מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דז'ה – וו של גדי שקלרסקי

מאלבום התמונות
השקלרסקים
משפחת שקלרסקי: אתי וגדי

לארצות הברית (זאת אומרת לברוקליין שבמסצ'וסטס) הגענו בקיץ של 1990, מה שאמר לגבי עפר שהוא מתחיל ללמוד בכתה ה' בבית הספר 'היט'. כמובן שהמעבר החד היה מלא בחששות, ומקום גבוה ברשימת החששות היה איך יסתגלו הצעירים במשפחתנו לבית הספר, לחברה החדשה, לשפה הבלתי נודעת…. קליטה במצב כזה זה ממש עסק לא פשוט! קיבלנו לא מעט עצות מידידים שעברו כבר שלבים כאלה בחייהם, ודבר אחד שעליו המליצו לנו כולם בחום זה היה לדאוג מה שיותר לשילובם של הילדים בפעילות ספורטיבית קבוצתית. באמריקה לוקחים את זה ברצינות. ואמנם, זה מה שדאגנו לעשות.

יופי! אז בסופו של השבוע הראשון ללמודים, ביום שבת, נפגשו תלמידי כיתה ה' מקבוצת הכדורגל (ועפר ביניהם) עם המאמן סטיב לשיחת התדרוך שלפני המשחק הראשון של הליגה לבתי הספר (מול איזו כיתת בית ספר אחר מהסביבה). לכל הילדים יש כמובן תלבושת מלאה, וסטיב נותן תדרוך של לא פחות מחצי שעה, עם דוגמאות וטקטיקות. אני מקשיב מהצד, וברור לי שהאינפורמציה שעברה שם הייתה לא קלה להבנה כלל לילד שנמצא רק כחודש בארה"ב והידע שלו בשפה האנגלית הינו ראשוני לחלוטין… אז שאלתי את עפר עם גמר ההרצאה כמה ממנה הוא הבין, והוא ענה לי שממש שום דבר. "לא להילחץ, עפר", אמרתי לו תוך כדי הסבר ותרגום דבריו של המאמן (כפי שאני קלטתי אותם, וגם לי זה לא היה ממש ברור בכל מאת האחוזים). "והעיקר", שחתי לו, "פה סה"כ מדובר במשחק כדורגל וזה לא שיעור בספרות אנגלית, כדורגל אתה בכל זאת יודע יותר מכל החבר'ה כאן, אז בהצלחה!"

ובכן, המשחק מתחיל, והבלגן לא קטן, מה שלא אכפת לי מדי בסך הכל. אבל מה שבכל זאת ניכר לעין ומאוד מאוד אכפת לי, זה שהילד לא מכיר שם אף אחד, ומה שיותר מרגיז זה שאף אחד לא מכיר אותו, ובקיצור, ככה לא בונים קבוצה… הילד נראה בודד ועצוב, וכשאני חושב מה צריך לקרות, ברור לי שמה שיעזור מאוד, אם יקרה, זה שהילד יצליח באיזה פעולה, כלומר, שמהשמים יעשו נס והילד יבקיע גול. כמו שעולה לי המחשבה הזו, אני פתאום חש במין תחושה של "רגע, כבר הייתי כאן", זאת אומרת ממש "דז'ה – וו", כמו שאומרים ב'צורפת', של משהו שקרה לי בדיוק שלושים ואחת שנה קודם, כשאני הייתי בכיתה ו' בבית ספר חדש, שבו כל הכיתה הייתה כבר ב"צופים", ואני הצטרפתי אליהם לראשונה, ל"פעולה" של יום שבת.

