מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ד"ר ויולה-איבי טורק שתרמה רבות לכל אדם ולחברה בעיר

ויולה עם התלמידים תמיר,אלמוג ולילי
ויולה ובעלה

ד"ר  ויולה -איבי, טורק נולדה ב- 21  במאי 1916 בעיירה לבוצ'ה בהרי הטטרה, צ'כוסלובקיה

ויולה- איבי היא בתם של יוהנה (חנה) ויוליוס (ירמיהו) קליין  ולה שלוש אחיות ושני אחים.

אביה ניהל בית ספר יהודי ממשלתי ואימה שהייתה יתומה  לא  הצליחה ללמוד והייתה עקרת בית  .

האבא יוליוס קליין והאם יוהנה

ויולה-איבי  מספרת: "אמא הייתה יפיפייה והשכל  שעבר לילדים בגנים הוא ממנה. היא אומנם  הייתה אנאלפביתית אבל אחיי  משכילים כולם, ולא מעט בזכותה ."

הבת הגדולה הייתה האישה הראשונה בתפקיד מהנדסת בצ'כוסלובקיה, הבן מתמטיקאי, בת אחת רוקחת  ובת נוספת רופאה.

לדבריה,  הקהילה היהודית הייתה מפותחת, היו בה רופאים רבים, עורכי דין  ומקצועות חופשיים, ויהודים רבים הגיעו למשרות בכירות.

מילדותה היא חלמה להיות רופאה. על כן התחילה לימודי רפואה בברטיסלבה. במהלך לימודיה הכירה את ד"ר אלדר נויבירט והשניים נישאו.

בעקבות חוקי  נומרוס קלאוזוס  שמטרתם  הייתה סינון הסטודנטים לפי דתם או שייכותם האתנית, בצורה של איסור מוחלט על קבלתם של סטודנטים בני דת או קבוצה אתנית מסוימת, או הקפדה על כך שמשקלם היחסי של סטודנטים ממיעוט מסוים לא יעלה על חלקם של בני מיעוט זה באוכלוסייה. מגבלה זו הופעלה בעיקר ביחס לסטודנטים ממוצא יהודי.  בעקבות הנומורוס קלאוזוס  גורשה ויולה מהאוניברסיטה. ויולה הייתה  בת 22  כאשר סולקה מלימודיה בגלל היותה יהודייה.

עם פרוץ מלחמת העולם הוגלו היא  ובעלה ד"ר אלדר נויברט הגניקולוג, לכפר קטן בשם לובוטין וויולה לא סיימה את הלימודים. תחילה נשלחה לעבודת כפייה, כעובדת מעבדה. בשנת 1944 נשלחה לאושוויץ יחד עם הוריה, בעלה והורי בעלה  והיא  היחידה מכל הששה ששרדה את אושוויץ.

בסוף שנת 1944 נשלחה למחנה ליכטוורדן בשלזיה. בסיום מלחמת העולם  השנייה  בתאריך 8.5.1945 שוחררה.

כשהיא חזרה מהמלחמה אל ביתה בצ'כוסלובקיה גילתה שבעלה, הוריה ואחותה נספו. לתקופה, הרגישה ריקנות ואשמה, ושאלה מדוע היא שרדה?

לדבריה: "הבנתי שאלוהים עזר לי, אך הרגשתי ייאוש גדול, נורא, יום ולילה בכיתי והיה לי קשה להמשיך הלאה".

היא הבינה בעזרת חברים, שעל מנת להמשיך לחיות עליה להמשיך ללמוד.  ואכן היא המשיכה את לימודיה באוניברסיטת ברטיסלאבה  בבית ספר לרפואה.

היא מספרת בהתרגשות  שכאשר סיימה את הבחינה האחרונה היא רצתה  לספר למישהו על הצלחתה ועל סיום לימודיה. פתאום קלטה  שאין לה הורים, אין  לה בעל  ואין לה למי לספר. היא ישבה על מדרגות האוניברסיטה ובכתה.

בסיום לימודיה כרופאה למחלות ריאה,  טיפלה בניצולי שואה חולי שחפת בסנטוריום של הג'ויינט  בהרי הטטרה. היא עבדה במשך שנתיים בסנטוריום, שם הרגישה תחושת מחויבות, אחדות ושייכות. כי כולם כמוה נשארו לבד.

זכור לה שביום הכרזת המדינה ,בעודה עובדת, היא שמעה ילדים שהחלו לצעוק "יש לנו מדינה!"  זכורה לה ההתרגשות הרבה  של כולם והשמחה כאשר כולם שמעו את הבשורה.

