מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דוב ברוסית זה עץ אלון, שם דובין הפך לאלוני

רוני וסבתא שולמית
סבתא שולמית ואברהם
אמי, סימה בקנשטיין נולדה בשנת 1900 בעיירה הורודוק

סבתא שולמית זיו מספרת:

"אבי, שרגא אלוני, נולד ב-1899 בליטא- בעיירה קטנה בשם יעזנה, דרומית לעיר קובנה. לאבי היה אח אחד בשם דב, המבוגר ממנו ב -7 שנים. בשנת 1923 עלה אבי לארץ-ישראל יחד עם אמו, חיה מרים דוֻּבּין וסבו אפרים, בן ה-90. אביו- אברהם יוסף לא עמד בתלאות מלחמת העולם הראשונה ונפטר ב-1918 בגולה. כשדב ושרגא הגיעו לארץ, הם תרגמו את שם-המשפחה לעברית: דוּב ברוסית זה עץ אלון, כך הפך ה"דוּבּין" לאלוני.

ילדים על העץ

 

משפחתו של אבי הייתה ציונית, הם הגיעו לארץ בשנות ה-20, בעלייה שלאחר מלה"ע הראשונה, עם ידיעת-עברית: קריאה, כתיבה ודיבור למרות ששפת-אמם הייתה יידיש. עם בואם אבי, אמו וסבו החליטו להשתקע בעפולה. הם קנו בית עם רפת ולול, סבתי התפרנסה ממכירת-חלב במשך יותר מעשרים שנים.

אמי, סימה בקנשטיין נולדה ב-1900 בעיירה הורודוק, השוכנת ליד העיר ביאליסטוק. אמי הייתה השביעית מבין 8 אחים ואחיות, שנולדו להוריה: מרים ושמואל בקנשטיין. ב-1926 עלתה אמי, סימה לארץ-ישראל, בעקבות שלושה אחים שלה, שעלו לארץ והתיישבו בעמק: בעפולה ובכפר-יחזקאל. שני אחים ושתי אחיות+בני-ביתם נשארו בגולה וכולם נספו בשואה. יהי זכרם ברוך! ב-1929 ההורים שלי, סימה בקנשטיין ושרגא אלוני הכירו זה את זו בעפולה, התחתנו וגרו בבית-הסבתא בעפולה, שהיה מיועד מראש לשתי משפחות. בשנים ההן היה חוסר-עבודה רב בארץ. לאבי לא היה מקצוע והוא התקשה למצוא עבודה קבועה.

והנה, בשנת 1930 הוקם מפעל-האשלג בצפון ים-המלח, לחופו של הים. דב, אחיו של שרגא הכיר את מנהל המפעל- האדון נובומייסקי וכך שרגא התקבל לעבודה. מפעל-האשלג היה מקום עבודה קבוע עם פרנסה בטוחה למשפחה. הפועלים גרו כמו רווקים בבתים שנבנו לאורך הים, עבדו במשך כל השבוע והיו נוסעים למשפחותיהם אחת לשבועיים ויותר. היתרון של מקום העבודה המסודר הפך לחסרון, בגלל המרחק הרב מהבית ומהמשפחה.

אני נולדתי בשנת 1931 ושנה ורבע אחרי, בשנת 1932 נולד אחי אברהם. בדומה לאבי, גם לפועלים נוספים הייתה בעיה עם המרחק הרב מהבית והמשפחה. וכך התארגנה קבוצה, שביקשה ממנהל-המפעל לבנות שכונת-מגורים למשפחות שמעוניינות ומתחייבות לגור במקום. בשנת 1933 נבנתה השכונה ובשנת 1934 הייתה מוכנה למגורים. משפחתי באה לגור בשכונה בקיץ 1934. השכונה העברית נקראה כך, להבדיל מהשכונה הערבית שנבנתה למען משפחות הפועלים הערבים. היום אפשר לציין את מיקום השכונה העברית בצפון ים-המלח בערך מול תחנת הדלק שליד המועצה האזורית "מגילות". השכונה שכנה לחוף-הים. מאחר והים התאדה ונסוג עם השנים, המקום היום רחוק מהים.

בשכונה העברית נבנו 4 בתים בני 3 קומות, 2 דירות בכל קומה: סה"כ 24 דירות. עם תוספות- היו עד 30 משפחות במקום. נוסף ל-4 הבתים היה בניין צר וגבוה- מגדל המים, שחלקו התחתון שימש כצרכנייה. הספקת-מזון הגיעה כל יום-יומיים מירושלים, יחד עם התחבורה שהובילה אשלג לירושלים. בגלל החום הגבוה קנתה חברת-האשלג מקררים חשמליים לכל תושבי-השכונה. כל משפחה שילמה 27 לירות בתשלומים בשביל המקרר. כולם חשבו אותנו לאנשים עשירים, כי למי היה מקרר חשמלי באותן שנים?

