ימין). קיבלתי את העניבה הצהובה ולאחר שנתיים את העניבה הכחולה. הצריף הזה היה המוקד לכל הפגישות החברתיות של חברי לכיתה.

הפגישות הקבועות היו בימים ג' ומוצ"ש. ביום ג' נערכה הפעולה הרגילה שריכזה את קבוצת הבנות שהיו בנפרד מקבוצת הבנים. בשירה, הקראת סיפורים, משחקי חברה או דיונים באקטואליה וכולי. במוצ"ש לאחר פעולה רגילה היו המדריכים מקבצים את כל השבט בנים ובנות יחד מכל הגילאים לגיבוש בצריף. שם שרנו שירה בציבור וראינו מופעים ושמענו בדיחות ושיחקנו משחקים. הייתה אז גאווה גדולה ורצון גדול לתרום לקהילה. הייתי כל כך מאושרת ואהבתי את הצריף שהיה מקום חשוב והכי יקר לי. לאחר הפעילות במוצ"ש נהגנו ללכת לשוק בצלאל לקנות את הפלאפל הכי טעים בעיר ומשם ברח' אלנבי כדי לקנות גלידה בגלידיה "ויטמן" הידועה.

לילה אחד באמצע הלילה, התעוררתי לריח עשן כבד. ניגשתי למרפסת ביתנו וראיתי מדורה ענקית שכלתה את הצריף ששימש לנו כבית שני. אני וחברותי המומות ירדנו לסניף וכל אותו לילה בכינו מצער על השריפה שקרתה. שבט צופי "קהילה" לא ויתר והמשכנו את הפעילות ליד המגרש הריק. התאספנו ונפגשנו בחדרי מדרגות של הבניינים מסביב או בחצרות כדי להמשיך את הפעילות שהייתה בעבר. קיימנו בנחישות את השגרה רק כדי שהשבט לא יתפרק. לאחר תקופה בנו מתרומות מבנה ענק ויפה במקום הצריף הדל שהיה, אך הווי לא נשאר אותו דבר. כשהייתי בת 15 קיבלתי עניבה ירוקה והפכתי להיות מדריכה.

בגיל 12 הורי חגגו לי את הבת-מצווה בבית סבתי ז'נה, לשם הוזמנו כ-100 איש. (בתקופה הזאת לא היו אולמות) הוזמנו משפחת צרפתי, פפושדו הידועה ועוד עשרות חברים ומשפחה. באירוע ניגנה תזמורת ושרו זמרים ידועים. האירוע היה שמח ויפה. האורחים נהנו מתבשילים שאותם הכינה בת הדודה של אמי רשל נחמיאס שהיא (הסבתא של חני נחמיאס השחקנית המפורסמת).

הורי היו עסוקים בעצמם ופחות הקדישו ליחסים בבית. אבי היה עסוק בעסקים ובחנות דגים ברח' לוינסקי בת"א ואמי הייתה מופנמת ומרוחקת. את עיקר החום והאהבה קיבלתי מסבתי ז'נה ומסבתי חנה שגרה ברח' שפירא בת"א. היחסים של סבתי פיצו על היחסים עם הורי. ושם ביליתי את רוב הזמן.

לאחר שסיימתי את ביה"ס היסודי, נרשמתי לתיכון גאולה. הייתי תלמידה שקדנית ומאד רצית, בהמשך – ללמוד הוראה. היו לי תוכניות לעתיד. אהבתי מאד חברה ובסוף שבוע אחד הפתעתי את הורי כשהזמנתי על גג הבניין שבו גרתי כ- 100 איש לכבוד יום ההולדת שלי ("אם אין אני לי מי לי") אהבתי מאד מסיבות ורקדנו ריקודים סלוניים כשמוסיקת הרקע הייתה בטייפ עם קסטות. רקדנו את הטוויסט, את הרוק אנד רוק, את הסמבה  והרומבה.

בגיל 17 וחצי באמצע י"ב, כשכמעט סיימתי את כל מבחני הבגרות בתיכון, לפני גיל 18 הורי דאגו להכיר לי בחור כדי שאתחתן ולא אתגייס לצבא, לדעתם לא יתכן שבחורה תשרת בצבא. (כך חשבו בימים ההם). לפני הגיוס הכרתי את יצחק ענתבי שהיה בחור נאה ורציני. במרץ 1967 התחתנו בחתונה מפוארת באולמי "גילטון" האולם הראשון והיחיד בת"א. אולם חדש ומפואר באותם זמנים. להורי היה חשוב להרשים את המקורבים.

