מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דרך הרוח מי ידע?

אני וסבתא שלי בעת מפגש הקשר הרב דורי.
כל המשפחה שלנו ביחד
על נפתולי הדרך מתימן לירושלים

שמי שושנה כהן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. ביקשו ממני "סיפור חיים". האם יש לי סיפור? ואם כן, האם הוא בכלל מעניין? ואת מי הוא מעניין?

התרגשות מחניקה אחזה בי במפגש הראשון. ממש כמו ההתרגשות שתקפה אותי ביום הראשון ללימודים לפני 36 שנים, כשעמדתי בפתח הכיתה – כיתה א' בבית ספר "נועם" בירושלים עם בתי הבכורה מיכל – אמא של ירדן נכדתי (המתעדת). אז הייתי בת 33 והיום אני בת 69! סבתא של ירדן – בתה של מיכל! זכיתי!!!! וכאן אינני יכולה שלא לדקלם קטע מיצירה שלמדנו בתיכון: האידיליה "מצבה" מאת שמעוני, קטע שנחרת היטב בזיכרוני ולעתים קרובות מהדהד בראשי ואינני שוכחת אותו! (נכון להיום, אם לא יאבד זיכרוני עקב דמנציה – ה' ישמור…):

"דרך הרוח מי ידע, בבוקר יצאתי השוקה לקנות פרות לסעודתי ופתאום בתשואות הקריה, תקוף תקפוני געגועים למרחבי שדות וכרמים, כמו בצבת לחצוני, כמו בגל אדיר שטפוני…ואף כי רוח מים כבר נשבה, מחנק הרגשתי בגרוני…" כן, זהו המחנק! אלו הם הגעגועים לעבר, אלה הם שברי זיכרונות שמידי פעם עולים במוחי.״ בעזרת נכדתי ירדן אנסה להעלות על הכתב את הזיכרונות, ואולי נצליח יחד להפיק ידע מהעבר ולהנחיל הפקת לקחים ותועלת מניסיון חיים של הדורות שעברו עבור הדורות הבאים.

מי אני?

הזיכרון הראשון שלי הוא כחלום מגיל שנתיים. אני בידיים של אמא, עם עקיצת דבורה בקרסול. הרגל הייתה מאוד נפוחה ולא יכולתי ללכת. זכור לי שהיו מסביבי הרבה אנשים, חלק מהם ישבו על הרצפה. מאוחר יותר אמרו לי כי היו אלה שבעת ימי האבל על מות דודי (אח אימי).

שמי הוא שושנה אבל נולדתי בשם אחר: רומיה. זהו שם שנתנו לי הורי עם הולדתי בצנעא עיר הבירה של תימן. בגיל כחודש חליתי באבעבועות רוח. זוהי מחלה קשה מאוד, במיוחד בתימן, בה לא היו בתי חולים ורופאים זמינים. אימי שהייתה חדורת אמונה דתית פנתה לרב, והוא הציע לה להחליף את שמי ל"שמעה", שזהו גם שמה של אימי. משמעות השם בעברית הוא נר. נר זהו שם יפה לדעתי אבל הפלא ופלא – לשמי אין שום קשר לנר. ולמה? מכיוון שכשעלינו לארץ ישראל פקידי העלייה החליטו, משום מה, שכל מי שקראו לה "שמעה" תקרא בארץ ישראל העברית "שושנה". כך קראו לאימי, כך קוראים לחמותי וזהו גם שמה של גיסתי. כנראה שהפקידים אהבו את הפרח "שושנה" והחליטו שזהו שם יפה.

עלינו לארץ באביב של שנת 1950, שנתיים אחרי קום המדינה, ואני כבת 10 חודשים. נולדתי בחודש יוני 1949. מאחר ותימן הייתה מדינה מאוד פרימטיבית לא היו תאריכי לידה ולא היו רישומים של הנולדים, לא היה לי תאריך לידה לועזי מדויק. אבא שלי רשם את תאריכי הלידה העבריים של כל ילדיו, על גבי סידור, וכך ידעתי את תאריך הלידה העברי שלי: כ' סיון. כשלמדתי בתיכון פניתי למנהל בית הספר שהיה לו לוח שנה רטרואקטיבי והוא מצא את התאריך המקביל של כ' סיון – 17 ביוני 1949.

בצנעא בירת תימן גרנו בגטו היהודי. חבל שאינני זוכרת דבר מהמקום. רק מקריאה וסיפורים מהוריי, מאחיי ומאחיותיי קיבלתי תמונה על מחוזות ילדותי. הגטו היה צפוף מאוד והיה מאוכלס בכ 1000 משפחות יהודיות. ביתנו היה בן 3 קומות. משפחתי נחשבה למשפחה יחסית אמידה. משפחת אימי הייתה מאוד אמידה במושגים של תימן באותה תקופה. סבא שלי, אבא של אימי – סאלם (שלום) בדיחי היה סוחר בדים. אמא שלי סיפרה לי שהיא זוכרת איך בילדותה היה נותן לה ולשש אחיותיה לספור את מטבעות הכסף והזהב, לסדר אותם בערמות, לצורך אחסון בשקיות בד. לא הייתה כספת ולא בנק בתימן.

