מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דוד ויסמן – מיתמות ואובדן, לתקומה ומשפחה

משפחת ויסמן הצעירה בקיבוץ מסילות, 1967
דוד בשנות העשרים המוקדמות לחייו
סיפור של כח החיים- תקווה, התמודדות והצלחה

מוצא, משפחה וילדות

דוד נולד בתאריך 30.11.1927 בעיירה פרצ'ה (פוז'צ'ה), עיירה פולנית בסביבות העיר גרודנו. חייו הצעירים היו מלאי תהפוכות וטרגדיות: חילופי שלטון, כיבוש נאצי שבמהלכו רוב בני משפחתו נרצחו והוא נמלט והסתתר במשך שנתיים ביערות הקפואים, סייע לפרטיזנים הרוסים, עלה לארץ בעלייה בלתי לגאלית ובנה בה חיים ומשפחה.

הוריו היו צבי הירש ויסמן וצירל (פנינה) צביה למשפחת זורוצ'ינסקי, גרו בעיירה פרצ'ה, אשר תושביה היו היו פולנים בעיקר, אך חיו בה גם 70-80 משפחות יהודיות, וביניהן משפחת ויסמן. לאבא צבי הירש היה מוסך לתיקון מכוניות ונפחיה והוא העסיק במקום גם כמה פועלים. המוסך שירת את אנשי העיירה, ובנוסף, עיר המרפא דרוזגניקי הנמצאת בסביבה הביאה יותר עבודה, והפרנסה של המשפחה הייתה מצוייה בשפע. ששה ילדי המשפחה: האח הבכור חיים ישראל בן 22, ארבע הבנות: זלטקה (בת 20), גיטל (בת 17), מאשה (בת 13) ויהודית האחות הצעירה (בת 6). דוד שלמה היה בן 12 (נכון לשנת 1939).

מן התמונות הבודדות שנמצאו בבית ההורים לאחר המלחמה: 

האב צבי הירש, האח הבכור חיים ישראל (למטה), והאחיות גיטל (מימין) וזלטקה (לא שרדה אף תמונה של האם צירל צביה)

ביער שליד הבית בעיירה פארצ'ה- עומדים מימין האחיות מאשה וגיטל ודוד הצעיר (עם כובע), יושבות מימין: יהודית וזלטקה, עומדת משמאל בת דודה, יושבת משמאל- חברה

הדמות הדומיננטית במשפחה הייתה האב צבי הירש, שהיה טוב לב ובעל אישיות חזקה. הוא היה מוערך מאוד בעיירה גם על ידי הגויים. האם צירל (פנינה), אשה יפה, חכמה ומעשית מאוד, עזרה לאב בניהול העסקים. בבית הייתה משמעת וכבוד להורים מתוך הערצה. המשפחה שמרה מצוות, אולם ההורים לא התערבו בדרך שבה בחרו ללכת הצעירים. הבית היה ציוני והילדים חונכו בתנועת הנוער הציונית החלוץ הצעיר והיו אף כוונות של המשפחה לעלות לארץ ישראל. יחד עם זאת הייתה בבית גם אווירה סוציאליסטית: הם חגגו את חג האחד במאי, ועם כניסת הרוסים לאיזור והמעבר שלו לשליטתם בשנים 1939-1941 הצטרפו האח הבכור ואחת האחיות לתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות הקומסומול.

באוגוסט 1939 חתמו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית על הסכם ריבנטרופ מולוטוב. ההסכם כלל נספח חשאי שהבטיח את חלוקתה של פולין ביניהן. בעקבות ההסכם עבר האזור לשליטתה של ברית המועצות וסופח לשטחה של בלרוס הסובייטית. השלטון הרוסי נשאר באזור עד הכרזת המלחמה של היטלר על רוסיה וכיבוש האזור על ידו ביוני שנת 1941. לפיכך עד גיל 11 שפת הלימוד בבית הספר בו למד דוד הייתה פולנית. היא השתנתה לשפה הרוסית עם מעבר השטח לשלטון הרוסי בשנת 1939, ובשנת 1941 השפה הגרמנית הייתה שפת השלטון. לכן שלט דוד בשפות יידיש (שפת הדיבור בבית), פולנית, רוסית, הבין גרמנית ולימים, עם עלייתו לארץ, למד עברית על בוריה- קרוא וכתוב.

