מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דפיקות בדלת בשתיים בלילה

אני וסבא מוטי בבית של סבא
סבתא מרים איתי ביום סבבתא
ראיתי את פלה משחק נגד מרוקו

דפיקות בדלת בשעה שתיים בלילה!

הגענו לארץ ממרוקו מקזבלנקה בשנת 1964 חודש שמיני (אוגוסט). הגענו ממרוקו לצרפת במטוס בשעה שתיים בלילה לפריז ואחר כך באוטובוס למרסיי. היינו במחנה המתנה שלושה חודשים במרסיי היו שם ביתנים עגולים והיו מחלקים אוכל בתור בבוקר, בערב ובצהריים. הייתי בן 10. היהודים היו מגיעים ואני ואחי היינו שמים במריצה מזוודות ומרוויחים כמה שקלים. היה בית כנסת לידנו, כל יום ראשון היו קוראים לכמה משפחות שעולים ואחרי שלושה חודשים אמרו לנו שאנחנו עולים באוניה לארץ. לקח לנו שבוע מיום ראשון עד יום חמישי. עלינו עם סבא וסבתא שלי סבא קראו לו שלום וסבתא זרי (זוהרה).

הגענו לארץ לחיפה בשעה שתיים עשרה בצהריים ואז עלינו במונית לבית שאן האחים של אמא שלי עלו כבר בשנות החמישים. הכל התחיל בגיל 6 בשנת 1960. פתאום איש אחד דופק לנו בדלת בשעה שתיים בלילה, הדפיקות בדלת היו של הציונים שנכנסו לבית והתחילו לדבר עם אבא ואימא והם אמרו שיתנו לנו בית ועבודה בארץ זה לקח 4 שנים אימא שלי לא כל כך רצתה. גרנו במרוקו בעיר נמל מאוד גדולה – קזבלנקה יש שם דייגים ודגים. וברובעים של היהודים היו הרבה עניים, היו יהודים גם עשירים. אחות של אבא שלי הייתה לה חנות של זהב. במרוקו היינו הולכים לאצטדיון וכשאני הייתי בן עשר ראיתי את השחקן פלה משחק במשחק ברזיל נגד מרוקו ופלה הבקיע שני שערים וברזיל ניצחו 2-1.

בסוף ההורים הסכימו ואמרו לנו לחכות באיזה בית שהערבים לא ידעו ברחנו במשאית. לקחו אותנו לשדה תעופה של מרוקו עליתי למטוס וישבה לידי אישה זקנה וראיתי למטה את כל האורות של קזבלנקה. בשש בבוקר הגענו לצרפת. באנייה מצרפת לארץ ישראל שחינו וראינו סרטים, ראינו כרישים בים מהסיפון… נתנו לנו תה עוגיות ופירות. כשירדנו מהאנייה אמרו לכל אחד אחד לאיפה הוא הולך בית שאן, נהריה, תל אביב, חיפה. אחות של אימא שלי עזבה את מרוקו ועברה לקנדה למונטריאול יש אחות אחת שגרה בחולון. הגענו לבית שאן נתנו לנו בית בלי מדרגות ואמרו לנו שיסדרו עוד שבוע הבית היה מסודר היה דוש, צלצול אבל בלי חדר ביטחון סבתא שלנו רשמה אותנו לבית ספר תחכמוני.

היינו מדברים ערבית מרוקאית אני הייתי ממש טוב באנגלית, כי ידעתי צרפתית והאותיות באנגלית ממש דומות לצרפתית. תוך שלושה חודשים למדתי עברית. הקשיים היו שאבא שלי היה צובע בתים ואמרו לו ללכת לעבוד במקום אחר במרוקו היינו עובדים בזה. שהיינו מביאים אוכל לערבים והם מביאים לנו כסף, בפסח היה אסור. הרבה דברים היה מותר רק פירות וירקות. בשבת הראשונה שלנו בארץ הלכנו אני ואחי לסחנה ברגל, לא ידעתי לשחות וכמה חברה מהשכונה שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לשחות? אז אמרנו "שכן". אני לא ידעתי לשחות ואז בסחנה למדתי לשחות, בחזור כשבאנו לנעול נעליים ראינו שגנבו לנו אותם וחזרנו יחפים ברגל בחום של בית שאן.

כל המוכרים של הדברים בבית שאן היו ניצולי שואה מוכרי קרח, אלה שעובדים בפיצוציה, בקולנוע. נקניקייה הייתה עולה עשר אגורות. אחותי קנתה לנו מקרר כי היא עבדה במפעל של מצעים (טקסטיל) אבא שלי קנה מאוורר בכמה תשלומים ואימא שלי הייתה מרטיבה את הרצפה ואנחנו היינו גולשים על הרצפה כדי להתקרר מהחום. היינו רואים סרטים שאפשר ללמוד מהם היסטוריה וגם טרזן, קופים.

בבית לא היה מצב של רעב תמיד היה מה לאכול בצהריים היינו אוכלים בבית הספר ובערב בבית.

הזוית האישית

איתי: הרגשתי שלסבא הייתה ילדות מאושרת, למרות שלא היו פלאפונים, מזגנים, טלוויזיות ושאר מכשירי טכנולוגיה מתקדמים.

מילון

פיצוציה
קיוסק שמוכרים בו ממתקים

ציטוטים

” בבית לא היה מצב של רעב תמיד היה מה לאכול היינו אוכלים בבית הספר ובבית.“