ב- 1.5.1948 הכירה את בעלה השני, ד"ר גבריאל טורק ז"ל, אורטופד במקצועו ואחרי זמן מה הם נישאו.

בעלה מאוד רצה לעלות  לארץ  והיא לא רצתה להגיע  לארץ  ובטח לא לבאר שבע. הם הלכו להתייעץ עם דיקן האוניברסיטה פרופסור פור באצי. ויולה מספרת שפרופסור פור אמר:  "לכו לארץ ישראל כי כתוב בתורה לך לך!"

ואכן ויולה ובעלה קיבלו החלטה לעלות לארץ. אבל  לצערם, הרשויות לא אשרו לרופאים לעזוב. הם חפשו דרך יצירתית לממש את שאיפתם. כצעד ראשון בעלה יצא בפברואר 1949, כאילו לכנס רופאים בווינה, שממנו לא חזר. ד"ר ויולה יצאה רק חצי שנה אחריו ביולי 1949, בזכות תעודה שנתן לה רופא חבר פסיכיאטר, שכתב חוות דעת כביכול, שבשל שהותה במחנות עצביה התרופפו היא אינה מסוגלת לתפקד כרופאה.

היא עלתה לארץ באנייה "עצמאות" לחיפה. כשהגיעה ארצה איש לא חיכה לה בנמל  (חוץ מהדידיטי, חומר חיטוי שריססו על העולים). את בעלה היא מצאה יומיים אחרי הגעתה בזכות אחיה יהודה. לאחיה יהודה, שגר בבני ברק  הודיעו  שהיא תגיע ביום ראשון  והיא הגיעה קודם ביום חמישי. אחיה הופתע לראותה בבני ברק בפתח ביתו.

בעלה גבריאל היה במעברת ראש העין. ויולה סירבה להישאר שם, ותוך שבוע מצאה עבודה בבית החולים בצפת. הם נפגשו אחת לשבוע בסוף השבוע. דירתם הראשונה הייתה חדר שכור בדירה ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בעלה גבריאל   היה חייל בחיל הרפואה, והיא עבדה בצפת. כעבור שנים ספורות עברה לעבוד בבאר יעקב, שם טופלו בעיקר ניצולי שואה חולי שחפת.

לויולה וגבריאל שני ילדים, ד"ר ירום טורק (רופא שיניים) ופרופסור חנה יבלונקה.

ד"ר ויולה ובעלה והבת חנה בשנת 1954

בשנת  1954 ויולה  קיבלה מלגה  ונשלחה  להשתלמות באנגליה יחד עם עוד ארבעה ישראלים,  בתמיכת בעלה ובעידודו היא השאירה את הילדים  עם מטפלת  ויצאה להשתלמות.  היא  הייתה האישה היחידה  במשלחת. היא מציינת בחביבות: "תמיד הייתי האישה היחידה " לאחר השתלמות זו  ד"ר ויולה הייתה המומחית היחידה בארץ לפיזיולוגיה של הנשימה.

בשנת 1959 ויולה הגיעה לעיר באר שבע  בעקבות בעלה, שמונה להיות  מנהל  המחלקה האורתופדית בבאר שבע שנפתחה בשנה זו בבית החולים סורוקה. היא החלה לעבוד  כרופאה וטיפלה בחולי שחפת באזור הנגב.

משנת 1966 עד 1988 הייתה רופאה מחוזית בבאר שבע. הייתה מנהלת הלשכה המחוזית של משרד הבריאות ופיתחה את שירותי הבריאות לתושבים בנגב. כרופאה מחוזית ,היא דאגה לשיפור שירותי הרפואה הציבורית בבאר שבע ובנגב   ועיקר גאוותה ,הקמתם של שירותי הרפואה לאוכלוסיית הבדווים בנגב.

"לא היה כלום, נשים ילדו בבית שלהן ללא שום אמצעים רפואיים ,היינו חייבים לעשות משהו" מספרת ויולה. בהמשך הכשירו את הרופאים הבדואים הראשונים בנגב ואת האחיות הראשונות. רופאים מביניהם שהיא זוכרת  הם: ד"ר יוניס שהיה הרופא הראשון ואת  חליל שהיה לאח מוסמך.

העשייה למען החברה  של ד"ר  ויולה הייתה במהלך כל  השנים  שלה בעיר באר שבע עשייה שלא פסקה גם לאחר פרישתה  לגמלאות בשנת 1988 בהיותה בגיל 72.

כשהגיעה לבאר שבע  העיר הייתה בשלבי התפתחות בכל התחומים.

לא הייתה סינפונייטה  וגם לא  תיאטרון.  היא זוכרת כיצד היא  וחברתה ירדנה הלכו ומכרו כרטיסים להופעת הסינפונייטה, ובכך עזרו להקים  מופעי תרבות בעיר.