ילדות ונעורים בתקופת הכיבוש הגרמני והשואה

עם כניסת הגרמנים לפוז'צה בתאריך 23.6.1941 השתנו חייה של המשפחה מן הקצה אל הקצה. היהודים נאלצו ללבוש טלאי צהוב ולעבוד בעבודות כפייה. באותו זמן היה דוד בן 13.5 לערך. תוך זמן קצר הוצאו להורג הגברים בעיירה, אך משפחת ויסמן לא נפגעה. האח והאחות הגדולים, שהיו חברי תנועת הנוער הרוסית, ברחו מהמקום כשהם מנסים להגיע לצבא הרוסי הנסוג כדי להצטרף אליו ולהילחם בגרמנים, אולם לאחר מספר חודשים חזרו הביתה משום שלא הצליחו לחבור אליו. הגרמנים הוציאו את התושבים היהודים, וביניהם גם המשפחה, לשדה מחוץ לעיירה בידיים מורמות כדי להוציאם להורג, אך למזלם הגיע ברגע האחרון קצין גרמני שעצר בעד החיילים. בהמשך נכנסו הגרמנים לבתים בחיפושם אחרי בנות. למזלה של אחת האחיות שהייתה בבית, היא הצליחה להסתתר מהם. ברור מאליו שהלימודים של ילדי היהודים בבתי הספר נפסקו.

ביום 15.7.1941 הועברו היהודים לגטו, אל שכונת צריפים עלובה עם גדר תיל ושמירה מסביבה. עזיבת הגטו הייתה כרוכה בעונש מוות. מדי בוקר הוצאו היהודים לעבודת כפייה בליווי אנשי ס.ס. וכלבים. הם הועסקו בסלילת כבישים והענקת שירותים שונים לגרמנים. יחד עם זאת, המוסך של המשפחה היה נחוץ וחשוב לגרמנים ולכן האב והאחים לא נלקחו לעבודות הכפייה, והמשיכו לעבוד במוסך ובנפחיה. אחת האחיות, מאשה בת ה-13, הייתה בלונדינית וצנומה. היא הצליחה להטעות את הגרמנים בזהותה בגלל מראיה (חשבו שהיא פולניה), וכך הייתה מעבירה מזון מהאב והאחים ליתר המשפחה שבגטו והצילה אותם מחרפת רעב.

כדי ליצור אזור נסתר בבית, שבו תוכל המשפחה להסתתר עד שיוכלו לעבור למסתור בכפר אצל משפחת איכרים איתם סיכם האב את הדבר, נבנה בבית שבגטו קיר כפול. ביום 1.11.1941 הגיע מידע למשפחה שהגרמנים עומדים "לחסל את הגטו" (להוציא להורג את כולם). ההורים החליטו שאין טעם להסתתר בבית שבגטו וכי המשפחה תברח מחוץ לגטו ב"התגנבות יחידים". הם קבעו נקודת מפגש מחוץ לעיירה. בשעת לילה יצאו מהגטו בסתר שני בני דודים (אחד מהם נמלט מעיירה אחרת שהושמדה. הם חיו עם המשפחה בגטו), שני האחים- דוד (14) ואחיו הגדול חיים ישראל (24) והאחות מאשה (15). הם הצליחו להימלט מהגטו וחיכו בנקודת המפגש שנקבעה כל הלילה ולמחרת היום, אולם אף אחד מבני המשפחה הנותרים לא הגיע. בהמשך נודע להם שבאותו לילה "חיסלו" את הגטו.

הצעירים, מלווים באיכר פולני, חבר המשפחה שעזר להם, יצאו ליער, שם חפרו שוחה באדמה כדי להסתתר בה. באותו לילה ירדו הטמפרטורות מתחת ל-0 מעלות צלסיוס וירד השלג הראשון. את החורף הקפוא של פולין הם העבירו בחוץ, ביער, בשוחה, מבלי שהייתה להם אפשרות להדליק אש כדי להתחמם. כאשר מזג האויר והמתרחש בסביבה אפשרו זאת, הם יצאו בלילות לשדות החקלאיים ואספו למאכל כל מה שהצליחו: תפוחי אדמה, סלק וכו'. את מה שאספו אכלו מבלי לבשל, משום שהבערת מדורה הייתה מעמידה אותם בסכנת היתפסות על ידי הגרמנים, או על ידי הפולנים, משתפי הפעולה עם הנאצים שהיו מלשינים עליהם. האיכר חבר המשפחה דאג להם והביא להם מדי פעם כיכר לחם. גם הכומר של העיירה סייע להם מידי פעם במזון.