ילדי המשפחה בתימן

הבית של המשפחה בתימן. סבא פנחס, אבא יחיאל ואחי שמעון

אבי יחיא עיראקי כהן הוא נצר למשפחת כוהנים שהגיעה לפני כשלוש מאות שנה לתימן מעירק ולכן שמה ״כהן עיראקי״. כל המשפחות בשם זה הם נצר לאותו אדם שהגיע מעירק. כינויו היה "אלאוסטא". הוא היה סוחר ומנהיג שהפגין מנהיגות על הקהילה בצנעא. הוא בנה את בית הכנסת הגדול והמפואר ביותר בצנעא שנקרא על שמו. הוא רצה להשיא את בנותיו ובניו לבני הקהילה היהודית, אולם הם סרבו כי טענו שיש להם תעודות יוחסין והם רוצים לשמור על טוהר העדה. הוא מאוד נפגע וביקש מהם להראות לו את תעודות היוחסין. הם מתוך גאווה בשורשים הגיעו אל ביתו עם התעודות. הוא אסף את כל התעודות, זרק אותם לתנור, והצהיר: "עכשיו כולנו שווים". זהו סיפור שעובר מדור לדור בעל-פה בקרב יהודי צנעא.

אני הבת השמינית והקטנה ביותר במשפחתי. יש לי עוד 4 אחיות ושני אחים. אח אחד – שמעון ז"ל – גדול ממני בעשר שנים ונפטר לפני כשלוש שנים ממחלת הסרטן. אבא שלי יחיא כהן (עיראקי) היה צורף ממשפחת צורפים. אבא שלו – סבא פנחס – היה הצורף המפורסם ביותר בתימן. הוא מכר את עבודותיו גם לערבים. גם דודי יוסף, האח הצעיר יותר של אבי, היה צורף אומן שגם בארץ נחשב לאומן ומומחה ביצירות אומנות הצורפות. עבודותיו מוצגות כיום במוזיאון ברחובות. סבא פנחס היה מאוד מיוחד ואהבתי אותו מאוד. עד היום אני מתחרטת שלא הייתי יותר בקשר איתו, ולא ספגתי ממנו את חוכמת החיים שלו ואת זיכרונות ילדותו. הוא בא לארץ בגיל 80 ואני זוכרת אותו הולך עם מקל ביד, לבוש שמלה לבנה מפוספסת ותרבוש תימני על ראשו (כמו כיפה שחורה גדולה). הוא היה כבר כפוף. היה תמיד מאיר פנים לכל אחד, והיה נעים מאוד לשוחח איתו. אני זוכרת שהוא היה בא אלינו מדי יום ביומו. זכורה לי תמונה שלו כשהוא יושב על המיטה עם הזקן הלבן הארוך שלו עובד בצורפות וקורא ספרים. בבוקרו של יום אחד (כשהייתי בתיכון) כשסידרתי את הילקוט ואת מערכת השעות שלי, חיפשתי את ספר ההיסטוריה שלי אך לא מצאתי אותו. הלכתי לבית הספר, מחוסר ברירה, בלי ספר ההיסטוריה. למחרת גיליתי שהספר על השולחן שליד המיטה של סבי. התברר לי, שסבא לקח את הספר לביתו כדי לסיים את הפרק שהתחיל לקרוא בו בביתנו ולא סיים. מכאן שסבא היה מאוד סקרן ותמיד שאל אותי הרבה שאלות על חברותי, על הלימודים, על הורי וכל מיני שאלות שונות. אבל לי לא הייתה תמיד סבלנות לענות לו, ועד היום אני מתחרטת על כך.

סבא פנחס ואחי שמעון ז״ל

   המשפחה כולה בהרצליה

כפי שכבר כתבתי, עלינו לארץ בשנת 1950. אבל אבא שלי יחיא ואחותי הבכורה בתיה שהייתה כבת 20 נשארה עמו בתימן. ולמה? כי השלטונות בתימן אסרו על אבי לעלות עם משפחתו, כי חייבו אותו ללמד ערבים את מקצוע הצורפות (אבא היה צורף אומן מפורסם בתימן). ואכן הוא נשאר כחצי שנה בצנעא ולימד את המקצוע. לאחר כחצי שנה הוא יצא עם אחותי למחנה חשד בעדן ושם הם המתינו, עד כמה שידוע לי, כחודש – חודשיים עד שעלו למטוס לארץ. סבא שלי פנחס שהיה מאוד קשור לבנו בכורו (אבי) כתב לו מכתב בו הוא מבטא את געגועיו ואת רצונו לראות כבר את אבי. המכתב נמצא על ידי גיסי יהודה עמיר (דוקטור לספרות וחקר יהדות תימן) בתוך סידור שהיה שייך לאבי יחיאל. לאחר מותו של אבי, יהודה נבר בין ספריו ומצא את המכתב. המכתב כתוב בכתב רש"י ובשפה תנכית מדוברת בפי יהודי תימן (יש תרגום לעברית).

אבא בעבודתו כצורף

המכתב שכתב אבא פנחס לאבא במחנה העולים בחשד

מהעלייה לארץ ישראל אינני זוכרת דבר. מספרים שיצאנו מצנעא במשאיות ועל חמורים בדרכים סלעיות והרריות, שאותי (תינוקת כבת עשרה חודשים) שמו בתוך ארגז שהועמס על גבי החמור. כך הגענו בהליכה רגלית בחלקה, ובמשאיות, עד שהגענו למחנה עולים בחשד שבעדן (עיר נמל בדרום תימן). לשם הגיעו פעילי עלייה מארץ ישראל והעלו אותנו על "כנפי נשרים" (מבצע עליית יהודי תימן בשנים 1949 – 1950). במטוס לארץ ישראל ומשם למעברת אוהלים בעין שמר, אחר כך לצריפים בראש העין. שהינו במעברות עין שמר וראש העין כשנה, ומשם עברנו להרצליה לשכונת נווה עמל, לבית עם חצר גדולה על מגרש של כרבע דונם.

