מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חיה דניאל היא בת דור שני לניצולי שואה

גיא, אני ובעלי
הורי אחותי ואני בפולין
סבתי חיה מספרת על הוריה ועל חיי משפחתה

שמי חיה דניאל, נולדתי בשנת 1946 בפולין, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אני דור שני לניצולי שואה.

אני בגיל 4

בשנת 1957, עת הייתי בת 11, עליתי עם משפחתי לישראל והסוכנות היהודית הביאה אותנו לנצרת עילית ,עיירת פיתוח בהקמה. משפחתי הייתה בין ראשוני מקימי הישוב.

גדלתי והתבגרתי בנצרת עילית ולאחר נישואיי לחיים דניאל עברתי למושב ציפורי, בו הקמתי את ביתי ובו אני מתגוררת עד היום. אני אימא לארבעה ילדים וסבתא ל – 13 נכדים.

אבי ואמי נולדו בפולין, שרדו את כל תלאות מלחמת העולם השניה, אזרו כוח לשקם את חייהם ומשפחתם. מוראות השואה והטראומה שעברו הורי ניכרו בהם ובהתנהגותם. סיפור ההישרדות של הוריי וסיפור העלייה לארץ ישראל מלווים אותי כל חיי, כבת הדור השני לניצולי שואה – ועל כך ארצה לספר.

דור שני לניצולי שואה והעליה לארץ ישראל 

הוריי, שרה ופייבל ברלץ' זכרונם לברכה, נולדו בעיר זמושץ' שבפולין. הם נישאו זה לזו כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם תחילת המלחמה גוייס אבי לצבא הרוסי – הצבא האדום – ואמי נותרה לבד עם אחותי שהייתה תינוקת. העיר זמושץ' הופצצה על ידי הגרמנים, רוב בני המשפחה לא הספיקו לברוח ונספו תוך כדי מנוסתם. האחרים מצאו את מותם במחנות ההשמדה. לאמי הייתה תושיה והיא הצליחה לברוח לאוקראינה, שם הסתתרה עם אחותי שהייתה תינוקת. אמי עברה סבל רב, מצאה מסתור בבקתות עזובות ובמרתפים שורצי חולדות, סבלה מקור עז, שלגים וחרפת רעב. לעיתים, כפריים מקומיים ריחמו עליה והסכימו לשכנה, אך רק לפרקי זמן קצרים בלבד כי חששו לחייהם. אמי התחננה לפת לחם וקליפות תפוחי אדמה כדי להאכיל את אחותי. הכפריים האוקראינים ריחמו עליה והציעו לה למסור להם את התינוקת ולגדלה כבת משפחה, וכך תוכל  להמשיך בדרכה חופשיה מעול הטיפול בתינוקת. כמובן, אמי לא הסכימה באמרה: "הילדה שלי היא מקור החיים שלי, בזכותה אנחנו נשרוד". ואכן – יצר ההשרדות החזק נתן בידיה את הכוח לעמוד באתגרים הפיזיים והנפשיים שניצבו בדרכה.

עם תום המלחמה, חצתה אימי את הגבול ושבה לפולין. ארגונים יהודיים עזרו לה למצוא מקום עבודה וקורת גג, בבית ילדים יתומים בעיר פיישצה. בכל ארבע השנים שנדדה והסתתרה באוקראינה, לא היה לה כל קשר עם אבי ולא ידעה מה עלה בגורלו.

עם שחרורו של אבי מהצבא האדום הוא שב לפולין כשהוא צולע ופגוע ברגלו, בשל הקור הסיבירי שהקפיא את אצבעות רגליו. הוא הצליח לאתר את אמי ואת אחותי באמצעות ארגונים שפעלו בגבולות פולין ורשמו את פרטי האנשים שעברו את הגבול והגיע לבית היתומים. אמי לא האמינה למראה עיניה – בעלה חי ושלם! אחותי הגדולה הייתה אז בת 4 ולמעשה כלל לא הכירה את אביה! המשפחה התאחדה!

אירועי המלחמה נחרטו עמוק בנפשם של הורי, אשר עדיין ליקקו את פצעי השואה – הגופניים והנפשיים. עם זאת – הם רצו לחיות, להשתקם ולהרחיב את המשפחה.

הוריי בתקופת מלחמת העולם השנייה

אני נולדתי בפולין שנה אחת בלבד לאחר תום המלחמה ומספר שנים לאחר מכן נולד אחי. מתקופת הילדות בפולין אני זוכרת את חווית השלג שכיסה את העיר וריגש את הילדים, ואת טעמם הנפלא של פירות יער משובחים. לצד זאת, אני זוכרת את תחושת חוסר השייכות. הסביבה בפולין לא קיבלה את היהודים, חוויתי עלבונות  מהמקומיים וקריאות גנאי כמו "יהודיה מגעילה, לכי מפה". האנטישמיות והשנאה ליהודים הורגשה בכל מקום. הוריי חלמו על עליה לארץ ישראל וראו במדינת ישראל מדינה יהודית בה אפשר להקים בית ולבסס חיים בביטחה. דודי, אח של אבי, כבר היה בארץ והיה שולח לנו לפולין תפוזים עסיסיים עטופים בנייר כתום וריחני. אני זוכרת עד היום את טעמם  הנפלא של התפוזים. אמי שמרה את הקליפות ואני שמרתי על הנייר הכתום והעדין שעטף כל תפוז ותפוז.

