מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האהבה גוברת על הפחד

ציון וטליה עם דליה באולפנה בעפרה
דליה (השמאלית) - באחד הלילות בזמן המלחמה.
סיפור עלייתה של דליה לאור לארץ מאמריקה על רקע מלחמת המפרץ

שלום,

אני דליה לאור מעפרה ואני רוצה לשתף אתכם באהבת חיי – ארץ ישראל.

אני מתגוררת בעפרה 15 שנה – משנת 2003

בשנת 1946, נולדתי בארצות הברית בקנזס סיטי ועליתי לארץ לבד – ללא אמי, בשנת 1974. התגוררתי בירושלים ובין היתר עבדתי בהדסה עין הכרם ובמד"א. במשך השנים שגרתי בירושלים אמי באה לבקר אותי כל שנתיים-שלוש והיינו מטיילות בכל הארץ. אמי למדה הרבה על ההיסטוריה של הארץ ולפי הידע שלה ידענו איפה לטייל. בשנת 1988 נסעתי לארצות הברית להיות עם אמא והחלטתי להישאר לגור עימה בגלל מצבה. בשנת 1990 עבדתי בניהול מועדונית בבית הספר, בנוסף לכך למדתי ניהול באוניברסיטה.

רוחות של מלחמה נושבות..

במשך השנה, עירק פלשה לכווית ומועצת הביטחון של האו"ם נתנה לעיראק לצאת מכווית עד 16/1/1991. זה היה תקופה של חצי שנה עד שפרצה מלחמת המפרץ בארץ. בהתחלה לא דאגתי אך לאחר מכן התחיל כל הלחץ, ניסו לגבש קואליציה נגד עיראק כדי ללחוץ עליהם שיעזבו את כווית, ועיראק איימו שהם לא עוזבים והתחילו לאיים על ישראל בפצצות, במשך החודשים הלחץ גבר והצבאות שהשתתפו בקואליציה התחילו להתכונן למלחמה נגד עיראק, אך ישראל לא יכלה להגיב צבאית בגלל דרישות הקואליציה. בתחילת ינואר התחילה הספירה לאחור לתאריך ה – 16 בינואר כי כבר היה ברור שעיראק לא יוצאת מכווית.

אני מקבלת החלטה….

בלי להתייעץ יותר מידי עם אימי החלטתי לטוס ארצה ולחזור לאחר חודשיים, התפטרתי מעבודתי במועדונית של בית הספר והודעתי לאוניברסיטה שאני עוזבת את הלימודים, שלחתי לסוכנת נסיעות שלי בירושלים בקשה לכרטיס מניו יורק לתל אביב ובחזרה.

כשהייתי בדרך לניו יורק כדי להגיע לטיסה שלי לישראל, עצרנו למלאות דלק וכאשר הייתי בשירותים הודיעו ברמקול שהקואליציה התחילה לפוצץ את עיראק. כשהגעתי לניו יורק כל הטיסות בוטלו בגלל המלחמה. לבסוף אירגנו טיסה אחת שהגיעה לישראל והיה לחץ גדול להצליח לעלות עליה. העלו אותי לטיסה מפני שהייתי פרמדיקית והכרטיס טיסה שלי נשלח מהארץ. הטיסה יצאה לכיוון תל אביב, כעבור ארבע שעות של טיסה הודיעו לנו שהסקאד הראשון נפל על הארץ ובגלל הסכנה הטיסה פונה לכיוון אמסטרדם, היה שקט לחלוטין בטיסה, אף אחד לא הוציא הגה במשך חצי שעה עד שהודיעו לנו שקיבלו אישור לנחות בנתב"ג בא"י. לפני הנחיתה הודיעו לנו שאף אחד לא יבוא לפגוש אותנו מפני שכולם נשארים בחדרים האטומים בבית. נחתנו ובאמת לא היו משפחות או חברים לקבל את פנינו  חוץ מכמה מיניבוסים שחיכו לנו כדי להמשיך הלאה כל אחד לכיוונו שלו, כך הגעתי לירושלים ואף אחד לא ידע שאני בדרך. ירדתי מהאוטובוס בכניסה לעיר והלכתי ישר לתחנת מגן דוד שברוממה מכיוון שבאתי בתפקיד פראמדיקית, כשנכנסתי אמרו לי הצוות שהם ידעו שאבוא, ד"ר דוד אפלבאום הי"ד הסתכל עליי בפרצוף רציני ודרש ממני – "למה לא הבאת לי את העיתון -ניו יורק טיימס".