אמא סיפרה לי שכאשר גרנו באוהלים במעברה במחנה העולים בעין שמר, באותה תקופה "התהלכה" שמועה במחנה העולים שהאחיות לוקחות תינוקות לבית החולים ולא מחזירות אותם. התינוקות נותקו מההורים "לצורך טיפול" והעולים בתמימותם סמכו על האחיות. אבל אימי שהייתה מאוד פיקחית וערנית, הייתה מחביאה אותי, התינוקת בת כשנה, מתחת למיטה כדי למנוע מהאחיות לבדוק אותי. וכך זכיתי להמשיך ולגדול כבת למשפחת כהן ולא נשלחתי לאימוץ.

ילדותי

מהשכונה בנוה עמל בהרצליה אני זוכרת כמו חלום את תקופת הבחירות לכנסת, כנראה הבחירות הראשונות. אני זוכרת את מנחם בגין (מתנועת חרות) ואת דוד בן גוריון (מתנועת מפא״י, מפלגת פועלים) שהגיעו לשכונה לשאת נאומי בחירות מעל גבי משאיות גדולות, כאשר אנו – אני כבת שלוש או ארבע, ושני אחיי שלמה כבן 5 ושלום כבן 7 – רצים יחפים לגבעה לשמוע את הנאומים בין קהל גדול שעמד מסביב למשאית והקשיב בשקיקה לנאומים החוצבים. גם את הבחירות אני זוכרת. היינו עומדים על יד הקלפי ליד בריכת המים הגדולה על הגבעה בשכונה, אוספים ומחלקים פתקיות הצבעה. אלף, מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגה סוציאליסטית בראשות דוד בן גוריון. חית – חרות – מפלגה רוויזיוניסטית שעל דגלה חרתה את שלמות הארץ ואת תורת ז'בוטינסקי – מפלגה בראשות מנחם בגין. בית – מפלגת הפועל המזרחי – מפלגה ברשות יוסף בורג. קוף – מפלגה קומוניסטית שהעריצה את סטאלין (נשיא ברית המועצות) – ועוד אותיות שאינני זוכרת.

גרנו בדירת שני חדרים קטנה בשטח של כ 40 מטר עם גינה גדולה ועצי פרי. היינו משפחה בת 10 נפשות: שני הורים ושמונה ילדים. בשנים הראשונות למגורינו בהרצליה אבא שלי עבד כצורף בחנותו של דודי שעלה לארץ כשבע שנים לפנינו ונחשב ל"ותיק" בארץ. הוא גם עשה עבודות צורפות בבית. אני זוכרת אותו יושב על כסא ליד שולחן כשבידו האחת החזיק אבן קטנה, עגולה, שטוחה ומסותתת, וביד השנייה אוחז במלקחיים קטנות ויוצר פרחים קטנים מחוטי כסף. אבא היה אומן בנשמתו ואהב את היצירה של עבודות צורפות קטנות ומדויקות ששימשו כחלקים לגביעים ולתכשיטים שונים שנמכרו בחנותו של דודי יוסף. בשנים מאוחרות יותר, אבא עבד אצל צורף בתל אביב. אני זוכרת אותו קם מדי בוקר מוקדם מאוד, הולך לתפילה ואחר כך יוצא לעבודה בנסיעה לאוטובוס, וחוזר באוטובוס מתל אביב עם התיק השחור ביד. אחרי העבודה היה יושב ולומד תורה, משניות וגם תלמוד. אמא עבדה כעוזרת בית אצל משפחה "צפונית" ברמת אביב. שלוש אחיותיי הגדולות, בתיה הבכורה (גדולה ממני בכעשרים שנה), ברכה (גדולה ממני בשבע עשרה שנה) ושרה (גדולה ממני בארבע עשרה שנה) עבדו במפעלי תעשייה באזור התעשייה של הרצליה ועזרו להורי בפרנסת הבית. הן למדו קרוא וכתוב ולימודים יסודיים בבית ספר ערב, כי בתימן הנשים לא למדו כלל והן הגיעו לארץ חסרות השכלה. לא הרגשתי מחסור בילדותי. אימי הייתה אשת חיל ודאגה לכלכלת הבית ביד רמה. מאחר ואמי גדלה במשפחה אמידה שלא חסר בה דבר (היא סיפרה שהייתה מחלקת אוכל לעניים ובביתה בתימן העסיקה עוזרת בית), היא הייתה רגילה לרמת חיים גבוהה יחסית לסביבתה בתימן. לכן כאן בארץ לא הסכימה לקבל תנאי חיים ירודים. היא תמיד קנתה את מיטב מוצרי המזון, הפירות והירקות עבור הבית ולא הסכימה להתפשר על רמה נמוכה של מוצרים. לנו הילדים קנו אחיותיי הגדולות בגדים חדשים, ומעולם לא נזקקנו לחלוקת בגדים ישנים מאחרים. אני זוכרת את הבגדים היפים שלבשנו יחסית לחברים וחברות בבית הספר, תמיד נקיים ומגוהצים (לא מזמן "גילתה" לי חברה שלמדה עימי בבית הספר היסודי, שהיא הייתה מקנאה בי…).