חמשת הצעירים (כולם מתחת לגיל 18) קשרו קשרים ביער עם היערן (שומר יערות) והסתתרו בחלקת היער שבאחריותו. היערן קישר אותם עם קבוצת פרטיזנים רוסיים, שהוצנחו מאחורי קווי הגרמנים, והצעירים, שגדלו באזור והכירו אותו היטב, הפכו להיות מורי הדרך של הפרטיזנים הרוסים. המשימה של הפרטיזנים הרוסים הייתה לשבש את התנועה בדרכים של הצבא הגרמני. דוד וקרובי משפחתו חיו אמנם בנפרד מהפרטיזנים, אבל יצאו לפעולות חבלה ביחד. מדי פעם החליפו את מקום המסתור שלהם, כשהם חיים בחרדה מתמדת מפני הלשנה ותפיסתם על ידי הנאצים. (חיים, האח הבכור, שירת בזמנו בצבא הפולני. לאחר כניעת הצבא הפולני ללא קרב בפני הגרמנים בשנת 1939, חזר חיים לבית ההורים ולכן הייתה לו הכשרה כחייל).

הם התכוננו לקראת החורף השני בחוץ: אספו במשך הקיץ מזון ולמדו כיצד להסתדר בתנאי היער. באחד הימים הייתה להם התנגשות עם קבוצת פרטיזנים פולניים מהסביבה, ואז הצליחו לקחת מהפולנים אקדח ורובה, שהיו כלי הנשק החמים הראשונים שהגיעו לידיהם. כלי נשק אלו נתנו להם יותר ביטחון ותחושת הגנה. כך המשיכו לנדוד ביערות האזור עם הפרטיזנים הרוסים עד ל-12.3.1944. באותו יום האח הבכור חיים ובני הדודים הבוגרים יותר יצאו לפעולה עם הפרטיזנים באזור של נהר קפוא. זו הייתה התחלת האביב וההפשרה של השלגים ושל הקרח. כשעברו על הנהר הקפוא, נשבר תחתם הקרח, והם נעלמו עם זרם המים הקפואים מתחת לקרח. עם ההפשרה נמצאו גופותיהם ואיכרי הסביבה, שהעריכו את התרומה שלהם למאבק בנאצים, קברו אותן. עם השחרור מידי הגרמנים הועברו גופותיהם לבית הקברות. מפעולה זו שרד רק בן דוד אחד- משה זורוצ'ינסקי.

בשלב זה נשאר דוד בן ה-16, אחותו מאשה (17) ובן דודם משה הנ"ל בן 19. מכיוון שהיו מעטים עכשיו, הם פחדו להישאר עם הפרטיזנים הרוסים. חברם האיכר העביר אותם להסתתר בביצה באיזור, תוך כדי הליכה של 3 ק"מ במים וקרח. מאותו שלב הקשר היחיד שנותר להם עם המציאות מסביבם היה האיכר החבר של אביהם. הם בנו מלונה מכלונסאות על המים, כיסו אותה בענפים להסוואה, וחיכו לשחרור האזור על ידי הצבא הרוסי ביום 12.6.1944 (3 חודשים אחר כך). כך שרדו את השואה.

חזרה לבית בעיירה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, והעלייה לארץ

לאחר השחרור של האזור מהשלטון הגרמני חזרו הצעירים הביתה לפרצ'ה ומצאו שבית המשפחה לא נהרס. מכל משפחות היהודים שחיו בעיירה נשאר רק זוג זקנים יהודיים שבשלב מאוחר יותר הצטרפה אליהם בתם שניצלה ממחנה ההשמדה אושוויץ ועוד שני קרובי משפחה שלהם. דוד ומאשה עברו לגור יחד אתם בבית המשפחה במשך כשנתיים. בהדרכת נציגי מוסד עלייה ב'  (שליחי היישוב בארץ ישראל שארגנו לאחר תום מלחמת העולם השנייה את בריחתם של ניצולי השואה ועלייתם ארצה), נרשמו דוד ואחותו מאשה ביוני 1945 כאזרחים פולניים ובהזדמנות הראשונה עזבו את עיירתם פרצ'ה, שהייתה תחת השלטון הרוסי ועברו לשטח פולין. זו הייתה תחילת דרכם הארוכה לארץ ישראל. בדרכם שהו דוד ומאשה עשרה ימים בעיר לודז' בפולין, ואחר כך נדדו בדרכים בין מדינות אירופה במשך שנה שלמה, כשהם מבריחים גבולות בסתר (חוצים גבולות ללא אישורי מעבר), עד לעיר הנמל ממערב לעיר סבונה, בצפון מערב באיטליה.