ויולה הייתה אחת מהאנשים הראשונים שהעלו את הרעיון למשכן לאומנויות הבמה, לפיתוח התיאטרון והמוזיקה. היא זוכרת  שהצגות התיאטרון היו מוצגות  בבית העם. בהופעה הראשונה הגיעו רק ארבעה אנשים, שכחו למכור כרטיסים.

הייתה ממייסדי בית האבות הראשון בבאר שבע, היא הלכה ופרסמה את בית האבות כי היה הראשון בנגב. ונסעה על חשבונה לאמריקה לאסוף תרומות. היא אומרת: " האוכלוסייה התבגרה  והיה צורך  לפתוח את בית האבות , לאנשים  היה קשה  לקבל את הרעיון להעביר את הזקנים לבית אבות ולא להשאירם בביתם  עם המשפחה"

ויולה הייתה יושבת ראש וועדת הקבלה לבית הספר לרפואה.

ד"ר ויולה בטקס הנחת אבן הפינה לבניין בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1994

ויולה ובעלה היו בין מייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. ויולה אומרת:" המוטו שלנו היה שאנחנו מגדלים רופאים לקהילה  והאמנו שרופאים שלמדו בבאר שבע יישארו לתרום לקהילת העיר "

ויולה התנדבה ב"עמך". היא קיימה  מפגשים  בביתה ובבתי ספר וסיפרה כיצד ואיך  שרדה בשואה. היא הייתה בין היוזמות להקמתה של האנדרטה לזכר השואה שליד בית יד לבנים. ויולה אומרת שחשוב היה להעביר הלאה  את אשר  עברה  בשואה כי רצתה שהדור הממשיך   ידע שלא קיבלנו בחינם את ארץ ישראל.

עד 2002 במשך 14 שנים הייתה יו"ר האגודה למען הקשיש

ויולה תרמה  ועזרה לילדים יתומים, חירשים ועיוורים-"הייתי עושה ביקורי בית" מספרת ויולה. היא הייתה מחלקת מכשירי שמיעה לחירשים, ודאגה שהעיוורים ילמדו  לקרוא כתב ברייל.

בשנה שפרשה לגמלאות (1988) היא זכתה באות יקירת באר שבע.

בשנת 1988 השיאה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך ביד ושם

בשנת 2004 קיבלה ויולה את "אות יקיר הנגב" מאוניברסיטת בן גוריון כהוקרה על תרומתה לפיתוח הרפואה בנגב.

תעודות הוקרה מעמותת מיח"א כאשר קיבלה את אות  יקירת הנגב

ויולה מספרת כי  את  ערך הנתינה והעשייה  למען האחר היא למדה מאימא שלה .

אימא תמיד אמרה לה  שאיפה שאפשר לעזור, שם צריך להיות, ועל כן היה לה מובן מאליו לעזור לאנשים. היא אומרת גם שאילו לא היו עוזרים לה, היא לא הייתה בחיים ולכן העזרה היא כל כך חשובה.

ויולה אומרת לסיכום : "תרומתי לחברה היא   לא למרות השואה אלא בגלל  השואה ולא חשוב מי הבן אדם, אם הוא יהודי או ערבי העיקר בן אדם."

ויולה שמחה שנוער  משתתף בפרויקט הקשר הרב דורי עם וותיקי העיר   כי חשוב שהנוער  ידע  שהחיים בבאר שבע ובישראל לא היו כמו היום. ולא קיבלנו בחינם את הארץ, החיים משולבים במלחמות ועבודה קשה. בשבילה, מדינת ישראל היא הכל. המסר שהיא רוצה להעביר לנוער שידעו שלא קיבלנו את הארץ בחינם. חשוב לדעת שזו מדינה יהודית .חשוב לעבוד ללמוד ולהישאר בארץ.

לויולה שני ילדים, שישה נכדים ושני נינים

חנה וירום בילדותם
עם נכדתה ובתה חנה
כמה מהנינים

 

מורשת מייסדי העיר- הקשר הרב דורי בבאר שבע שנת תשע"ט 2019

תיעוד: אלמוג   ותמיר  תלמידי מקיף א' ולילי  תלמידת מקיף אמי"ת בבאר שבע

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה  ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