אמי הייתה "קטליזטור" שלי. היא תמיד "פימפמה" באוזניי "ללמוד, לרכוש מקצוע….". היא אמרה: ״אני לא למדתי וכבר מבוגרת בשביל לימודים, אבל אתם חייבים ללמוד". היא לא חסכה מאיתנו כל הוצאה בכל מה שקשור ללימודים ולבית הספר, למרות שמצבנו הכלכלי לא היה מזהיר. היא הייתה חסרת השכלה פורמאלית אבל עם הרבה חוכמת חיים. היא התרוצצה בכל מיני מוסדות וקרנות ונפגשה עם אנשים שיכלו לסייע בהשגת מענקים והלוואות למימון הלימודים שלי ושל שני אחיי ואחותי, והיא הצליחה בכך. מנהל בית הספר התיכון "לוסטיג" וגם המחנכת שלי בכיתות ט' ו – י' אמרו לי תמיד "יש לך אמא אשת חיל!" היא לא החמיצה אף אסיפת הורים למרות המרחק מהרצליה לרמת גן וסיפרה לי תמיד לאחר כל אסיפת הורים שהמנהל ביקש מכל המורים והמורות להכניס אותה ראשונה לפגישות הפרטניות. "היא מגיעה מרחוק! צריך להתחשב בה״. אמא אמרה: ״הנשים עם "אלעממות"- עם הכובעים (כך כינתה אמי את הכובעים שחבשו האימהות שבאו לאסיפת הורים) נכנסו אחריי לפגישות עם המורים…".

אמי הייתה אישה תימנייה מאוד נחרצת, לוחמת למען ילדיה ומשפחתה בכל תחום: בלימודים, בחינוך, בפרנסה ובכלכלה. היא הייתה קשה וקפדנית בהתייחסות שלה אלינו ולהתנהגות שלנו בבית הספר ועם החברים. היא תמיד אמרה לנו להתחבר רק עם ילדות טובות. היא הקפידה שנכין שיעורים מיד שהגענו מבית הספר, ואסרה עלינו לצאת לשחק, רק לאחר הכנת שיעורים ולאחר שהחלפנו את בגדי בית הספר לבגדים "של הבית". היא לא המליצה לנו לעבוד בזמן הלימודים. היא הייתה אומרת: "תתרכזו בלימודים, תסיימו, תרכשו מקצוע ורק אחר כך תעבדו". גם בזקנתה כשהנכדות הכירו לה את החתנים, שאלה תמיד "יש לו מקצוע?" וכשביקרה אצלנו בבית תמיד שאלה את ילדיי הקטנים "איך התעודה שלך?" ועם אמא כזאת איך אפשר שלא לרצות לעבור מכשולים וקשיים? עליי וגם על אחיי ואחיותיי, אישיותה השפיעה והובילה אותי לכיוונים חיוביים והגבירה בי את המוטיבציה להגיע להישגים. סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות בציונים טובים, פרט לאנגלית עם ציון "מספיק".

אבא ואמא ז״ל

אני זוכרת במיוחד את תקופת החופש הגדול, כאשר אנו, שלושת הילדים הקטנים (אני כבת 7, אחי שלמה כבן 9 ואחי שלום כבן 11), נשארנו לבד בבית (לא היו קייטנות אז). אבא ואמא היו בעבודה. היינו מנקים את הבית, שכאמור לא היה גדול (שני חדרים), מטאטאים ושוטפים, ולאחר מכן כשהרצפה הייתה ממש חלקה ומבריקה, היינו משחקים על הרצפה "5 אבנים", תופסת בתוך הבית (אסור היה לנו לצאת מהבית על פי הוראת אמא שפחדה שנלך לאיבוד או שנשחק עם ילדים ממשפחות לא טובות והיינו מאוד ממושמעים). עוד משחק ששיחקנו: הופכים כסא ואני הקטנה הייתי יושבת בתוך הכסא, ושני אחיי מרימים אותי לגובה. ועוד "משחק": פורסים שמיכה על הרצפה, וכל אחד בתורו היה שוכב על השמיכה, ושני האחרים היו מושכים אותה וגוררים אותה בכל הבית "הגדול"… זה היה הבילוי שלנו בחופש הגדול.

אני ואחיי – שלום ושלמה

לא אשכח מקרה אחד שקרה בימים אלו, כאשר בת דודי – תקווה (בת גילי) – התארחה אצלנו בחופש, ובשעת משחק "תופסת" בבית רצנו מחדר לחדר, כאשר אני הקטנה, בשעת הריצה נתקלתי בזכוכית הדלת של החדר וידי נכנסה בזכוכית וממש "נקרעה" בחלק העליון של הזרוע. אחי שלום שהיה גדול ממני בארבע שנים נבהל מאוד, אבל לא איבד את העשתונות. הוא לקח מגבת שהייתה תלויה על ידית הדלת וחבש לי מיד את היד שדיממה מאוד, וכך יחפים רצנו כולנו לקופת חולים שהייתה קרובה לבית. תארו לכם ארבעה ילדים בני 7 – 11 מגיעים ללא ההורים לקופת חולים כשהאח הגדול בן האחד עשרה היה המנהיג והדובר מול הרופא והאחות. כשאני על שולחן הטיפולים ואחיי ממתינים בסבלנות. תפרו לי את החתך הגדול (באורך של כשמונה ס"מ). אני זוכרת את התמונה, בשעות הערב, במרפסת הכניסה לבית, עומדת כשאני חבושה ביד ואחיי, אימי ואחיותיי מסביבי, מספרים להם מה קרה ואיך קרה. לאחי שלום הגיעה אות הצטיינות על מקרה זה!!

אני זוכרת את ימי החורף בהרצליה כשהיינו חוזרים מבית הספר בימים גשומים, לבושים מעילי גשם מניילון עבה, עם כובעים מחודדים (כמו ה"קו-קלוס-קלן", להבדיל) ומגפי גומי שחורים (פעם כל המגפיים היו שחורים), ואמא אסרה עלינו להיכנס לבית עם המעילים והמגפיים הרטובים. בכלל, אמא הייתה מאוד קשוחה ולא ויתרה לנו בענייני לוחות זמנים והכנת שיעורים. כשחזרנו מבית הספר היה עלינו להחליף את הבגדים וללבוש את בגדי הבית, לאכול ולשבת להכין שיעורים. אסור היה לנו לצאת לשחק לפני סיום הכנת השיעורים.