מאשה הגיעה לארץ ישראל במאי 1946 באונייה דב הוז ואליהו גולומב (המעפילים פוצלו בין שתי האניות על ידי הבריטים). היא פגשה את יוסף פרידמן ונישאה לו בדרכי נדודיהם. משום שהייתה בהריון מתקדם, בשלב זה הגניבו אותה נציגי מוסד עלייה ב' (ללא בעלה) לאונייה דב הוז עם עוד 29 נשים הרות, בהנחה שהאנגלים יתנו להן להיכנס לארץ גם ללא אישורי עלייה ולא יחזירו נשים הרות לנדודים. וכך אמנם היה. דוד הגיע לארץ ישראל על ספינת המעפילים יאשיהו ווג'ווד שהפליגה ב-19.6.1946 מנמל מצפון מערב לעיר סבונה באיטליה, יחד עם עוד 1,256 מעפילים. הבריטים ניסו למנוע את ההפלגה של הספינה מאיטליה בעזרת המשטרה האיטלקית, אולם לא הצליחו. ב- 25 ביוני הקיפו ארבע משחתות בריטיות את הספינה בלב ים וליוו אותה לנמל חיפה. ניסיון להוריד מהאונייה סירה ובה 25 מעפילים מול חוף קריית חיים נכשל עקב ירי בריטי לעברם. במרחק קצר מהחוף אזל הדלק של הספינה "יאשיהו ווג'ווד" והיא נגררה על-ידי הבריטים לנמל חיפה. המעפילים נלקחו ממנה למחנה המעצר למעפילים עתלית. כעבור כשבועיים הצליח דוד להימלט ממחנה המעצר. תוך כדי הבריחה נתפסו מכנסיו בגדר התיל של המחנה, אשר קרעה את זוג מכנסי החאקי היחיד שהיה לגופו. שנים רבות מאוחר יותר סיפר לבנו צביקה בחיוך, שכך התחילו חייו החדשים בארץ – במכנס קרוע בקיבוץ מסילות.

השנים הראשונות בארץ ישראל

בעקבות אחותו מאשה הגיע דוד לקיבוץ הצעיר מסילות שבעמק המעיינות, בקרבת העיר בית שאן, והתקבל שם באהבה ובשמחה. הוא הצטרף ל"גרעין בוכנוואלד" ששהה בקיבוץ בימים ההם. מאוחר יותר באותה שנה הקים גרעין זה את קיבוץ שובל, אולם דוד בחר לעזוב את הגרעין.

השירות בפלמ"ח ובצבא ההגנה לישראל

זמן קצר לאחר הגיעו ארצה התגייס דוד לפלמ"ח ושירת כסייר בגדוד השישי של חטיבת הראל (פלוגת סיור ממונעת בג'יפים). כשפרצה מלחמת השחרור לחם דוד, בין היתר, בלילה שבין ה 9-8 ביוני 1948, במבצע יורם, הקרב השלישי הקשה על שחרור משטרת לטרון מידי הלגיון הערבי, ששלט במובלעת הירדנית של כביש יפו-ירושלים וחסם את הדרך להגעת שיירות אספקה לירושלים הנצורה.

אישור שניתן לדוד מהגדוד הששי של חטיבת הראל, שם שירת, לתת לדוד כסייר הגדוד גישה חופשית לכל המקומות ולמסור לו את כל הידיעות הדרושות לו בשל תפקידו (10.7.1948, מלחמת העצמאות, בעת קרבות עשרה הימים)

בהמשך חייו הצעירים, אף שירת דוד במילואים מתוך תחושת מחויבות רבה למדינה בכל פעם שנקרא לכך. סיפור שסיפר עליו אחד מחבריו: במהלך אימון מפרך הייתה להם הפוגה קצרה למנוחה. דוד נשכב ליד גלגלי ג'יפ הסיור שלו לנוח ונרדם. מיד לאחר מכן עברה לידם פלוגת טנקים שלמה ברעש גדול. כל החיילים התעוררו וקמו ממנוחתם, רק דוד המשיך לישון שנת ישרים.