שיבצו אותי בלוח העבודה בתורנות והתחלתי להתנדב, כמובן שנתנו לי מסכת גז כמו כל התושבים. בגלל הלחץ והמתח מהמלחמה חלק גדול מעובדי מד"א ישנו בתחנה ולא הלכו לישון בביתם בלילות – דבר זה נמשך שבוע עד שהבנו שלא יורים לכיוון ירושלים והסביבה. בינתיים הודעתי לחברים מהארץ שאני נמצאת פה, והתחלתי לישון אצל חברה שלי שגרה קרוב לתחנת מד"א (מרחק הליכה ברגל). בזמן שיגור הסקאדים נשמעה צפירה בכל הארץ, וכל אחד לפי האזור שבו הוא גר ידע מהי רמת הסיכון ומתי עליו לצאת מהחדר האטום. אבל לא באזור ירושלים אבל "נהננו" מאזעקה כלל ארצית כל פעם שנפל סקאד והכניס את כל התושבים לחדר אטום או מקלט לזמן מה עד שכל אזור השתחרר וקיבל אישור לצאת מהאזור המוגן. כעבור שבועיים אני הבנתי שלא הולך להיות משהו רציני בארץ אבל נהניתי מהשהות בארץ והיה לי עוד חודש וחצי בארץ, עד הטיסה חזרה.

חולצה שמראה את חילוק הארץ לאזורים בזמן מלחמת המפרץ.

חיפשתי תעסוקה, הלכתי להדסה עין כרם(ששם עבדתי בתקופתי הראשונה בישראל – עוד לפני ההתגוררות בחו"ל עם אמי) – מיד נתנו לי שתי משרות כמזכירה במקום שתי עובדות פחדניות שעזבו את הארץ לפני המלחמה, עבדתי חודש בהדסה בשכר לפני שחזרתי לגור עם אמי, כשהתקרב זמן עזיבת הארץ, היה מאוד קשה אך בגלל שהבטחתי לאמי שאני נוסעת רק לתקופה של חודשיים, בלב כבד חזרתי לקנזס. כעבור שנתיים אמי חלתה ונפטרה, ולאחר מותה בשנת 1994 חזרתי לארץ לתמיד – ומאז אני פה בלב שלם.

מתקופה זו למדתי להעריך את הרגשת הפחד של האדם שמולי ובמיוחד אם הוא יהודי שנמצא בסביבתי – הבנתי שהפחד של כל אחד הוא שונה והפחד הכי גרוע שיכול להיות ליהודי הוא הפחד מחשיפת זהותו: יהודי בארצות הברית שפוחד לבקר בארץ, יהודי בתל אביב שפוחד לבקר בירושלים, יהודי בירושלים שפוחד לבקר בכותל,יהודי מפסגת זאב שפוחד לבקר בעפרה, יהודי מעפרה שפוחד לבקר בחברון.

האהבה ללא גבול לארץ ישראל מפחיתה אצלי את הפחד מדברים קשים שקורים לי.

האהבה תנצח!

סרטון נלווה לסיפור"האהבה גוברת על הפחד". סיפור עלייתה של דליה לאור לא"י בזמן מלחמת המפרץ. הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי של בית התפוצות. בנות כיתה ט' מאולפנת עפרה – ציון ישורון וטלייה גרייפנר תיעדו וצילמו בהנחיה של יעל קניאל ואליסה זילברשטיין.תשע"ט.

הזוית האישית

דליה לאור: שמחתי לספר לטליה וציון חלק מחיי ולשתף אותן בסיפור האישי שלי. הן גילו עניין בהיסטוריה של תקופה זאת שלא הרבה מדברים עליה כיום. היה לי מצחיק, חוויתי ומעניין לעבוד איתן ואני ממליצה לכל אחד ואחת להשתתף בתכנית הזאת.

ציון וטליה (המתעדים): היה לנו חוויתי ומעניין לשמוע את סיפור חייה של דליה. דליה העבירה לנו סיפור מעניין עם המון הומור וכיף, ובמשך כל הזמן היה אווירה טובה וכיפית. הרגשנו שותפות לדבר גדול וחשוב עם מסר ענק לדור שלנו. האהבה ללא תנאי שלה לארץ מראה לנו איך בנאדם מעריך את הדברים שלנו נראים כפשוטים. הלוואי שכולנו נזכה ללמוד ממנה ולהעריך כך את הארץ!

ציון וטליה עם דליה באולפנה בעפרה

מילון

קואליציה
היא מעין ברית בין ישויות שונות, המשתפות פעולה לקידום עניין משותף.

סקאד
סקאד הוא טיל מתוצרת עיראק שהשתמשו בו בזמן מלחמת המפרץ (1991)

חדר אטום
חדר שבו אוטמים עם סלוטייפ וניילון את כל הפתחים נגד כניסת גזים

ציטוטים

”"הפחד הכי גרוע שיכול להיות ליהודי הוא הפחד מחשיפת זהותו."“