בימי החורף הגשומים אמא הייתה מכינה לנו "חילבה עם ביצה" – מאכל שהיה אהוב על כל בני המשפחה. בזיכרוני עולה תמונה נוסטלגית: כולנו יושבים על הרצפה הנקייה, ביום חורף קר וגשום מסביב לצלחת גדולה שבמרכזה הייתה הקערה עם המאכל החם והטעים, טובלים פיסות לחם בקערה ואוכלים בהנאה. בצד הייתה מונחת הפתילייה הדלוקה עליה בישלה אמא את התבשיל, והיא שמשה לנו כתנור חימום.

אני זוכרת את השבתות היפות עם כל המשפחה: אבא, אמא, סבא וסבתא (ההורים של אבי שגרו לא רחוק מאיתנו והצטרפו אלינו לארוחות שבת) וכל שמונת הילדים סביב שולחן השבת. היה נהוג אצלנו כמו בתימן לאכול ג'עלה לפני הארוחה. "ג'עלה" זהו כינוי למאכלי פירות ופיצוחים אותם נהגו לאכול לפני ארוחת שבת כדי להרבות בברכות. כמו כן, בזמן הג'עלה היו אבא וסבא שרים זמירות שבת מה"דיוואן" זהו ספר שירים: שירי שבת, שירי חתנים ושירי קודש שונים מפי משוררי תימן ורובם מפי המשורר ר' שלם שבזי. שלושת אחי – שמעון שלום ושלמה – לא אהבו לשיר, ועל פי המנהג התימני בתימן נשים לא נהגו להצטרף לשירה. באותה תקופה לא אהבתי את השירה התימנית, שמשום מה נראתה לי זרה ולא התאימה לחיים בישראל. לצערי זו הייתה ההרגשה של רבים מהעולים החדשים. ההרגשה רווחה גם בעדות אחרות באותה תקופה, במיוחד לאחר קום המדינה, שהתביישו במנהגי עדתם ובשפת אימם המקורית. היום, אני מוכרחה לציין שאני מאוד אוהבת לשמוע ולשיר שירים אלו, ואנו נוהגים לשיר אותם בשולחן השבת עם ילדינו ונכדינו. מיכל, בתי ואמא של ירדן מאוד אהבה לשיר שירי שבת תימניים.

כידוע באותה תקופה בשנות החמישים לא היו בבית מקררים, ואמא שלי הייתה שמה את האוכל והמצרכים בתוך גומחה מאווררת עם תריס בתוך הקיר – זה היה המקרר שלנו. מאוחר יותר קנינו מקרר עם קרח ומדי יומיים או שלושה היה מוכר הקרח עובר ברחוב עם עגלה עם סוס ומצלצל בפעמון, כדי שאנשים יצאו לקנות קרח. אני זוכרת שאימא הייתה שולחת אותי או את אחיי עם מלקחיים ממתכת כדי לקנות ולהביא את הקרח, שאותו היינו שמים בחלק העליון של המקרר. בתוך המקרר הקרח היה נמס במשך יום-יומיים והמים היו נאגרים לתוך כלי שהיה בתוך המקרר ואותו היינו מרוקנים כל כמה ימים. כמו כן היינו קונים נפט כדי להדליק פתיליות, פרימוסים ותנור לאפיית פיתות ועוד שימושים שונים. גם מוכר הנפט כמו מוכר הקרח היה מצלצל בפעמון ואנשים היו יוצאים מהבתים עם פחים, כדי לקנות את הנפט.

הייתה תקופה שאמי הייתה אופה פיתות בתנור כמו בתימן. לנו לא היה תנור, ולכן אמא הייתה הולכת אל השכנים, להם היה תנור בחצר. בזיכרוני עולה תמונה, כשהייתי כבת 5, הולכת לצידה של אמא ועוזרת לה לסחוב עצים להדלקת תנור האפייה שהיה בחצר של השכנים.

אני רוצה לספר גם על  יציאת הטרנזיסטור לאור. אני זוכרת שאבא שלי שאהב מאוד לשמוע חדשות ברדיו הגדול שהיה לנו, הוא קנה טרנזיסטור קטן ואני מאוד התלהבתי להפעיל אותו ולשמוע מוזיקה. אני זוכרת יום אחד בו אחותי הבכורה בתיה תלתה כביסה בחוץ. סדינים לבנים גדולים היו תלויים על החבל ואני שושנה הקטנה עמדתי מאחורי הסדין והפעלתי את הטרנזיסטור בקול רם, ואחותי נבהלה.

אני זוכרת את ההכנות הקדחתניות לחג הפסח. כל הבית היה כמרקחה כחודשיים לפני החג. בניקיון היסודי של שני החדרים הקטנים והמטבח שהיו לנו השתתפו כל האחים הקטנים והגדולים, כל אחד כפי יכולתו. בצחצוח והברקת הסירים וצלחות מאלומיניום על ידי סחבה שקראנו לה "ברזל" (עשויה מחוטי מתכת דקים כסופים שגם היום משתמשים בה), באוורור המזרונים והמצעים בשמש, ניקוי הספרים וילקוטי בית הספר, שטיפת המרצפות עם המברשת. חשנו אוירה טהורה ונקייה עם כניסת החג. אני לא אשכח איך עזרנו אני (בת 5), שלום (בן 9) ושלמה (בן 7) בהגעלת הכלים לפסח. ישבנו שלושתנו מסביב ל"פיילה" (קערה גדולה ועגולה ממתכת) שהייתה מלאה במים קרים. כשאבא היה טובל את כלי המתכת במים רותחים שהיו בסיר על פרימוס דלוק בלהבת אש בוערת, והיה משליך את הכלי לתוך המים הקרים שבפיילה. ואנו הילדים הקטנים מזדרזים לשלוף את הכלי מתוך המים ומתחרים בינינו מי יצליח להוציא יותר כלים. זו הייתה חוויה ותענוג גדול עבורנו.