אני הייתי בת 18 ואיציק בעלי היה בן 30, לאיציק הייתה דירה שהוא רכש אותה כמה שנים לפני כן, ברח' יוספטל בת-ים מול הקניון. היה לו מספר ירוק ורישיון  לעבוד במונית. בירח הדבש נסענו לאילת למלון צנוע " ים האדום" היינו שבוע ימים, לא היה כסף מיותר לבזבוזים מכיוון שהיינו חייבים לאולם החתונות ולאבי הבטחנו את מחצית הכסף שקיבלנו בחתונה.(בתקופה הזאת היה מקובל לתת מתנות ולא שטרות של כסף כמו היום. כמו כלי מטבח, מצעים וכדומה)

לאחר החתונה פרצה מלחמת "ששת הימים".

המלחמה נערכה מ- 5 ביוני ועד 10- ביוני בין ישראל למצרים, ירדן, וסוריה שנעזרו במדינות ערביות נוספות, עיראק, ערב הסעודית,לוב וסודאן.

במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה,רמת הגולן, יהודה ושומרון ,ומזרח ירושלים ביניהם את הכותל. גויסו מילואים רבים. ראש ממשלת ישראל היה לוי אשכול, שר הביטחון היה משה דיין והרמטכ"ל היה יצחק רבין. ב-4 ביוני החליטה ממשלת ישראל לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת סביבה. הניצחון שלנו היה גדול, אך נפלו הרבה חללים במלחמה שהייתה עקובה מדם.

בעת המלחמה נסעתי להורי, התארחתי שם יומיים וחזרנו הביתה. בתאריך 8/1/1968 נולדה בשמחה בתי הבכורה והיקרה "אתי" בשעה טובה ומוצלחת. אתי נקראת על שם אמו של איציק בעלי, שנקראה "אסתר". אתי תינוקת יפה, מלאת טמפרמנט ומרץ עד היום. בתאריך 28/5/1969 נולד בשמחה בני היקר "משה" בשעה טובה ומוצלחת. שמו על שם אבא של בעלי. ילד מקסים בלונדיני עם עיניים ירוקות. בתאריך 25/5/1972 נולד בשמחה בני היקר "אביב "בשעה טובה ומוצלחת. ילד יפהפה עם תלתלים זהובים ועיניים ירוקות. בתאריך 21/6/1977 נולדה בתי היקרה "לימור". בשעה טובה ומוצלחת תינוקת יפהפייה. ממש שבדית שיער בלונדי ועיניים כחולות.

הייתי עקרת בית, בעלי עבד קשה ופרנס אותנו בכבוד,עבד גם ביום וגם בלילה כך שנפל עלי העול בחינוך הילדים. שנינו עבדנו קשה. חיינו בצנעה אך לא חסכנו מילדינו דבר. בחופש הגדול נסענו לטבריה ושהינו שם כמה ימים. באותו זמן היה צריך לקנות אוהל ולהתקין אותו בחוף ורק כעבור כמה שנים בנו קרוונים  עם מטבח וחדרים שאותם אפשר היה להשכיר. נסענו עם חברים טובים  עם חולי יצחק ז"ל וכוכבה וילדיהם שיבדלו לחיים ארוכים. את האוכל לקחנו איתנו עם המזרונים והמצעים .קנינו דגים ובשר בטבריה ובחוף היינו מכינים על האש. עברנו חוויות והיינו חוזרים עייפים אך מרוצים.

אתי בתי למדה בתיכון חשמונאים וקיבלה תואר ראשון. עובדת בהנהלת חשבונות, גרה במודיעין. נשואה לעינב פרידמן עם תואר דוקטורט, עובד בבנק הפועלים. להם שתי בנות יפהפיות ספיר ומורן. ספיר בת ה-25 התחתנה לפני חודשיים עם בעלה סהר. גרים אצל ההורים, ושניהם לומדים. ספיר לומדת לתואר ראשון במחשבים ובעלה לומד הנדסאי. מורן השתחררה מהצבא לא מזמן  לומדת ושואפת להיות קונדיטור סטית.

משה בני למד כלכלה ומנהל עסקים. קיבל תואר שני ועובד עם קבלן ידוע. גר בראשון לציון עם אשתו ליאת שעובדת בחברת ביטוח ולהם שני ילדים מתן ונויה. מתן בן 17 ילד יפה תואר וילד מקסים, לומד ומצטיין בכיתת מופת ב- י"ב בביה"ס יגאל אלון בראשל"צ ונויה היפה והמקסימה בת ה-14 לומדת בחטיבת ביניים ביגאל אלון, תלמידה טובה וכישרונית מאד בפיסול.

