מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דור לדור – האגדה של חריש התלם הראשון בפתח תקווה

שומרה הראשון של המושבה, אבי תורת השמירה –אבי ומורי

דור לדור – האגדה של חריש התלם הראשון בפתח-תקווה.

נר שישי של חנוכה בשנת תרל"ט – 1878 על הגבעה הצופה אל המישור שמתחתיה,עומדים קומץ יהודים עטופים בטלית ומעיל ומרימים את מבטם לפאתי מערב ובלבם תפילה לגשם המתמהמה. היורה הגיע מאוחר והאדמה החרבה גמעה כל טיפה ממנו. אך אין די בכך, האדמה אין די לה ומצפה לעבים המשחירים בפאתי הרקיע ולמתנת הטיפות המאחרות לרדת. אך לאנשים קצרי הרוח אצה הדרך וגמלה החלטה בלבם. אין לאחר את החריש.

מתחת גג קני הסוף עמד יהודה ראב הצעיר ורתם את השוורים כשהוא מקפיד לחזור ולבדוק את חוזק הרתמה ביודעו את גודל וחשיבות המעמד שלפניו. המחרשה שהובאה מ"שרונה" כבר עמדה בקצה השדה מוכנה להינעץ בקרקע שלא חוותה ידי חורש עברי זה אלפיים שנה. עוד בגולה חלמו על הרגע בו יינתן האות ויד איכר עברי תאחז בידיות המחרשה ולהבה ינעץ בקרקע. ואז בגרון חנוק מהתרגשות, הצעידו יהודה ואביו את הבהמות ורתמו אותן למחרשה. שריקת השוט הדהדה כמו ירייה בשמי הבוקר התכולים ולהב המחרשה ננעץ באדמה. כך החל הרומן הארוך של משפחתנו עם אדמת ארץ-ישראל. תלם ארוך וישר ולאחריו עוד אחד ועוד אחד והרגבים השחורים של אדמת הבתולין נכנעו ללהבה של המחרשה. היטיב להביע את גודל המעמד בן דודו של יהודה יהושע שטמפפר: "אשרינו שזכינו לכך היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". למרות מעוט המשתתפים גודל ומשמעות המעמד הייתה ברורה – עם ישראל שב לאדמתו אחרי אלפיים שנות גלות.

שומרה הראשון של המושבה, אבי תורת השמירה –אבי ומורי

יהודה ראב – חלוץ השמירה והחריש

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94_%d7%a8%d7%90%d7%91

נולדתי לתוך משפחה שעבורה ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מן ההווה. עוד בילדותי דאגו הוריי שהחיבור אל בני הדורות הקודמים יהיה יומיומי. דמותם של אב-סבי, יהודה ראב, דמותה של רחל גיסין, אם-המשפחה, ה-"דודים " משני צידיי המשפחה, יהיו נוכחים בדיבור מעשה של יום ביומו. למזלי עדיין זיכרונם וחלק מן הדמויות היו נוכחים בחיי כילד. תמונתו של אברהם שפירא המתייצב למראשות גופתו של יהודה ראב ביום מותו בל"ג בעומר שנת תש"ח, עובר לעמידת דום מתוחה ומצדיע ל"שומרה הראשון של המושבה, "אבי תורת השמירה –אבי ומורי" כך ספד לו אברהם שפירא. תמונה זו חקוקה בי כאילו קרתה אך אתמול.

הלווייתו של סבי שלמה זלמן גיסין שהיה שנים ראש מועצת המושבה ורחוב חובבי-ציון , רחובה הראשי של המושבה, שמאות מלווים את ארונו ו"משחירים" את הרחוב. ידיו בעלות האצבעות המפוסלות של סבא ברוך המלמד אותי כיצד קולפים תפוז בנוסח המשפחתי ריח הקליפה הבשומה עומד באוויר, והמיץ העסיסי ממלא את פי בטעמי גן-עדן. לצאת אל הגן שמאחורי הבית ולהריח את האדמה שספגה את טל הבוקר וריח הירקות הטריים על שולחן ארוחת הבוקר "נוסח-סבא" עם שלולית שמן זית ונתח "שמאלץ הרינג" ולחם שחור טרי שקרומו מתפצח בין השיניים. מתלווה אל אבא היורד אל הדיר שבפינת החצר ובתנועות קצובות חולב את העז הלבנה וריחו של החלב החם והמקציף ממלא את חלל האוויר. ואני הקטן, מושיט צרור עשב טרי שנקצר זה עתה כאות תודה לעז. והחלב ההופך בידיה האמונות של אימא לגביעי לבן חמצמץ ורובו נמזג אל שקיות בד והופך בדרך פלא לגבינה טעימה, אותה גבינת "קרש" שטעמה וניחוחה עומדים בנחירי ופי בכל פעם שאני נזכר. כל אלה ועוד הם הזיכרונות הממלאים את "ספר ההגדה" המשפחתי שאותם אני משתדל לחזור ולספר לילדיי ולנכדיי – בחינת והגדת לבנך ביום ההוא….

מעל כולם כלפיד בוער מפיץ נגוהות סביבו עומד חריש התלם הראשון ומשמש כסימן לבאות וכמורשת אבות. כמין סרט ישן בצבעי חום-שחור-לבן, וכאילו ללא מילים כסרט אילם של אז, שבות ועולות הדמויות של ראשוני הראשונים, צורתם, בגדיהם, דיבורם כאילו אינם שייכים כלל לנוף הפראי והשומם של ערבות הקוצים שמסביב. והנה זזים השוורים ממקומם וגעייתם עולה מול שמי הבוקר, וחוד הברזל של המחרשה ננעץ אל תוך האדמה וזו משנה את צבעה מאפור-חיוור לשחור מבריק תלם ארוך וישר של רגבים שרואים פעם ראשונה אחרי שנות דור, איכר עברי חורש את אדמתו. תלם אחר תלם נמתחים לעבר שולי השדה ומבשרים את מה שהפך לימים לחלק מסמלה של המושבה – "עובד אדמתו – ישבע לחם".

הזוית האישית

סבא דורון: הקשר שהתהדק במשך המפגשים, למדתי על טוב הלב של אגם ועל הדרך המיוחדת לה לגרום לכך שההערכה שלי אליה תהיה להבא שונה ופתוחה יותר על מנת לתת לה את האפשרות להביא לקשר ביני לבינה להיות הדוק יותר.

הנכדה אגם: הדבר הכי החשוב שקרה לי במפגשים, שהיה לי זמן איכות עם סבא. אני לוקחת מהקשר שנוצר עם סבא את הסיפור המעניין שלו ושל כל המשפחה שלי. למדתי מסבא על אחד מהסיפורים של מעורבות המשפחה בהקמתה של העיר פתח תקווה.

מילון

תלם
חריץ שנחרש באדמה

יהודה ראב
יהודה ראב (1858, הונגריה-1948, פתח תקווה) היה ממייסדי המושבה פתח תקווה ומראשוני השומרים בעיר, ובנם של אסתר ואלעזר ראב שהיה גם הוא ממייסדי פתח-תקווה בתרל"ח

ציטוטים

”מכל הסיפורים הישנים אני אוהבת ומתחברת אל הסיפור של חריש התלם הראשון. “