מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דור לדור יביע אומר

אני וסבתא שושנה במפגש הקשר הרב דורי
סבא מאיר ז"ל וסבתא שושנה ביום חתונתם
סיפורה של שושנה מנדלבוים לבית זבידוביץ

נולדתי בשנת 1940 (ת"ש), שמה של אמי הוא לאה ואבי, שמו יוסף-חיים. אבי עלה לארץ מפולין ואמי עלתה מליטא, ושניהם באו כחלוצים לארץ-ישראל בשנת 1935. הם נפגשו בארץ, התחתנו וכך באתי אני לאוויר העולם – בת יחידה למשפחת חלוצים. הם השאירו מאחור בארץ מוצאם הורים, אחים, אחיות, בני-משפחה וחברים, ורובם נספו בשואה. לרוב חברי מילדות לא היו סבא וסבתא שחיו לידם, וגם אני לא זכיתי להכיר את סבי וסבתי, הן מצד אבי והן מצד אמי.

שורשים

אבי, יוסף חיים, נולד בשנת 1910 (תר"ע) בעיירה הורודלה שבפולין וקיבל חינוך יהודי תורני. בנעוריו "נתפס" לציונות והצטרף לתנועת "החלוץ הציוני" בהורודלו. הוא שימש כמזכיר הקרן הקיימת במקום, וכן העביר שיעורים בעברית לבני הנוער. כשגמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ-ישראל הצטרף יחד עם חבריו לקיבוץ הכשרה של תנועת "החלוץ המזרחי" על-יד וורשה, בירת פולין, ושם שהה כשנתיים, כשהוא וחבריו עובדים בשדות הגרפים הפולנים. תנועת "החלוץ" שהיו לה סניפים בכל אירופה הכינה את חבריה לחיי עבודה גופנית ולעיסוק בחקלאות בא"י, ומכיוון שרוב הצעירים היהודים שרצו לעלות לא"י היו חסרי ידע חקלאי, כללה ההכשרה עבודה חקלאית, לימוד מלאכות מכאניות-טכניות ולימוד עברית. עם התפתחות ההכשרה נוספה גם הכשרה בתחום הזהות היהודית שכללה לימוד היסטוריה וספרות יהודית. קבוצות ההכשרה חיו לרוב בקומונה. לאחר סיום ההכשרה חזר אבי לביתו כשהוא מחכה לרישיון עליה לא"י, ובתום שנתיים נוספות הגיע הרישיון המיוחל.

אבי הגיע ארצה בשנת 1935 ועבד בפרדסים, בבניין, בסלילת כבישים ובכל עבודה אחרת שהוצעה לו, ובד בבד, עסק בפעילות ציבורית. הוא היה פעיל בתנועת "הפועל המזרחי" ומילא תפקידים מרכזיים בתנועה זאת, ואח"כ במפלגה הדתית-לאומית. הוא נבחר לוועד הפועל ולמזכירוּת-התנועה, היה ראש מחלקת המסים המרכזית, ראש מחלקת העלייה והקליטה, יו"ר וועדת הביקורת המרכזית של התנועה ועוד.

כל ימיו נהג להצהיר בגאווה: "אני איש תורה ועבודה". בין שאר פעילויותיו למען הכלל היה אבי חבר בוועד של שרידי קהילת הורודלו. הוא פעל למען שמירת הקשר בין המעטים ששרדו ואף ערך את ספר הזיכרון של הקהילה. הוא לא הרבה לדבר על בני משפחתו שנספו בשואה, אולם כל מי שמעיין בספר יכול להבחין בכאבו ובצערו.

אבי נפטר בשנת תשנ"ב (1991)

אמי, לאה לבית שֵיינְקמאן, נולדה בשנת 1914 בעיר פֹונִיבֶז' שבליטא. לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בגימנסיה העברית, הצטרפה לסניף "השומר הדתי" בעיר, השלימה את הכשרתה הציונית בקיבוץ ההכשרה "ריינס", ובשנת 1935 עלתה לארץ-ישראל. לאחר עלייתה ארצה התגוררה בירושלים והחלה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית. היא הכירה את אבי בסניף "הפועל- המזרחי" בירושלים, וההיכרות הובילה לחתונה. אמי הייתה פעילה במשך כמה שנים ב"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי" – כך נקרא אז ארגון הנשים שהיום שמוֹ "אמונה". באופן כללי, המילים "פועל " או "פועלת" על נגזרותיהן השונות היה חלק מהמינוח המקובל בשמות הארגונים הציוניים באותה תקופה.

אמי ניהלה את בית החלוצות של הפוהמ"ז ברמת גן בשנים 1949- 1951. בשנים אלה הועלו לארץ רבבות יהודים ששרדו את השואה, ורבים מהם נותרו ללא קרובי משפחה. בית החלוצות שימש בית חם לבחורות העולות וסייע להן להתאקלם במולדת החדשה. אני זוכרת במיוחד את לילות סדר פסח שעשינו במחיצת בנות אלה. גם לאחר סיום תפקידה במוסד זה שמרה אמי במשך שנים על קשר עם הבנות, וסייעה להן בכספים, בעבודה, במציאת זיווג ובעצה טובה.  כל ימיה הרבתה לעשות מעשי חסד, ובנוסף, הייתה ידועה בחכמתה הרבה.