לד"ר ויולה היקרה, בתחילת השנה כאשר דיברו אתנו לגבי חובת ההתנדבות השנתית שלנו הציגו בפנינו מגוון אפשרויות של התנדבות בפרויקטים שונים כמו במשטרה, מכבי אש, תנו לחיות לחיות וכו', בין הפרויקטים הציגו לנו את פרויקט המייסדים -"הקשר הרב דורי", מיד ידענו  שלשם אנו הולכים. בפרויקט הזה ניתן יהיה לבטא את כישורינו ולהביע את השפעתנו, כדור העתיד, ולהציג את  אהבתנו העזה לעיר שלנו. בפגישות הראשונות נפגשנו עם שוש רכזת הקבוצה, שהובילה את הפרויקט עם הנוער. במהלך המפגשים האלו  סיפרנו את הצפיות שלנו מהפרויקט, הצגנו רגשות שלנו לגבי הפרויקט והעבודה הקבוצתית, בנינו לוח זמנים ותיאמנו ציפיות לגבי יכולות פרטיות של כל אחד ושלנו כקבוצה, בחרתי לשתף אותך ויולה בכל ההקדמה הזו כדי לנסות ובכל זאת לתאר כמה שמחנו לעבוד אתך וכמה הפגישות אתך עלו מעל כל ציפיותינו ואסביר גם למה…

כאשר הגענו תחילה למפגשים חשבנו שאנחנו יודעים מה יהיה בפרויקט, הרגשנו כמשפיעים ושהמפגשים הולכים להיות מאוד פורמאליים, נשאל כמה שאלות, נדבר קצת ונלך הביתה.. לדוגמה – לילי: " בתחילה לא ציפיתי למשהו מיוחד כל כך.. חששתי שלא נוכל לדבר בחופשיות שלא תהיה זרימה בחדר. אבל אחרי הפגישה הראשונה השתחררתי, צחקנו המון, קיבלנו את ויולה כמו הגיבורה של כולנו!"

אלמוג – " ראיתי את זה כמפגש מבית הספר שאני מחויבת לבצע.. אמנם אני בחרתי בפרויקט אך מכיוון שהפרויקט מטעם בית הספר הוא לא יאפשר התבטאות אישית, ועלו אצלי המון חששות ופחדים ושאלות כמו האם בכלל נסתדר עם מושא עבודתנו?, נצליח לתקשר?, האם יבינו אותנו?, האם לא נביך מישהו? האם העבודה תצליח?, אנחנו מסוגלים בכלל? כששוש סיפרה לנו מי היא דוקטור ויולה טורק (קורות חיים וכו') החששות שלי טיפה גברו חשבתי שלא אצליח לכבד את המעמד. בקיצור הגעתי מלאה בפחדים כרימון, לפגישה הראשונה, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שטעיתי ובגדול! ויולה היא אישה מרתקת ומצחיקה שבזכותה הרגשנו כל כך פתוחים וניהלנו את הפגישות בזרימה וארגון מעולה!.. חיכיתי בכיליון עיניים לפגישה הבאה"

תמיר – "ידעתי שיהיה מעניין אבל יבש, בכל זאת פרויקט בית ספרי, ופחדתי שהשיחה תהיה תקועה, אח"כ הופתעתי מאוד. ויולה ממש חמודה ומצחיקה. ממש  חיכיתי כבר לפגישה הבאה!"

ויולה היקרה,

בחרנו לספר לך את כל הדרך שעברנו עד לפגישתנו הראשונה אתך כדי לנסות ובכל זאת לתאר כמה אנחנו שמחים שקיבלנו לעבוד אתך, וכמה את אישה נפלאה ונהדרת, מועצמת ומעצימה את כל מי שבסביבתך. הפגישות אתך היו מעל לחובה בית ספרית, הן היו ממש פגישות מרתקות שהשאירו טעם מעולה בפה. הרגשתי שאני רוצה להמשיך ולשמוע אודותייך ולהתפלא כל פעם מחדש מכמה שאת אישה נדיבה, שחוזרת שוב ושוב כי ערך הנתינה הועבר אלייך מאמך!, למדתי ממך מהי צניעות וענווה, וכמה שתרומה לסביבה ובמיוחד לעיר מולדתי היא חשובה. אני וחבריי לקבוצה מודים לך מאוד על כך שהוספת ערך מוסף וענק לשנת הלימודים שלנו. אנו מקווים שנשמש כולנו כקבוצה הכוללת אותנו ואותך דוגמה לאחרים וכמה הקשר הרב דורי הוא חשוב. כי בכל זאת כמו שאמר יגאל אלון "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

אוהבים

לילי אלמוג  ותמיר.

מילון

די.די. טי
כשהגיעה  ארצה איש לא חיכה לה בנמל חוץ מהדידיטי... חומר חיטוי שריססו על העולים

ציטוטים

” "תרומתי לחברה היא   לא למרות השואה אלא בגלל  השואה ולא חשוב מי הבן אדם ."“