בחוץ שהיה רחוב חולי ללא כביש (רק בשנים מאוחרות יותר סללו כביש ומדרכות ברחוב) שיחקתי עם חברות "קלאס", "תופסת", "מחניים", "ארוגטקה", "דום-שתיקה", "דג מלוח", "חבל". "ג'ולות" היה משחק לבנים, ואחי הגדול שמעון (כבן 14) היה אלוף השכונה במשחק "ג'ולות". היה לו אוסף גדול של "ג'ולות".

היו לנו בחצר עצי פרי שאבי גידל וטיפח בשקדנות ובהתמדה. ביניהם היו עצי לימונים, רימונים, גויאבות, שזיפים ואתרוג. שני עצי האתרוגים שלנו הניבו פירות יפים, וזכור לי שמדי שנה, מנהל בית הספר היסודי שלנו, שמואל עמרם, היה מגיע אלינו לבחור ולקנות אתרוג מובחר לחג הסוכות. זכור לי גם, שהיינו קוטפים את השזיפים האדומים, ממלאים שקיות ניר, ומוכרים לעוברים והשבים ברחוב ליד הבית. עוד זיכרון, שנחרט לי מאותה תקופה בחופש הגדול, בימי הקיץ החמים. אני ושני אחיי (שלום ושלמה) היינו הולכים ברגל מרחק של כשעתיים הליכה, עד נוף ים (שכונה ליד חוף הים בהרצליה) קוטפים סברס (פרי הצבר הארצישראלי). היינו ממלאים קופסאות פח של חמוצים בפרי, אוכלים ואף מנסים למכור לעוברים ושבים. פרי הסברס הוא קוצני והיה צורך לקלף אותו לפני האכילה. היינו חותכים חתך לאורך הפרי ובשתי הידיים מפרידים בזהירות את הפרי מהקליפה ובהנאה גדולה אוכלים את הפרי המתוק והעסיסי.

עד גיל 5 דברתי עם הורי גם עברית וגם תימנית (שפת דיבור של יהודי תימן) כמו שלושת אחי וארבע אחיותיי. אבי הבין עברית כי זו שפת הקודש, אותה למד מקריאה ולימוד תורה. אבל אמי למדה את העברית מפינו ומפי הסובבים אותה בחיים שמחוץ לבית. בגיל 5 כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. אחי שלום, שגדול ממני בארבע שנים והיה בינינו קשר מאוד מיוחד, לימד אותי לקרוא ולכתוב. הוא היה גם מסרק אותי, עושה לי צמות ואף סרג לי פעם אפודה ירוקה מצמר. לא הלכתי לגן כי הייתי נמוכה ולא היה לי תאריך לידה מדויק, לכן לא הסכימו לקבל אותי לגן. אמא ויתרה על רישומי לגן ובגיל 6 רשמה אותי לבית הספר לכיתה א'. כמובן קיבלו אותי לבית הספר כי ידעתי כבר לקרוא ולכתוב. אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א'. שושנה הקטנה לבושה בחולצה לבנה וחצאית ירוקה עם כתפיות שאחותי הגדולה שרה (שהייתה אז כבת 20) תפרה לי. היו לי שתי קוקיות עם סרטים לבנים. את ילקוט העור החום הקטן קיבלתי בירושה מאחי. אמא קנתה לי מחברות ואחי חצה אותן לשניים (כך נהגו באותה תקופה תלמידים בכיתה א' – לכתוב ב"חצי מחברת"), עטף אותן והכין את הילקוט עם עפרונות, מחק, קלמר וצבעים. וכך הגעתי לבית הספר עם ילקוט העור הקטן מחכה בקוצר רוח להיכנס לכיתה.

אני בכיתה א׳

הקשר שלנו למדינה

למדתי 8 שנים בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בהרצליה. התחנכנו בבית הספר על פי ערכים של מה שנקראים היום "חרדיים". שרנו בבית הספר את המנון בית הספר שאחת משורותיו הייתה: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!!" ולהשתתף בבחירות היה אז "מוקצה" מבחינתם. אבל בבית קיבלנו חינוך לאהבת הארץ והמדינה. ההורים היו לוקחים אותנו בחרדת קודש לטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות ושאיפותינו כבר בגיל צעיר – כל האחים והאחיות שגדלו בארץ – היו לשרת את המדינה ולתרום לחיזוקה, שירות צבאי ושירות לאומי. שלושת אחי שירתו בצבא: שמעון בחיל שיריון, שלום בחיל הנדסה כמהנדס לאחר לימודיו בטכניון כעתודאי, ולאחר מכן בצבא הקבע,  ושלמה בחיל אויר. יהודית לימדה בישוב ספר בצפון (מעלות). ואני בת הזקונים התעקשתי להצטרף לשירות לאומי בהתנחלות מודיעין לאחר מלחמת ששת הימים, למרות שבאותה תקופה זה עדיין לא היה מקובל. בשירות גידלנו מלפפונים ואבטיחים בשטחים ליד ההתנחלות והיה לנו גם צאן כבשים ששרה ואני יצאנו לרעות בשדות מעבר הכביש שליד ההתנחלות. עבדנו אני ועוד שתי בנות, תקופה קצרה גם עבדנו כשכירות במטבח של קיבוץ שעלבים, קיבוץ שנמצא במרחק נסיעה של כרבע שעה ממודיעין. אני זוכרת את העבודה בשדות המלפפונים והאבטיחים, לשם היינו נוסעים בטרקטור: 3 בנות ו 2 בנים. בחום הקיץ היינו בשעת מנוחה, אוכלים אבטיח שהצלחנו לקרר לאחר שהטמנו אותו מספר שעות בתוך בור עמוק באדמה.