אמי נפטרה בשנת תשל"ג (1973) .

אני נולדתי בשנת ת"ש (1940) באותן שנים גרנו בראשון לציון, כי אבי שימש כמזכיר סניף הפועל המזרחי בעיר. הוא עבד לפרנסת המשפחה בבית-החרושת לבירה "נשר" שהיה ממוקם באותן שנים בראשון לציון סמוך ליקב, ובערבים עסק בענייני הסניף. כשהייתי כבת שלוש עברנו לרמת-גן. אני זוכרת היטב את הדירה שבה התגוררנו בשכירות; בעלת הדירה הייתה תופרת בעלת שֵם. בכניסה לדירה היה חדר גדול ששימש כמתפרה, ובו ישבו מספר בחורות שתפרו את הבגדים על-פי הוראות התופרת האחראית. מאולם הכניסה התפצלו שלושה חדרים, ובכל חדר התגוררה בשכירות משפחה כלשהי. השירותים והמטבח היו משותפים לשלוש המשפחות, וכל משפחה קיבלה "שעות מטבח" כדי שתוכל לבשל לעצמה. האם הרגשתי מצוקת צפיפות וחוסר פרטיות? – בכלל לא! צורת שכירות זו הייתה מאוד נפוצה באותם ימים.

כעבור מספר שנים "השתדרגנו" ועברנו לדירת חדר וחצי, אף היא בשכירות, ואף היא ברמת-גן. משאת נפשם של הורי הייתה לגור בבית משלנו. הם חסכו פרוטה לפרוטה, עבדו לילות כימים, ואכן, בהיותי כבת 11 שנים עברנו בשעה טובה לבית משלנו ברח' נתן הנביא בבני ברק. זה הבית שבו אני גרה עד היום.

התחלתי את לימודי בבי"ס הדתי "מזרחי" ברמת גן. לפני קום המדינה לא היה קיים חינוך ממלכתי-דתי ובתי-הספר הדתיים נקראו "מזרחי" על בסיס השם של תנועת "המזרחי". לאחר שנחקק חוק החינוך הממלכתי בשנת 1953, שונה שמו של ביה"ס ל "ממלכתי דתי יבנה". באותן שנים לא הייתה הפרדה בין בנים לבנות בביה"ס, למדנו באותה כיתה, ורק מכיתה ה’ הפרידו בינינו בשיעורי התעמלות ובשיעורי תורה שבע"פ: הבנים למדו גמרא והבנות למדו משנה.

בבית-הספר היה מקום של כבוד לקופסת הקרן הקיימת – בכל כיתה הייתה קופסת-קופה של "קרן קיימת" ובכל יום שישי היינו מביאים תרומה לקרן-הקיימת כדי לסייע לה לקנות אדמות וליישב יהודים. בסוף כל חודש היו מריקים את הקופות ומכתירים את הכיתה שאספה את הסכום הגבוה ביותר, והתחרות הייתה קשה מאוד!

אני עדיין זוכרת את השיר שהיינו שרים לקופסת הקרן הקיימת, הקופסה הכחולה:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם  (מילים: יהושע פרידמן, לחן: מנשה רבינא) (מתוך אתר זמררשת)

אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה, וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד, אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, רֶגֶב אַחַר רֶגֶב – כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

יֵשׁ לָהּ סֵפֶר הַזָּהָב, לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת – כָּל דָּבָר גָּדוֹל וָרָב הִיא מִיָּד רוֹשֶׁמֶת.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה, זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת – כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

כִּי יַדְבִּיקוּ בּוּל אֶל בּוּל נַעֲרָה וָנַעַר יִתְמַלְּאוּ שָׂדֶה יְבוּל וְיַצְמִיחוּ יַעַר.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

חַכִּי, חַכִּי עוֹד מְעַט, צִיּוֹן הַשּׁוֹמֶמֶת, גָּאֹל תִּגְאֲלֵךְ לָעַד קֶרֶן הַקַּיֶּמֶת.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

חֲלוּצִים אָז לִרְבָבוֹת, חֲלוּצוֹת – כִּפְלַיִם, בּוֹא יָבוֹאוּ לַעֲבֹד בְּזֵעַת אַפַּיִם.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

כָּכָה, כָּכָה, הַיַּלְדָּה, כָּכָה, כָּכָה, יֶלֶד – בִּמְסִירוּת וַעֲבוֹדָה אַרְצֵנוּ נִגְאֶלֶת.

דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם…

היו לי הרבה מאוד אוספים: בולים, מעטפות של "יום הופעת  הבול", "זהבים", פרסים (היום קוראים להם "מדבקות") סמלי ספורט, סמלים שונים של מדינות, מטבעות, עטיפות סוכריות, פרחים מיובשים ועוד. חלק מן האוספים שמורים אצלי עד היום.

