מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דימונה פרח במדבר

אני ונכדתי
מפגש חגיגי לכבוד טו' בשבט בתכנית.
אהבתי לדימונה

הזדמנויות בחיים דופקות על הדלת בשקט…

כזוג צעיר, סבא של גיל ואני, התחלנו את חיינו המשותפים בעיר תל אביב. אבל נפשנו השתוקקה לנוף המדברי, למרחבים הפתוחים, לחום הלוהט ולגבעות הרריות, בראשיתיות. לכן קיבלנו את ההחלטה לעבור לעיר דימונה, בה חיה אימא של יצחק, הסבתא רבתא של גיל.

אהבתי לדימונה

בחודש ינואר  בשנת 1975 הגענו לדימונה עם התינוק שלומי שהיה בן ארבעה עשר חודשים. בדימונה נולדו לנו עוד שני ילדים: תמי (אימא של גיל) ואריאל, שלושתם גדלו במערכת החינוך המשובחת של דימונה. התקופה שבה גרנו בדימונה, כארבעים שנה בקירוב, היא ללא ספק המשמעותית ביותר בחיי הבוגרים. הקמנו את משפחתנו, גיבשנו את חיינו המקצועיים, אבל יותר מכל עיצבנו את זהותנו הבוגרת, הספוגה בחוויות ובאנשים שחיינו עימם בדימונה. אני מודעת לסטיגמות ולדעות, בדרך כלל של אנשים שלא חיו מעולם בדרום, על "עיירות פיתוח דרומיות". לכן חשוב לי מאד להדגיש כי עבורי דימונה מגלמת את היופי שבאנשים, את ערכה העמוק של חברות אמת, את הגיוון האנושי האדיר, ואולי יותר מכל את עצמתה וכוחה האין סופי של אהבה ליצור ולהקים קהילה ערבה, אכפתית, מחוברת וגדולה בהרבה מסך כל אחד מחלקיה. בשעתו, הדבר היה לכאורה ללא תכנון מקדים.

הגעתי לדימונה והתחלתי לעבוד כמורה. בהמשך התאפשר לי להתקדם ולנהל את בי"ס "אפיקים", יש מי שיגידו מהמאתגרים בבי"ס היסודיים בעיר. אבל, כאמור, ההורים, התלמידים, המפגש הבלתי אמצעי והיומיומי חזקים יותר מכל סטיגמה ובדיה. שם, בבי"ס, מקום שבו בעמל רב, עקשנות והתמדה, נוכחתי, אני והצוות שלי, בעוצמות האדירות של אהבה ואמונה. "דשן" משובח זה, היווה קרקע פוריה ומיטבית לכל תלמיד ותלמידה ויצאו משערי בית הספר מלאי ביטחון ביכולת שלהם להתמודד היטב בחטיבה. בי"ס שימש כמוסד חינוכי לא רק עבור התלמידים, אלא גם עבור המורים וההורים. באופן אישי גם אני, כמי שניהלה שמונה שנים, מרגישה שקיבלתי, התפתחתי וצמחתי, לא פחות ממה שהשקעתי. לכן, נקל להבין כיצד עבורי דימונה היא מקום של יצירה וצמיחה, מקום של חיפוש ומימוש, מקום של התחלה ושינוי ומקום שתמיד נשאר בשבילי כבית. חברינו חברותינו הטובים ביותר, כמו גם אלו של ילדינו, תמי (אמא של גיל) שלומי ואריאל הם מדימונה.

יש בדימונה משהו כמעט מכושף. עיר מוקפת הרים זרועי סלעים, עם השמש היוקדת בקיץ והקור המקפיא בלילות ואפילו השלג שמבקר מפעם לפעם בעונת החורף. עם זאת, אני חושבת שהדבר הכי משמעותי שקיבלתי מהחיים בדימונה היא אהבת האדם. השכנים שהם משפחה שנייה, האנשים שמחפשים לומר לך שלום ולשאול בשלומך כשאתם נפגשים במקרה ברחוב או במכולת. ולכל אלה נוספים המוסדות האופייניים לעיר. תנועות הנוער שתפסו חלק מרכזי ביום-יום של הילדים ודמויות בלתי נשכחות מהווי העיר. כי בדימונה שלי, כולם היו שווים. לא משנה המוצא שלך, שפת האם, המאכלים, המוזיקה, התרבות וההרגלים… כולם מתמזגים. ממש כמו בשירו של מאיר אריאל, לכותונת פסים צבעונית ומושלמת, באריגה צפופה המשלבת את השוני לטוב גדול ומכיל.

"מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו לחיפה ברוחב של 15-25 ק"מ המכילה רובו הגדול של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב"

(דוד בן גוריון, 17.1.55)

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר היובל יהוד.

מילון

דימונה
היא עיר במחוז הדרום בישראל. העיר נמצאת 35 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע, ו-35 ק "מ מערבית לים המלח. דימונה ממוקמת ברמת הנגב, בגובה 550 מ' מעל גובה פני הים.

ציטוטים

”בדימונה שלי, כולם היו שווים. “