לימודים באוניברסיטת בר אילן

אחרי השירות הלאומי, בהיותי בת 19 נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן בהמלצת גיסי שהיה רואה חשבון במקצועו. הוא דחף אותי ללמוד מקצוע מעשי למרות שאני תכננתי ללמוד לשון באוניברסיטה. נרשמתי והתקבלתי בתחילה ללימודי ראיית חשבון. לאחר כשלושה חודשים הגעתי למסקנה שהלימודים משעממים ולא מעניינים ולכן פרשתי ועברתי לחוג כלכלה ומנהל עסקים.

העבודה בבנק לאומי

כשסיימתי עם תעודת B.A לאחר 3 שנים של לימודים אינטנסיביים בגיל 21, בנובמבר 1971 התקבלתי לעבודה בבנק לאומי, ושם עם המוטיבציה שלי והמסירות לעבודה הגעתי למשרה ולמשכורת טובה מאוד. הגעתי לדרגת ניהול של מנהל סניף ושימשתי כרכזת אשראי ואחראית על מספר סניפים בירושלים בנושא אשראים לעסקים. קיבלתי בונוסים על הצטיינות, ושנה מסוימת (שנה לפני שפרשתי) נבחרתי לעובדת מצטיינת, קיבלתי בונוס מיוחד ודרגה נוספת מראש החטיבה בהנהלה הראשית.

אני מקבלת פרס שיפור השירות מהנהלת הבנק. בצד ימין גליה מאור (מנכ"ל הבנק)

מלחמת יום הכיפורים

המלחמה פרצה בתאריך 6 באוקטובר 1973, בשנה השנייה לעבודתי בבנק בסניף המרכזי בתל אביב, כאשר גרתי עדיין בנוה עמל בהרצליה. זה היה בשעות הצהריים ביום הכיפורים. כל האנשים היו בבתי הכנסת ושמענו פתאום צפירות מחרידות ומחרישות אוזניים, כמובן שלא היו לנו מקלטים ונבהלנו מאוד. זו הייתה הפתעה לכל התושבים. פתאום כל חיילי המילואים קיבלו צווי גיוס בטלפון ובאמצעות הרדיו ששידר סיסמאות לגיוס המוני. הייתה מהומה ברחובות ופתאום הרחובות התמלאו בכלי רכב צבאיים ובחיילים בדרכם לקרב. פתחנו את הרדיו ביום כיפור רק כדי לשמוע את השידורים והעדכונים על המלחמה! זה היה מאוד טראומתי ומלחיץ. בשעות אחר הצהריים כבר שמענו שמועות על הרוגים – בחורים שהכרנו מהשכונה – וזה היה מאוד עצוב.

התחתנתי בשנת 1974 לאחר 3 שנים של עבודה בסניף המרכזי בתל אביב. כשהודעתי למנהל המחלקה שאני עוברת לגור בירושלים הוא מיד הרים טלפון למנהל האזור של בנק לאומי בירושלים שהיה חבר טוב שלו, והוא המליץ בפניו לקבל אותי כעובדת בהנהלת אזור ירושלים. בחודשים הראשונים לאחר החתונה גרנו בדירה שכורה ליד ההורים של משה, בעלי, בשכונת שמואל הנביא בירושלים, לאחר 8 חודשים רכשנו דירת 3 חדרים בתלפיות.

איך הכרתי את בעלי, משה כהן

הכרתי את משה בשנה האחרונה ללימודי באוניברסיטה, בהיותי כבת 21. נפגשנו בירושלים כאשר יום אחד נסעתי עם שתי חברות (קרובות משפחה ירושלמיות שהתארחתי אצלן בחופש), לבקר בבית המלאכה לצורפות שהיה בבעלותו של משה בשותפות עם בן דודתי יהודה. משה היה כבן 24, לאחר השירות הצבאי וסיום סמינר למורים עם תעודת הוראה. הוא החליט לרכוש עסק של צורפות מאדם מבוגר שכבר היה עייף מהעבודה והציע לו את העסק כאשר את תמורת רכישתו ישלם מהרווחים בעסק במשך תקופה מסוימת. משה, צעיר נמרץ וחרוץ, קפץ על המציאה ונכנס לעסק בשותפות עם יהודה. הקשר הראשוני שנוצר ביני ובין משה היה, אם אפשר לקרוא לזה כך, "אהבה ממבט ראשון": קשר רגשי שנמשך עד היום. "יצאנו" עם הפסקות במשך כארבע שנים, כאשר בתקופה זו כל אחד מאיתנו הכיר בני ובנות זוג אחרים (אני הייתי בקשר זוגי במשך כשנה עם יוסי ששירת עמי במודיעין בתקופת השירות הלאומי שלי, ופגשתי אותו בתקופת לימודיי באוניברסיטת בר אילן, בקרבתה הוא גר). אבל הקשר הרגשי בינינו החזיר אותנו תמיד "זו לזרועות זה…" אפשר לכתוב ולספר עוד הרבה, אבל אני מרגישה שלא זה המקום לכתוב על כך. אחרי 4 שנים, בשנת 1974, החלטנו להתחתן. לא היה לי ספק שאעבור לגור בירושלים כי אהבתי אותה מאוד, ועד היום אני אוהבת את העיר הזאת. התחתנו בתאריך 16.10.1974, ראש חודש סיוון, שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. זאת לאחר שבמשך תקופת המלחמה היו בינינו התכתבויות שחיזקו את הקשר. באותה שנה, שלושה חודשים לפני כן, התחתן גם אחי שלמה הגדול ממני בשנתיים, והורי זכו לשתי שמחות בשנה אחת. גם השותף של משה, יהודה, התחתן חודש לפנינו. כנראה, שהחתונות הרבות שהיו באותה שנה, היו תוצאה של מלחמת יום הכיפורים.