עבודה וקריירה

עם תום מלחמת השחרור עבד דוד בשנים הראשונות כנהג בבית האבות "מלבן" בפתח תקווה (היום נקרא המקום "מרכז גריאטרי גבעת השלושה")

דוד ופנינה במסיבת פורים ב"מלבן", 1950

באותן שנים חסך ממשכורתו כסף, רכש משאית ועבד באופן עצמאי בהובלות. לאחר מספר שנים הייתה לו תאונת עבודה כשניסה לתקן את המשאית, ולסתו התחתונה התרסקה. בעקבותיה אושפז ולא יכול היה לעבוד במשך כחצי שנה של שיקום שעבר. באותה תקופה כבר היה דוד נשוי ואב לשתי בנות צעירות. היה חשוב לו שאשתו תפסיק את עבודתה מחוץ לבית ותתמקד בגידול הילדים כשהוא מפרנס את המשפחה בכבוד. אולם לאחר התאונה המשפחה הצעירה חוותה קושי כלכלי הגדול. פנינה אשתו חזרה לעבודתה בבית החולים ופרנסה את המשפחה לבדה, עד שהחלים דוד. מאז לא הפסיקה לעבוד גם היא.

לאחר שהחלים החליט לעבוד שוב כשכיר. הוא נשכר על ידי קבלן חפירות של קווי טלפון תת קרקעיים שנפרשו באותה תקופה בכל הארץ והחליפו את קווי הטלפון העיליים שנמתחו בין עמודי טלפון. כישוריו הארגוניים והניהוליים התגלו תוך זמן קצר, כמו כן יכולותיו האינטלקטואליות. לכן מונה דוד לתפקיד מנהל עבודה, ואחר כך עבד כקבלן משנה במשך שנים רבות. דוד היה איש עבודה מסור, ולמרות שהיה בתפקיד ניהולי בו הכין הצעות למכרזים, תכנן את העבודה, שכר והעסיק פועלים, הזמין ציוד, חומרים וכלי עבודה (כמו טרקטורים כבדים ומנופים), נהג תמיד גם לרדת עם פועליו לחפירות, לראות את הדברים בעיניו הוא ולהושיט יד ועזרה פיזית לעובדיו. הביתה היה מגיע בסוף יום עבודה ארוך, מלוכלך ומזיע, ולאחר מקלחת וארוחה משביעה, היה ממשיך בעבודתו תוך שהוא מתקשר לספקים להזמנת טרקטורים וחומרי עבודה ליום העבודה הבא המתוכנן.

לאחר מלחמת ששת הימים, בה נכבש חצי האי סיני, עבד דוד בחפירת קווי הטלפון שרישתו את כל סיני. מכיוון שסיני מרוחקת, היה דוד לן במלון בבאר שבע במשך כל השבוע ומגיע רק פעם באמצע השבוע ולסוף השבוע הביתה. בעבודתו האיכותית והמאומצת הצליח דוד לפרנס את המשפחה ברווחה. תמיד היה לו רכב עבודה צמוד, גם כאשר בכל שכונת המגורים של הזוגות הצעירים בשנות ה-50 של בניית הארץ לאף אחד לא היה רכב פרטי. עובדה זו אפשרה למשפחה לצאת לטיולים רבים בסופי שבוע, לפיקניקים בחוף הים ובטבע יחד עם קבוצת חברים ומשפחותיהם. כך זכתה המשפחה לטייל בכל חלקי הארץ, להכירה, ואף להכיר את החלקים שנכבשו אחרי מלחמת ששת הימים.

