מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דוגמא אישית ושכרה

בנימין כהן ועמית קופרמן
בני בילדותו
בנימין כהן מספר על זיכרונות מראשון לציון שלא תמצאו במוזיאון

היה נהוג בתקופה של שנות העשרים והשלושים שמשפחות היו נוסעות מתל אביב בזמן הקיץ לנוח דווקא בירושלים ובחברון. משפחות מראשון שהיו להן חברים או ידידים מתל אביב היו שוכרות את חדריהן של אלו שנסעו והולכות לים. לסבא קרון היו כמה ידידים ממערכת החינוך שדרו בתל אביב, כמו אביה של חברת הכנסת אסתר רזיאל (אחות דוד רזיאל מראשי האצ"ל), שהיה מנהל בית ספר בתל אביב, וחיים לבנון שהיה לימים ראש עיריית תל אביב.
והסיפור נסב על ד"ר ברוך בן יהודה. אבי אברהם היה תלמיד של הד"ר בן יהודה למתמטיקה וגאוגרפיה עוד כשהיה מנהל הגימנסיה הרצליה. יחד עם אימי למדו גם והיו חברות מאז ועד מותן: אסתר רזיאל נאור ונחמה עצמון (כהן לפני נישואיה לדוד עצמון). החופש הגדול הגיע וסבתא אהובה ובתה תמר (תמר אבן, אמה ואחותה של אימי) נסעו לתל אביב ודרו בדירת החדר של ד"ר בן יהודה ובתו נתיבה בן יהודה הידועה בהיותה לוחמת פלמ"ח וגם כחוקרת שפה ושירים. היא הייתה בת שנה בלבד. לתל אביב וממנה הייתה דרך אחת שעברה ליד הכפר הערבי אזור. בתשעה באב 1929 פרצו המאורעות והפרעות, ע"י הערבים. הם רצחו 70 אנשים בחברון ובמקומות אחרים. למחרת הצליחה משפחת בן יהודה להגיע לתל אביב אך הדרכים נחסמו וסבתא אהובה ותמר (בת 12) לא יכלו להגיע לראשון. הפאניקה הייתה רבה. סבתא הייתה אישיות חכמה אך חסרת אוריינטציה. הלכו אנשים ברחוב ובכו כך גם סבתי. אחרי מספר שעות, ניגשת אליהם אישה קטנה עם חטוטרת גדולה ואמרה להן בואו לחסות בביתי, מה לכן כי תבכו. האישה הפשוטה והמדהימה הזו הייתה יוכבד כהן, סבתי, אמו של אבי אברהם. ומה השכר? אילולא כן לא הייתה קיימת המשפחה הזאת (משפחתי) וממילא הסיפור לא היה קיים. זכיתי בזוג הורים ישראלה ואברהם כהן, אנשי חינוך ועבודה שיושרם האישי, הידע האישי שלהם, הרצון לעזור למדינה והסקרנות נטמעו בי ומשפיעים עד עצם היום הזה. הסיפור סופר לי על ידי אימי  ואומת על ידי דודתי נחמה לפני שנים מעטות שהיא כיום בת 102 שנים. היא זו שהכירה לאימי את בעלה לעתיד- אבי אברהם כהן. 
נספח לסיפור: נספר על ארבעה מקרים נוספים שעשה אהרון קרון (סבי) ואינם קיימים בסיפורת הקיימת בפרסומי מוזיאון ראשון לציון:
1) בשנות ה-20 כפי שכתבנו לעיל, הזדמן לסבי לפוש גם הוא בשפת הים בתל אביב באחת מחופשות הקיץ. שמע, אנשים צועקים שאדם טובע. סבי, שהיה שחיין טוב, לא חשב פעמיים ונכנס למים והציל את הטובע . כשסיים לטפל בו קם והלך מן המקום למרות שרצו לדעת מי הוא , לא סיפר. (אנו יודעים על כך מאנשים שהיו באזור והיו עדים למעשה, הוא עצמו לא התייחס לנושא במסגרת המשפחתית. הסיפור סופר לי על ידי אימי ישראלה).
2) כשנודע לסבי שאימי ואבי עומדים להתחתן הוא שמע מאבי כי כדי להיות תלמיד טוב בטכניון יש לפתור הרבה מאוד תרגילים מתמטיים וגיאומטריים. היות שלא היה בידו כסף המשפחה הייתה ענייה, הוא היה רוכש ספר מתמטיקה או גיאומטריה, פותר את כל התרגילים ומוכר לחנות את הספר וקונה אחר. סבי אהרון לא הגיב ולאחר זמן, אינני יודע כמה זמן, נסע לתל אביב עבר בכל חנויות הספרים ומצא וקנה מחדש את כל הספרים הללו עליהם היה רשום בעמוד הראשון הפנימי "מספרי אברהם כהן". מה רבה הייתה ההפתעה של הוריי כשהעביר אליהם את הספרים כמתנה והם קיימים במשפחתנו עד היום.
3) סבא נהג לנסות להביא תלמידים מתלמוד תורה או ממשפחות עניות לבית הספר חביב. כך הביא את הזמרת לימים שושנה דמארי ואת אחיה סעדיה וכן את הסופר לימים, החשוב ביותר בעדה התימנית- מרדכי טביב. הכיצד? הם לא שילמו שכר לימוד וסבא קנה להם את כל צרכי בית הספר.
4) בשנות ה-30 היה משבר כלכלי עולמי והגיעו הרבה עולים חדשים עם סרטיפיקטים שלא נמצאה להם עבודה. מכאן השיר, נדמה לי של שלונסקי "הלוואי ויותן לי יומיים בשבוע". גם בראשון לציון המשבר פגע. בכל הארץ הופסקו הלימודים בבתי הספר משום שלא היה להורים כסף לשלם ולמורים לא שולם שכר ולכן בתי הספר נאלצו לשבות ממלאכתם.  בבית הספר חביב הלימודים המשיכו כסדרם. סבא פרנס במשך כל השביתה את כל המורים והמערכת מכיסו על ידי שנתן להם צרכיהם לאוכל ומשקה ופטר את התלמידים משכר לימוד עד יעבור זעם. לימים אימי לא הסכימה להפסיק ללמד גם כשהיו שביתות מורים והייתה הולכת לבית הספר חביב ועוזרת לכל תלמיד שהגיע. 

מילון

סרטיפיקטים
אישורי עליה לקרובי משפחה ואנשים הדרושים במקצועות בארץ

סיפורת
ארכיון

ציטוטים

”זכיתי בהורים אנשי חינוך ועבודה שרצונם לעזור למדינה וסקרנותם נטמעו בי ומשפיעים עד היום הזה“