אני בחתונתי

בעזרת ה', נולדו לנו ארבעה ילדים: מיכל, אפרת, אסף ואביתר. מיכל נישאה ליעקב שהכירה בטיול לניו זילנד בספטמבר 2002. אפרת נישאה לעמית שהכירה בעבודה בספטמבר 2004. יש לנו 5 נכדים אהובים ויקרים: איתי, ירדן ואיתמר ילדיהם של מיכל ויעקב. ומיכאל ונעמי, ילדיהם של אפרת ועמית. מיכל עובדת כיום כעובדת סוציאלית בכפר הנוער הודיות, לאחר שסיימה בהצטיינות תואר שני באוניברסיטת חיפה. אפרת עובדת כמנהלת חברת הפקות סרטים לאחר שסיימה תואר ראשון ושני בקולנוע גם היא בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, והיא עושה חיל בעבודה (לאחרונה הפיקה סרט בשם "הצלילה" שיצא לאקרנים בקרוב). אסף ואביתר שירתו בסיירת גולני, שירות קרבי לא קל. אסף לאחר הצבא למד וסיים לימודי צילום בבצלאל והיום עוסק בהפקת תערוכות צילום. אביתר סיים לימודי חינוך בלתי פורמאלי בסמינר דוד ילין בירושלים. עבד ועובד עם נוער שוליים. ואני שושנה פרשתי מהעבודה בבנק באוקטובר 2003 לאחר כ- 33 שנות עבודה. היום אני עושה לביתי, למשפחתי ולעצמי. מציירת בחוג ציור כל יום ראשון, לומדת מוזיקה כל יום שלישי, שרה במקהלה, ומתנדבת ב"וראיטי" כל יום חמישי ומידי פעם נוסעת אל הנכדים הרחוקים ממני לעזור לבנותיי. אני אוהבת את המשפחה ומקדישה להם מזמני.

סיום (נכתב ע"י סבתא)

תם עוד פרק בחיי – פרק סיפור חיים שנכתב ע"י ירדן נכדתי האהובה והיקרה בשמי ומפי . פרק קצר אבל ארוך שהחזיר אותי אחורה בדרך ארוכה אל עברי. לכל אדם יש סיפורים במשך שנות חייו: סיפורים המכילים רגעים, שעות, ימים, שבועות וחודשים של שמחה, עצב, ייאוש, תקווה, שנאה, אהבה, כעס, פחד, רוגע ובטחון. והכל נאגר במוחנו, בגופנו ובנפשנו וגם אם נרצה לפעמים להפנים, להטמיע ולשכוח הסיפורים קיימים. שאלה אותי חברה "מה יש כל כך הרבה לספר?"  מתברר שהחיים שחלפו כל כך מהר ונדמה לנו שהם קצרים, מכילים הרבה. בספר תהילים נכתב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורוהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה". ב"ה, אני בסוף העשור השביעי לחיי ומתפללת לזכות בעוד שנים של בריאות ועשיית טוב.

הזוית האישית

סבתא שושנה: מאוד נהניתי לעשות את העבודה עם נכדתי ירדן – דבר שהעלה בי הרבה זיכרונות מהעבר.

אני חייבת להודות קודם כל לירדן, נכדתי שבזכותה ועל ידה נכתב סיפור חיי, למורה ציונה שהנחתה והדריכה, לבית התפוצות שיזם את הפרויקט, ואחרונים חביבים, לבעלי משה שעודד אותי לנסוע מידי שבוע מביתנו בירושלים לבית הספר בקיבוץ לביא, לבתי מיכל (אמא של ירדן) ולאסף בני שעזרו לנו בדברים הטכניים מול המחשב. וכמו כן לאפרת ולאביתר ילדיי שגם הם היו תמיד בשיתוף וברקע של סיפור חיי. וכמובן לבורא עולם: תודה על כל מה שנתת לי ועשית עימדי!

הנכדה ירדן: נהניתי ללמוד על ההסטוריה של משפחת סבתי הנפלאה.

מילון

דיואן תימני
ספר הכולל קובץ שירים ופיוטים שנכתבו על ידי משוררי יהודי תימן, בעיקר על ידי ר' שלם שבזי ור' יוסף בן ישראל. משמעות המילה בערבית - כינוס חומר בכתב.

שלום שבזי
רבי שלוֹם שבזי, המכונה גם אבא שׁלום שבזי (ה'שע"ט, 1619 – ה'תמ"ו, 1686?) היה מגדולי חכמי ומשוררי תימן ואחד מגדולי היוצרים בספרות העברית והיהודית לדורותיהם. (ויקיפדיה)

סברס
צַבָּר מָצוּי הוא אחד ממיני הקקטוס. הפרי שלו מכונה בישראל סברס, ויהודים ילידי ארץ ישראל אף שאלו את שמו והם מכונים צברים, קרי מחוספסים וקוצניים מבחוץ אך רכים ומתוקים מבפנים, כמו פרי הצבר העסיסי. הצַּבָּר נקרא כך משום שהוא "צובר" את המים שהוא שואב מהאדמה ולכן גבעוליו מכילים כמות גדולה של מים המקיימים אותו לזמן רב. (ויקיפדיה).

ציטוטים

”תודה על כל מה שנתת לי ועשית עימדי!“