אחרי שסיימתי את ביה"ס היסודי, המשכתי ללמוד בביה"ס התיכון העירוני הדתי ג' בתל-אביב, שמכונה בקיצור "צייטלין".

ללימודים בבי"ס זה הייתה השפעה מכרעת על עתידי המקצועי – מורה ומרצה לערבית ואסלאם – ומעשה שהיה, כך היה: בביה"ס חייבו אותנו ללמוד שפה זרה שנייה כלומר: ערבית או צרפתית (בנוסף על אנגלית) באותן שנים נחשבה השפה הצרפתית לשפת התרבות וההשכלה, והיה לה מעמד בינלאומי. היה ברור לחלוטין כי הבנות תעדפנה אותה על-פני השפה הערבית. המורה לערבית, דב עירון, מורה משכמו ומעלה, הציע להנהלת ביה"ס לחייב את כל התלמידות ללמוד ערבית בכיתה ט', ורק בתחילת כיתה י' יכלו הבנות לבחור בין המשך לימודי ערבית, לבין מעבר לצרפתית. ההיכרות עם השפה, וההרגשה ש"לא מחליפים סוס מנצח" גרמה לי, וכן לקבוצה גדולה של בנות, להמשיך בלימודי שפה זו.

כל אותן שנים הייתי חניכה ומדריכה בסניף בני-עקיבא בבני ברק. שם גם הכרתי את בעלי לעתיד – מאיר מנדלבוים שכינויו היה "מיור". לאחר סיום הלימודים התגייסתי לנח"ל במסגרת גרעין "יבנה" של בני-עקיבא. באותן שנים היו גרעיני בני-עקיבא מתגייסים לנח"ל כקבוצה, תוך מטרה להשלים קיבוצים שהשתייכו לתנועת הקיבוץ הדתי, או להקים קיבוץ חדש. זו הייתה "ההגשמה" של התנועה. הגרעין שלי השלים את קבוצת עין-הנצי"ב שבעמק בית-שאן, וחלק מחברי חיים בקיבוץ זה עד היום.

לאחר השירות הצבאי, התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

מה למדתי?- שפה וספרות ערבית + תרבות האסלאם.

את לימודי התואר השני סיימתי באוניברסיטת בר-אילן, ולימדתי במחלקה לערבית שבאוניברסיטה זו עד פרישתי לגמלאות בשנת 2008.

משפחה

בשנת 1962 התחתנתי עם חברי מזה שנים, מאיר מנדלבוים. מאיר למד בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ותוך כדי לימודיו יצאנו לשליחות בת שנתיים לריו דה ז'נירו שבברזיל, כשאנו מטופלים בשני תינוקות. מאיר שימש שם כשליח של תנועת בני-עקיבא. חזרנו ארצה בשנת 1967, ואז סיים מאיר את לימודיו באוניברסיטת תל-אביב וגם "הספיק" לקחת חלק במלחמת ששת הימים. הוא שרת במילואים כצנחן במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, במלחמת שלום הגליל ובסוף ימיו תיפקד כקב"ן בלבנון ובבסיסים שונים.

סבא מאיר ז"ל וסבתא שושנה ביום חתונתם

לאחר סיום לימודיו עבד בתחילה כקצין מבחן לנוער, ובשנת 1976 החל לנהל את המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית הרצליה, ותחת ניהולו קיבלה המחלקה בשנת 1981את הפרס היוקרתי ביותר בתחום הרווחה – פרס הנרייטה סאלד לעבודה סוציאלית. בשנת 1989 נתמנה למנהל אגף הרווחה בעיריית רמת-גן, תפקיד שאותו מילא עד פטירתו בשנת 1998.

הבאנו לעולם חמישה ילדים: עופר, אפרת, תמר, נעה ולאה. לאה, הצעירה בבנות, שקרויה ע"ש אמי, היא אמא  של עדי נכדתי המתוקה.

הזוית האישית

עדי: היה לי כיף לעבוד עם סבתא וללמוד על העבר שלי.

סבתא שושנה: כשאני נזכרת בשנים שעברו אני שמחה על הרבה דברים שאירעו לי, לו הייתי חוזרת לעבר ייתכן שהייתי נוהגת אחרת בחלק מן המקרים. אבל הדבר החשוב ביותר לדעתי הוא להביט לעתיד בשמחה ובתקווה תוך כדי הפקת לקחים מן העבר. דבר זה אני רוצה להנחיל גם לדורות הבאים.

מילון

"החלוץ הציוני"
תנועה ציונית שעזרה בהקמת מדינת ישראל.

הורדולו
הורודלו (בפולנית: Horodło, חורודלו; ביידיש: האראדלא) הוא כפר במחוז הרוביישוב שבפרובינציית לובלין בפולין, על גדת נהר בוג ועל גבול אוקראינה, בו התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה. ויקיפדיה

ציטוטים

”שורשים דרכי אבות.“