בשנים האחרונות לחייו סבל דוד מפגיעה חמורה בראייה ממחלת עיניים ניוונית. עובדה זו גרמה לו לסבל רב. למרות זאת הוא לא ויתר לעצמו והמשיך בעבודתו. רכב העבודה של דוד, שהשתנה עם התקדמות השנים, אף שירת את המשפחה בנסיעותיה הרבות לאורך השנה לביקורים משפחתיים אצל אחותו היחידה של דוד – מאשה, ששרדה יחד אתו את השואה. מאשה נשארה כחברה בקיבוץ מסילות השוכן ליד העיר בית שאן. חברי הקיבוץ הוותיקים זכרו את דוד מהתקופה שגר בו בשנת 1947 וקיבלו אותו ואת משפחתו בברכה בכל פעם שהגיעו לבקר. הקשרים עם האחות, עם בעלה ועם שלושת בנותיה היו אמיצים ביותר. בבריכת הקיבוץ לימד דוד את ילדיו לשחות בגיל צעיר והרבה להשתעשע איתם במים. את ליל הסדר נהגה המשפחה לחגוג עם משפחתה של מאשה ועם כל קיבוץ מסילות בחדר האוכל הקיבוצי כשהם נהנים מההווי המיוחד, השירים, הריקודים וההגדה המותאמת, שהתפתחו בקיבוצי השומר הצעיר – שילוב של מסורת יהודית בליווי חילוניות וסוציאליזם. כך גם הגענו לחגיגות העומר בחג השבועות, לחופשות של שבועות שלמים בקיץ לילדים, כל אחד בתורו, לשהייה ולינה בבתי הילדים עם בנותיה של מאשה ועוד. בתקופה שעוד לא היו טלפונים בבתים, היו מאשה ובנותיה יוצאות לקדם את פני המשפחה שלנו בכניסה לקיבוץ, ומאשה תמיד אמרה: "הייתה לי הרגשה שתגיעו עכשיו …", ואכן צדקה. עד כדי כך היה הקשר ביניהם אמיץ.

בן הדוד משה ששרד עם דוד ומאשה את השואה לא עלה איתם לארץ. הוא גוייס לצבא האדום לאחר השחרור ועבר לחיות ברוסיה הקומוניסטית. הוא עלה לארץ עם אשתו ושלושת ילדיו בשנת 1960 (14 שנים אחרי דוד ומאשה). דוד ופנינה אשתו פתחו את ביתם הצנוע ואירחו את המשפחה של  משה, אשתו ושלושת ילדיהם בשבועות הראשונים לשהייתם בארץ, עד למציאת דירה עבורם בנצרת עלית (נוף הגליל דהיום), שם התיישבו. דוד תמך ועוזר למשה בהתבססותו בארץ. הקשרים ביניהם היו אמיצים ביותר, ולאורך כל השנים היו מפגשים משפחתיים רבים.

דוד ופנינה

ידידה של דוד, שעבדה בבית חולים בילינסון, הכירה לו באחד מביקוריו בביתה את חברתה לעבודה פנינה – בת למשפחה ממוצא תימני ממושבת העזר "מחנה יהודה" הצמודה לפתח תקוה. נפשם של דוד ופנינה נקשרה באהבה. בתאריך 15.6.1950 נישאו דוד ופנינה נישואין מעורבי עדות, שהיו מאוד לא מקובלים באותה תקופה. הוריה של פנינה אמצו את דוד בחום ואהבה כבן להם, ושבעת אחיה, אחיותיה ובני זוגם אימצו אותו כאח אהוב ומוערך. כך מצא דוד האשכנזי, הבלונדיני עם העיניים הכחולות, הכחוש, אוד מוצל מהשואה, יתום מאב ואם משפחה חדשה.

דוד ופנינה לקראת נישואיהם, 1959

דוד ופנינה הביאו לעולם שלושה ילדים: נורית ז"ל (1951), עפרה (1954) וצביקה (1958)

דוד ופנינה עם הבנות עפרה (מימין) ונורית, 1955-6

לצד עבודה קשה של שניהם ופיתוח קריירה, דאגו פנינה ודוד לחינוך וקידום ילדיהם להשכלה גבוהה, מתוך הכרה בחשיבות הלימודים לפיתוח יכולותיהם להתפרנס ולנהל חיים טובים. עם הגעת הילדים לבגרות ונישואיהם, עשו פנינה ודוד כמיטב יכולתם לעזור לילדים מבחינה כלכלית, ותמיד מצאו זמן לסייע בטיפול בנכדים. הם היו סבא וסבתא משמעותיים ביותר בחיי הנכדים.