בשנת 1957 נפתח חלון הזדמנויות וממשלת פולין אפשרה ליהודים החפצים בכך לעלות לארץ ישראל. היה זה חלום שהתגשם – עבורי ועבור משפחתי. במאי 1957 עלינו לארץ. הדרך הייתה מלאה בתלאות: באנו ברכבות מפולין לצרפת, ומעיר הנמל במרסיי המשכנו באוניית מסע עד לנמל חיפה. התנאים באוניייה היו קשים מאוד, האוניה היטלטלה ואנשים רבים סבלו ממחלת ים.

בוקר אחד התעוררתי וראיתי שהאונייה עוגנת בנמל חיפה. המקום נראה לי מדהים: שמיים כחולים, ים כחול ושמש נעימה וחמה קיבלה את פנינו. שאלתי את אבי האם זאת ארץ ישראל שלנו. אבי אמר: ״הגענו למחוז חפצנו – ארץ ישראל, אומרים שיש בה הרבה אבנים, אדמת טרשים קשה וחום כבד, אולם אנחנו נבנה וניבנה בה״. אבי, אשר ידע עברית מאחר שבילדותו למד תורה, אמר לנו שלפי הכתוב בתורה ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. התרגשנו, בכינו ושמחנו. הגענו לחוף מבטחים!

את פנינו קיבל דודי (אח של אבי) וכיבד אותנו בבננות –  זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי את הפרי הצהוב הזה ולאחר זמן התאהבתי בו. חבלי הקליטה בארץ היו קשים, אך קיבלנו הכל באהבה והבנה. הסוכנות היהודית הביאה אותנו לנצרת עילית, עיירת פיתוח בהקמתה. אבי קיבל עבודה בבניין בית החרושת לממתקים "צ.ד.". אמי  חלתה ואושפזה בבית החולים, שם עברה ניתוח לכריתת כיס המרה. החלמתה הייתה איטית ונמשכה זמן רב. אמי ראתה עצבות בעיני ושאלה אותי: "חיה'לה מה קרה, מדוע את עצובה?" עניתי לה שהיא חסרה לנו בבית ואני רוצה לאכול מרק עוף! זאת הייתה דרכי להביע את געגועיי לאימא שלי. אמי החלימה, שבה הביתה והכינה לכל המשפחה מרק עוף, למרות הקשיים הכלכליים היינו מאושרים.

אט אט החיים שבו למסלולם. אבי עבד בבניית בית החרושת לשוקולד, ובתום בנייתו התקבל לעבודה במפעל ולימים מונה למנהל מחלקת ופלים. אמי הייתה בשלנית מוכשרת, לפרנסת המשפחה הכינה ארוחות צהריים לאנשי מקצוע שהגיעו מהמרכז ועבדו בבניית בית החרושת – לימים שונה שמו ל"עלית". מצבה הכלכלי של משפחתי השתפר בזכות חריצותם של הוריי, תעצומות הנפש שגילו ויכולת להתגבר על כל הקשיים – חבלי קליטה קשים בארץ, מקום מגורים חדש, אקלים כל כך שונה ממה שהיו רגילים, שפה חדשה ומנטליות שונה, הכל התקבל בביתנו בהבנה ובתקווה לעתיד טוב יותר. ואכן כך היה!

היום, בעיניים בוגרות אני יכולה להעיד שהייתי מאושרת לגדול ולהתחנך בארץ ישראל.

בנצרת עילית, העיר שהוריי לקחו חלק בהקמתה, פגשתי לימים את בעלי, חיים דניאל. נישאנו בשנת 1965, עברנו למושב ציפורי, שם הקמנו משק חקלאי ובנינו משפחה.

ביום חתונתנו

 

 

המשפחה שלנו

הזוית האישית

גיא: היה לי מעניין לשמוע על מה שסבתא שלי עברה כבת להורים ניצולי שואה ועל עלייתה לארץ ישראל.

סבתא: בזכות המפגש בתכנית הקשר רב דורי חזרתי ונזכרתי בילדותי. הנבירה בזיכרונות ילדות ובתמונות משפחתי ריגשו אותי מאוד. נהניתי משיתוף הפעולה וההקשבה של נכדי גיא, הוא גילה עניין ושאל שאלות אודות משפחתי וילדותי. אני מקווה שסיפורי יהיה מזכרת ממני לילדי ונכדי.

מילון

אדמת טרשים
אדמת אבנים מכוסה גם בסלעים, אדמה שהיא קשה לעיבוד חקלאי.

ציטוטים

”אבי אמר: הגענו למחוז חפצנו, לארץ ישראל“

”מצבה של משפחתי השתפר בזכות חריצותם של הוריי, תעצומות הנפש שגילו ויכולת להתגבר על הקשיים“