יעקב בורשטיין גרר אותי לשם. חבורה לא קטנה, למדריך קוראים מומו, והוא לוקח אותנו במסע רגלי ארוך ממגרש המסדרים שבהדר (בחיפה), ל"מגרש המחנות" שבכרמל, הליכה של שעה-שעתיים. כשמגיעים לשם, מתבצע משחק כדורגל בין שתי קבוצות, אני עם יעקב באותה קבוצה, והבלגן ממש עצום. אני לא מכיר אף אחד, אף אחד, מצידו, לא מכיר אותי, ואני מתחיל לשאול את עצמי מה בדיוק אני מחפש שם, למה רק לי אין חברים, למה עברתי בית ספר…. ואז שריקה, מומו מפסיק את המשחק, ואומר לנו כך: (ואגב, לפני שאצטט את מה שמומו אמר, דעו לכם שמומו עצמו היה בכדורגל שחקן-שחקן, ולא רק שהיה שחקן-שחקן, ה"שכבה" שלו העמידה קבוצה-קבוצה, ככה שלדבריו היה משקל כפול ומכופל, גם של מדריך וגם של סקורר "scorer"). אז זה מה שמומו אמר: "תראו, אתם מאוד מתאמצים, וכלום לא הולך לכם, ויש לזה סיבה, כי אתם משחקים בחוסר ארגון. כולכם סתם רצים ביחד אחרי הכדור. יש לחלק תפקידים. הנה זה וזה, שהם די מוצקים, כדאי שיהיו בהגנה ולא ירוצו קדימה, זה וזה וזה שיארגנו את הקישור, שיעקב ישחק קדמי ושיתמסר עם גדי, שאמנם הוא חדש והגיע היום, אבל רואים שהוא שחקן טוב שיודע להבקיע גולים". אמר את זאת כשהוא מצביע עלי באצבעו כדי שכולם ידעו מי זה גדי שאומנם הוא חדש והגיע היום, והחזיר אותנו לשחק. ואמנם, פתאום ביני לבין יעקב נפלו כשניים-שלושה גולים, ופתאום אלה חבר'ה ממש נחמדים, וכולם מכירים אותי, ואני כבר לא רוצה לחזור הביתה. ממש נחמד!

נחזור אם כך לברוקליין של 1990. כאמור, אני חש ב "דה-ז'ה-וו". לפתע מהשמים באמת עושים נס, ועפר מבקיע גול, ולא סתם גול, אלא מין שער יפה ממרחק לא קטן, ומיד אחר כך עוד גול ועוד איזה מסירה לגול, ופתאום המגרש כולו מלא בקריאות "עפר" לפה ו"עפר" לשם, הילד מחייך באושר, כ-ו-ל-ם כבר חברים שלו, נפלא! כשהמשחק הסתיים הילדים התגודדו סביב עפר. והוא קיבל איזה שלוש הזמנות לאירוח, המאמן גם בא לברך, ונסענו בתחושה מרוממת הביתה. באותה נסיעה חשבתי שנית ובאופן מסודר גם על מה שקרה לעפר, וגם על מה שקרה לי שלושים ואחת שנה קודם, ולראשונה באמת הבנתי לאשורו את האירוע מ"מגרש המחנות", וזאת למה?

כי האמת, וזה ברור לי עתה, לא הייתי כזה שחקן כדורגל טוב שהגיע לו כזה תיאור כמו שמומו תיאר אותי. הייתי רחוק מזה, והיו שם לא מעט טובים ממני. אבל מומו, שהיה אז בסה"כ נער כבן שש עשרה שנה אבל עם אחריות של מדריך, קלט בחוש של "מבוגר-אחראי" שיש שם ילד חדש ונבוך שצריך לעודד. זה מה שהוא עשה, וזה הצליח לו מאוד. ולי לקח שלושים ואחת שנה לקלוט את זה…

משפחת שקלרסקי

אתי האישה עובדת סוציאלית במקצועה, גדי מתימטיקאי ומהנדס תכנה.

הילדים: מיכל, ילידת 1978, בוגרת "מדריכות חי"ר" ו"גולני",  למדה מינהל עסקים (MA), מ. משאבי אנוש בחברת היי-טק, לה ילדה ועוד אחת בדרך, גרה ברעננה. עפר, יליד 1980, בוגר 890, מוזיקה (רימון) ואח"כ מדעי המחשב, נשוי + 3, מפתח בחברת היי-טק, גר במושב אמץ (עמק חפר). אילן, יליד 1983, איש קבע בחיל אוויר, תואר שני בלמודי ביטחון, עובד על תואר שלישי כנ"ל, נשוי וילד בדרך. אמיר, יליד 1988, בוגר 890, מדעי המחשב,נשוי + 1, גר ברעננה.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפוח לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

גדי שקלרסקי תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

איור של אריה טופור

 

מילון

דֶּזָ'ה-ווּ
דֶּזָ'ה-ווּ (מצרפתית: Déjà-vu, בתרגום לעברית: "כבר נראה") היא תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. הדז'ה וו היא חוויה רגעית ובלתי צפויה, ועל אף שזוהי חוויה נפוצה, הידע עליה מועט יחסית. המונח דז'ה וו נטבע על ידי החוקר הצרפתי אמיל בוליק, בספרו L'Avenir des Sciences Psychiques, כאשר היה סטודנט במרכז הצרפתי של אוניברסיטת שיקגו. שמה המדעי של תופעת הדז'ה וו הוא פרומנזיה (מלטינית: "לפני הזיכרון"). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שיעקב ישחק קדמי ושיתמסר עם גדי, שאמנם הוא חדש והגיע היום, אבל רואים שהוא שחקן טוב שיודע להבקיע גולים“