מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דודה מרים זנדני – מתימן לארץ

דודה מרים ואגם
דודה מרים כפעוטה
כל משפחה אימצה יתום ועלתה איתו לארץ

אני אגם זנדני, לאבא שלי קוראים שלי זנדני. לאבא שלי יש דודה ושמה מרים זנדני וזהו סיפורה, אותו אני מתעדת בתכנית הקשר הרב דורי:

החיים בתימן

"נולדתי בצפון תימן במחוז 'ברט' שבעיירה רגוזה. בכפר התגוררו 8 עד 10 משפחות יהודיות, בניהם משפחת זונדאני. משפחת זונדאני נקראת על שם הכפר "זנדאן", הנמצא בנפת ארחב מצפון לצנעא. לאבא שלי קוראים שלום (סאלם) ולאימא שלי קוראים יהודית (הוידה).

בתקופה ההיא גרנו עם הערבים ביחד והיחסים בין הערבים ליהודים היו טובים מאוד. כשהתכוננו לעלות לארץ ישראל, הערבים ביקשו שנישאר בתימן בגלל שלטענתם סבא וסבתא היו זקנים ויהיה להם קשה מאוד בדרך לארץ ישראל. סבא שלי אהב שלום ורדף שלום. תמיד התייעצו איתו כשהיו ריבים בין האנשים: לדוגמא, בנושאים בין איש לאשתו, בין שני אנשים, ערבים ויהודים ועוד. אבא שלי היה נחוש בדעתו לעלות לארץ, כך גם הרבה משפחות שגם רצו לעלות לארץ, מכרו את כל מה שהיה להם ויצאו לדרך. הם לקחו מדריך ערבי והלכו ברגל. על מנת להקל על הזקנים, הרכיבו אותם על חמורים וגם את התינוקות היו מרכיבים על החמורים. בגלל שפחדנו מהשודדים, היינו מתחבאים במהלך היום והולכים רק בלילה. בדרכים מתו הרבה אנשים ממחלות מרעב ושודדים. מי שנשאר בחיים המשיך בדרך עד שהגענו למחנה עולים בשם "גאולה" אשר היה במחוז 'עדן' בתימן. במקום הזה היה מדבר גדול שהקימו בו אוהלים ממחצלות להמונים שבאו מכל קצוות תימן.

מחנה מעבר ומבצע 'על כנפי נשרים'

במחנה העולים הקימו מרפאות, צרכניה, בתי ספר, כאשר המורים היו מקרב העולים לישראל. לילדים שנותרו יתומים הקימו אוהל גדול לבד וחילקו אותם בין המשפחות. את המזון קיבלנו בחלוקה לפי מספר הנפשות במשפחה. האנשים שניהלו את כל המחנה נשלחו מארץ ישראל. שהינו במחנה המעבר הזה כשלוש שנים. מבצע "על כנפי נשרים"- העלייה מתימן, לאחר קום המדינה נחלק לשלושה שלבים. הראשון מתייחס לפינוי הפליטים שהתרכזו במחנה "גאולה" ובמהלכה עלו לארץ כ- 5500 עולים. עם הקמת המדינה השתנה המצב הפוליטי במזרח התיכון, דבר אשר הרע את מצבם של הפליטים היהודים בעדן. תושבים מוסלמים תקפו יהודים הן בדרכם למחנה "גאולה" והן במקום המגורים הארעיים (זמניים) של הפליטים. בסוף שנת 1947 התחוללו בעדן ובשייח עותמאן הסמוכה פרעות. במקביל הלכו ותכפו הדיווחים המגיעים לישראל על מצבם הבריאותי הקשה של העולים והפליטים, שחלקם היו בדרכים ובמחנה למעלה משלוש שנים. מכיוון שהמסע למחנה היה ארוך ומסוכן, הרבה נפטרו בדרך ובמחנה היו הרבה יתומים. כל משפחה קיבלה יתום שהיתה צריכה לטפל בו.

העלייה לארץ

בארץ החליטו להעלות את היתומים ראשונים למטוס במבצע שנקרא "מרבד הקסמים". אחרי היתומים עלו נשים וילדים, את הגברים השאירו במחנה בגלל שבזמן הזה בארץ היתה מלחמת השחרור ומדינות העולם לא רצו שתהיה תגבורת ליהודים בארץ. אחרי משא ומתן עם השלטונות העלו את הגברים לארץ (ישראל), בינתיים הנשים והילדים הגיעו לעתלית וחלק פוזרו לעין שמר. את היתומים פיזרו בכל מיני מוסדות. אנחנו נשארנו שמונה ימים בעתלית. זה היה בחורף והיה גשום מאוד. אחרי שמונה ימים העבירו אותנו, כמה משפחות, למקום שקוראים לו 'עקיר' (קרית עקרון). הגענו בלילה גשום למשפחת גיספאן שאירחה אותנו ובבוקר למחרת אמר לנו ללכת ולחפש לנו בתים. בעקיר היו הרבה בתים נטושים כי הערבים ברחו והשאירו הכל. כל משפחה תפסה לה בית ושטח. במקום פתחו צרכניה ועל ידי התלושים שקיבלנו מהסוכנות היהודית כל משפחה רכשה מצרכי יסוד לפי מספר הנפשות במשפחה.

מאז ועד היום אנו גרים שם.

פרימוס בו השתמשנו

 

הזוית האישית

סיפורה של מרים זנדני תועד על ידי אחייניתה אגם, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, התש"ף. התכנית נערכה בבית הספר רמת בחייל בתל אביב-יפו, בהנחיית המורה מירי יעקב.

מילון

פרימוס
הוא כירת קרוסין ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא שלי היה נחוש בדעתו לעלות לארץ, כך גם הרבה משפחות שרצו לעלות, מכרו את כל מה שהיה להם ויצאו לדרך“