אביב בני למד בביה"ס תל-נוף. כיום עוסק בשיווק מים. גר בבת-ים עם דינה אשתו שהיא מנהלת מחלקה ביבוא מכוניות "וולבו" ולהם 3 ילדים מקסימים, לירן שהוא בצבא בחיל שריון, שעושה חיל, רועי  בן ה-17 יפה תואר ילד מקסים, תלמיד טוב שמסיים השנה את י"ב ועוזר לאביו בשיווק העסק ואור המדהימה בת ה-14 לומדת מצטיינת בחטיבת ביניים.

לימור בת הזקונים שלנו, סיימה תואר ראשון בתקשורת, סיימה תואר בהוראה והתמחתה בשפה העברית. היום מורה בחטיבת ביניים. השאיפות הם לתואר שני ועוד. נשואה לשי, עובד בתעשייה האווירית. לומד הנדסאי ולהם 3 ילדים מקסימים אגם בת ה-11 וחצי לומדת בכיתה ו', ילדה נהדרת ותלמידה למופת כישרונית ויצירתית במיוחד בציור, ולה  אחים תאומים בני 6  מקסימים הלומדים בכיתה א' בביה"ס "מישור הנוף.

ב-6 באוקטובר 1973בשעה 2 בצהריים, ביום כיפור פרצו צבאות מצרים וסוריה את גבול ישראל והחלו בפלישה. זאת הייתה הפתעה ולא נערכנו לה בעוד מועד. הימים הראשונים היו עקובים מדם והערבים נחלו ניצחונות צבאיים רבים, בינתיים התארגנו כוחות מילואים וישראל, בעזרתה של ארה"ב, בסיוע צבאי, הצליח צה"ל לעצור את הפלישה ולפתוח במתקפת נגד. המלחמה נמשכה יותר מחודש וגבתה מחיר כבד. ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר התפטרה ובמקומה מונה יצחק רבין.

באותה תקופה בזמן המלחמה היו לי 3 ילדים, אביב היה תינוק בן שנה וכמה חודשים , איציק היה מגויס לצבא. ונשארתי לבד בבית. סחבתי את כל המיטות של הילדים לסלון מכיוון ששם ראיתי את החדר שהיה הכי מוגן, לא היה מקלט בבנין.

בתאריך 21/6/1977 נולדה לימור בשעה טובה בשעה 6 בבוקר. בגלל הצפיפות בדירה ברמת יוסף רכשנו דירה בבת-ים אזור חדש ויפה ליד הים ,ל-4  חדרים עם גג גדול ברח' זרובבל.

לאחר המלחמה בשנת 19/11/1977 הצהיר סאדאת שהוא מוכן להגיע לישראל כדי להשיג שלום. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין קיבל את הצעתו והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל. מיליוני אנשים ברחבי העולם צפו ברגע ירידתו של סאדאת מהמטוס. הנשיא המצרי סאדאת היה המנהיג הערבי הראשון שהגיע לישראל . הוא עשה היסטוריה. הייתה התרגשות גדולה.

אז כבר הייתה בביתנו טלוויזיה בצבעים שחור לבן בלבד. (שלא תטעו למעטים בלבד באותם זמנים הייתה בבית, טלוויזיה).

באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל. בחוזה השלום סוכם בין ישראל ומצרים לפנות את סיני מתושבים תוך 3 שנים מתאריך זה. פינוי ימית ולאחריו עוטף עזה נחשב לאחת הפרשות הכאובות ומעוררות המחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל. הפינוי היה קשה מנשוא. בפינוי גייסו את איציק חודשיים למילואים ללא חופשה בכלל, כדי להכשירו לפיקוד לאחר פינוי ימית שהוחזרה בינתיים למצרים. ואז קיבל את הדרגה של סרן במילואים.

אני וילדי חלינו במחלת האדמת ולא הייתה לנו שום עזרה. עד לאותה תקופה גם לא היו טלפונים נייחים כמו היום . הזמנת טלפון לקח אז חודשים עד לביצוע.

אני הסתבכתי מהמחלה וקיבלתי דלקת בעצב הכתף ודלקת פרקים. איציק דאג מאד ולא הגיע אך שלח מדי פעם דרישת שלום וחבילות פרחים ענקיות עם חיילים שיכלו לצאת לחופשה.