דוד ופנינה אהבו לשיר ביחד את שירי הפלמ"ח ושירי ארץ ישראל היפה והטובה. קולותיהם היפים- הבאס של דוד והסופרן פנינה השתלבו היטב, ועם מילות השירים העבירו לילדיהם את אהבת הארץ. הם ניהלו חיי נישואין אוהבים של שיתוף פעולה, כבוד הדדי והערכה רבה, עד למותו של דוד בטרם עת, בשנת 1986, עת חדל לבבו לפעום, כשהיה בעבודתו כמנהל עבודה בחפירת קווי טלפון בשטח.

תכונות והתנהלות

דוד היה אדם שתקן ורציני, חכם וחריף ביותר. הוא היה שופט טוב של טיבו של האדם העומד מולו. דוד אהב חברה וריכז סביבו חבורה של חברים, ברובם שרידים מבני העיירה שלו בפולין והסביבה. הם היו מתכנסים למפגשים חברתיים, כל פעם בסלון של משפחה אחרת, בליווי תקרובת מושקעת, שאותה הכינה בת הזוג וכוסית ברנדי אחת או יותר, שחיממו את האווירה. במפגשים אלו שמענו בבית את השפה היידית, אותה דיברו ביניהם החברים מתוך נוסטלגיה, וגם פנינה והילדים קלטו ביטויים ממנה (שפת הדיבור בבית הייתה כמובן עברית, שהייתה השפה המשותפת של דוד ופנינה). עם ילדיו היה דוד קפדן וציפה מהם להשקעת מאמצים, הצלחה והצטיינות וכשהתקשו הילדים בלימודי החשבון, עזר להם דוד בלימוד – תחום שהיה לו קל ומובן. מאידך גם ידע להיות איתם גם חם ואוהב. הוא נהנה להשתעשע איתם ואף עם ילדי המשפחה המורחבת, כשהוא "עושה להם תרגילי התעמלות": מניף אותם, מגלגל אותם, מחזיק אותם גבוה באוויר בכף יד אחת בידיו החזקות, נותן להם לטפס עליו…, והכל כשחיוך גדול של אושר על פניו.

משתעשע עם צביקה בנו הצעיר, ליד הטנדר מהעבודה, בקיבוץ מסילות

משתעשע עם נכדתו תמר, בבית נורית בתו הבכורה, ברקע אני, עפרה בתו השנייה, 1980 לערך

כבן של נפח ומוסכניק היו לדוד "ידיים טובות", לכן כשהיה צריך להתקין בבית ברז, לתקן דליפה, לתלות מנורה, לצפות בעץ את קירות הסלון בבית, לטעת עץ בגינה ולנכש עשביה – כל דבר הקשור בתחזוקת הבית והגינה – דוד עשה במו ידיו. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו בסופי השבוע היה דוד נהנה מקריאת ספרות יפה בשפה העברית, ספרים אותה הייתה מחליפה בספריה הציבורית השכונתית פנינה אשתו, קוראת אותם, ומעבירה לו לקרוא גם כן. כשעדיין לא הייתה הטלויזיה בארץ והקולנוע היה בילוי יקר ונדיר – היה דוד שוכר מקרן מידי פעם ומקרין בפני ילדיו וילדי השכונה שהיה שולח את ילדיו לאסוף, סרטים מצוירים: מיקי מאוס, פלוטו ועוד. הוא עשה זאת בחדר המדרגות של הבית או בסלון הדירה. ככלל אהב דוד סרטים מצוירים. זמן קצר לאחר שהטלויזיה נכנסה לישראל ביום העצמאות  בשנת 1967, רכש דוד טלויזיה עבור בני המשפחה ובערבים, לאחר יום עבודה קשה, היה צופה עם ילדיו בסרטים מצוירים, בהנאה וצחוק גדול מכורסתו בסלון הבית.

המשפחה המאמצת

כל הילדים לבית גלוסקא (פנינה אשתו של דוד ושבעת אחיה) התיישבו במרחק הליכה ממגורי הסבים ב"מחנה יהודה". סבתא סעידה טיפלה בנכדים הראשונים כאשר ההורים יצאו לעבודה לפרנסת ביתם, וסבא שלום פנחס אף בנה דירה קטנה בחצר הבית, כדי לאפשר לזוגות הצעירים במשפחה, להתחיל בצעדיהם הראשונים כזוג. בדירה זו החלו דוד ופנינה את חיי נישואיהם וגרו בה כשש שנים, עד שעברו לדירת השיכון שרכשו בשכונת זוגות צעירים בקרבת מקום. סבתא סעידה, בסיוע בת המשפחה הדיה, גידלה את הבנות נורית ועפרה בשנים הראשונות לחייהן.