שנתיים לאחר חתימת החוזה נרצח סאדאת ע"י אנשי "הג'יהאד" המוסלמי כשהוא צפה במצעד השנתי שציין הניצחון של מצרים במלחמת יום כיפור, אנשי "הג'יהאד" אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא וכשהגיע סאדאת לבימת הכבוד פרצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג וסגנו חוסני מובארק הספיק להימלט ויירש את מקומו של סאדאת בהנהגת מצרים.

בגיל 35 לאחר שלימור גדלה והלכה לגן חובה החלטתי לצאת לעבודה והתקבלתי לעבודה במשרד עו"ד. כעבור שנה התפטרתי והתקבלתי לעבוד בעירית בת-ים. שם עבדתי במחלקת הארנונה והמים. מוניתי להיות אחראית על התשלומים ששולמו בהוראת קבע, בתשלומים בצ'קים ובכרטיסי האשראי.

זכור לי שבמשכורת הראשונה קניתי לילדים את האנציקלופדיה העברית ובמשכורת השנייה קניתי למושיק בני, לכבוד הבר- מצווה, מצלמת" קודאק" קטנה שאז נחשבה כטובה ויקרה. את האירוע חגגנו בגג דירתנו. היו מוזמנים 80 איש, משפחה חברים ושכנים, הכנו ממש הפקה, טקס יפה עם כל הנאום של מושיק והברכות מצד המשפחה. אחיי עזרו לנו מאד בלהכין לכל האורחים את הבשרים על האש במנגלים גדולים. היו שירים וריקודים, היה יפה ושמח מאד.

(היום יש לנו הכל בנייד גם אנציקלופדיה וגם מצלמה.)

לאחר 29 שנים בעירית בת-ים החלטתי שאני פורשת מהעבודה, לימור, בתי היקרה הייתה בהריון עם התאומים . לקחתי על עצמי לעזור בטיפול הילדים נדב ואדר ולאחר שגדלו נכנסו למעון ולאחר מכן לגן.

לפני 3 שנים וחצי עברנו דירה לראשון לציון בנווה ים. אנחנו מאד מרוצים מהאזור היפה, מהקרבה לילדים ולנכדים. אני מבלה הרבה בקנטרי, נפגשת עם חברות, קוראת ספרים והולכת להיכל התרבות להצגות ומופעים.  נוסעת מדי פעם לטיולים ובקיצור נהנית מהחיים.

אנחנו כהורים מה שלא קיבלנו נתנו לילדינו, השתדלנו ועזרנו מכל הלב יותר מהיכולת שלנו. הן מבחינה פיננסית, והן בשמירת הנכדים כשצריך. עשינו את כל מה שהתבקש, כולם מסודרים בדירות שלהם למרות שיש משכנתא לשלם. אנחנו לא מצפים לתודה אך אנא לא לשכוח את העזרה שניתנה.

בחודש מאי 2017 חגגנו עם כל המשפחה את יום ההולדת של איציק בעלי למלאות לו 80 שנה גיל "הגבורות", וכמו כן חגגנו 50 שנה ליום נישואינו. לפני חודשיים חגגנו את חתונתה של נכדתי הגדולה ספיר. שיהיה במזל טוב ובהצלחה ענקית.

שנתראה רק בשמחות. אמן

סיפור חיי הכתוב פה הוא רק חלק מקורות החיים שלי.

סיפורה של תמונה:

דיוקן ישראלי:

תמונה 2

שם הדיוקן הוא "ישראלי זה החיבור שלי"

הצטלמתי על רקע הים. התמונה מספרת שיש הרבה מרכיבים שמרכיבים את הישראלי שבנו התמונה מורכבת מחלקי פאזל. הדיוקן מספר שהישראלי מורכב מהמון חלקים שבהם: חיילי צה"ל, הכנסת, מטוס אל על, אבטיח, בן גוריון, מפת ישראל, המסע לפולין, במבה, פלאפל, טאקי התקווה, כיפת ברזל, כובע טמבל.

הזוית האישית

ירדנה: היה לי מקסים להיזכר בעברי הנפלא עם כל הקושי בזמנו . נזכרתי בהווי המגובש במשחקים עם החברים.

מילון

הסכם השלום בין ישראל למצרים
הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים. ויקיפדיה

ציטוטים

”"ישראלי זה החיבור שלי"“

הקשר הרב דורי