דוד מסייע לנורית בתו הבכורה ללמוד ללכת, בבית הסבא והסבתא, במחנה יהודה

בית הסבים סעידה ושלום היה מרכז ומוקד למפגשים משפחתיים קולניים וחמים של ערבי שבת ולחגיגת חגי ישראל. לבית הכנסת היה הסבא לוקח אתו את הנכדים כדי לשמוע את התפילות בנעימה תימנית ולקרבם למסורת. לצד אדיקותו של שלום, הוא קיבל באהבה ובסובלנות רבה את דרכם של כל הילדים, גם אם הייתה שונה משלו. כשדוד חתנו, שהיה אתיאיסט וניהול אורח חיים חילוני לחלוטין (אולי בהשפעת פגעי השואה ואובדן משפחתו בה) היה מעשן מחוץ לבית הסבים בערב שבת (כדי לכבד את שלום ולא לפגוע בכבודו לא עשה זאת בתוך הבית), סבא, שהיה מודע לכך והעלים עין מחילול השבת בחצרו, היה שולח את נורית הבת הגדולה, להגיד לדוד שהגיע הזמן להיכנס לקידוש. סבא סלם גם קיבל בהבנה את ההגעה של דוד ופנינה בנסיעה ברכב בשבת אליהם.

האחים והאחיות לבית גלוסקא שמרו על קשר אוהב, חם והדוק, ובני הדודים הרבים שנולדו לשמונת האחים גדלו מתוך קרבה רבה וחוו חוויות משותפות רבות אצל סבא וסבתא ואצל הדודים והדודות האוהבים.

הנצחה

דוד היה בין שבעת המארגנים של ועד שורדי שואה מהעיירה שלו פרצ'ה ועוד שלוש עיירות בסביבה. הוועד הציב לעצמו מטרה להקים אנדרטת זיכרון לנרצחי העיירות הללו. הם רכשו לשם כך קרקע בבית הקברות בחולון וגייסו תרומות מחברי ארגון יוצאי העיירות דרוסקניקי, מרציקנץ, רוצניצה ופארץ. דוד בנה במו ידיו את המצבה, וב- 8.1.1985 חנכו אותה ניצולי העיירות, בטקס אזכרה בו השתתפו בני המשפחות, וגם אני, בתו, נכחתי בו.

יד הזיכרון שהקים דוד עם חבריו לנספי השואה מארבע עיירות שכנות בבית הקברות בחולון

סוף דבר

כאמור, דוד לא זכה להגיע לגיל פרישה לגמלאות, ונפטר בטרם עת ביולי 1986 בהיותו בן 58 בלבד. יחד עם זאת, סיפורו של דוד הוא סיפור של הצלחה: מילדות שנקטעה באכזריות בגיל 13 עם הכיבוש הנאצי, מהתנאים הקשים ביותר בנערותו – של סבל, אובדן היקרים לו ביותר, חורבן הסביבה המוכרת באירופה במלחמה קשה, בריחה והישרדות ביערות המושלגים, נדודים בדרך לא דרך באירופה – לעלייה לארץ ישראל שעוד הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, הפיכתה למולדתו, השתתפות במלחמה על הקמתה, בשמירה על בטחונה, שיקום אישי, התפתחות מקצועית והקמת משפחה לתפארת.

הוא השאיר אחריו את שלושת ילדיו הגאים, שמהם נולדו 12 נכדים ו-19 נינים עד כה.

הזוית האישית

סיפורו של דוד נכתב על ידי בתו עפרה באהבה גדולה, לזכרו ולזכר משפחתו שנספתה בשואה. הסיפור מתועד למען ידעו הדורות הבאים של משפחתנו את עברם, תולדותיהם ועוצמת החיות והנחישות שאפשרו לדוד לצאת מחורבן ואובדן לשיקום והצלחה. כח חיים, שפיות ונחישות שבנתה להם ארץ ובית לעתיד ולחיים טובים.

מילון

מענטש פּלאַנז, און גאָט לאַפס mentsh planz, aun got lafs
מיידיש- האדם מתכנן, ואלוהים צוחק

ציטוטים

”געלט קענען קויפן עפּעס אָבער סייכל, מיידיש- כסף יכול לקנות הכל מלבד שכל“