בשנים הראשונות הנוף המדברי שלט בשכונה ובקושי היו ציפורים. היו מביאים אדמה לא מלוחה מיריחו ושותלים בה עצים- בעיקר תמרים, אשל והרדופים. עם הזמן למדנו מקיבוץ בית-הערבה לשטוף את האדמה ואפילו לגדל ירקות ליד הבית. כך שטח השכונה הפך ירוק, דשא גדל במרכזה וכל הבא אליה כאילו נכנס לנווה-מדבר, לעומת השממה שמסביב. לאורך הכביש, לכיוון המפעל והלאה היו מגרש-ספורט, משטרה, מרפאה, בית-ההנהלה, בריכות-אידוי, "מטבח-פועלים", מסעדה וגשר לסירות- משם הפליגו לסדום. אבי ושאר הפועלים רכבו על אופניים לעבודה במפעל. מהשכונה דרומה היה אזור שנקרא "קלייה". קלייה – קם לתחייה ים-המלח. קלי- האשלג שמוציאים מהים. מי-הים נחשבו למים מרפאים. אנשים היו באים באוטובוסים מירושלים, מתרחצים בים, אוכלים במסעדה וחוזרים באוטובוס. בהמשך למרחצאות היה מלון "קלייה", שנחשב בשעתו למלון המפואר ביותר בארץ. התקיימו בו מפגשים של דיפלומטים ומשלחות מחו"ל. בתאריך 29.11.1947 ההצבעה באו"מ : בן-גוריון התאכסן במלון-קלייה.

אני גרתי בשכונה העברית בצפון ים-המלח עד סוף 1945, בתקופת- הגן וביה"ס היסודי. ל-4 הבתים ומגדל-המים הוסיפו צריף בן 4 חדרים ומרפסת לאורכו, ששימש לגן וכיתות בי"ס. בכיתות בי"ס למדו 2-3 שנתונים יחד, לפי מספר-הילדים באותה שנה. בד"כ הייתה גננת לגן+כיתה א' זוג מורים- בעל ואשה לשאר ילדי ביה"ס. כשהיו ח' כיתות, הוסיפו מורה לאנגלית ומורה למתמטיקה. מורים בראשית דרכם נשלחו ליישובים מרוחקים לשנתיים-שלוש שנים, אח"כ עברו למרכז-הארץ ובמקומם באו אחרים. ובכל זאת רמת הלימודים שלנו הייתה בהתאם לנורמת-הלימודים שנהוגה בארץ.

אני משווה את השכונה שגדלתי בה לקיבוץ היום, כשהלינה משפחתית וחיי-החברה והתרבות משותפים. ביה"ס והגן בשכונה היו מרכז החיים החברתיים וחיי התרבות. חגי-תשרי ופסח נחוגו במסגרת המשפחה והשאר במסגרת השכונה. בשלב מסוים קנו פסנתר לשכונה, ששימש בהופעות גם בכל האזור. עד מהרה החלו הילדים ללמוד נגינה בפסנתר. אני התחלתי ללמוד נגינה בכתה ב'. בכיתות ו-ז הייתה לנו מורה מהקונסרבטוריון בירושלים, נחשבנו כשלוחה שלהם ואפילו ניגנו שם בקונצרט סיום-השנה.

משחקי-הילדות שלנו , לפני עידן הטלוויזיה והמחשב, היו רכיבה על אופניים, חמש אבנים, גולות, דוקים, חבל, קלס ומונופול. בשכונה בים-המלח היה חם מאד- מה שהפיג את החום בקיץ היה הים, שהרבינו להתרחץ בו. בחופש הגדול כל משפחה הייתה נוסעת לתקופת מה לקרובים להתאוורר מהחום. משפחתנו הייתה כמעט היחידה שומרת-מסורת ואת נסיעתנו לחודש-החופשה היינו דוחים ומקשרים לתקופת-החגים, כדי שנוכל ללכת לבית-הכנסת. היינו חוזרים אחרי סוכות ולרוב רק אז התחילה שנת-הלימודים.

בשנת 1945 סיים המחזור השני את כיתה ח': 3 ילדים וביניהם אני. בשנת 1946 סיים המחזור השלישי: 2 ילדים, ביניהם אברהם אחי. משפחתנו עזבה את השכונה בחנוכה 1946. עברנו לגור בחולון אחרי יותר מ-12 שנים בים-המלח. לא היה טעם להמשיך לגור במקום, מאחר שאחי ואני סיימנו בי"ס עממי. אבא שלי המשיך לעבוד בים-המלח עד פסח 1948 ובא לחופשים בחולון.

היה ידוע שאחרי פסח של שנת 1948, בחודש אייר יוכרז על הקמת-המדינה וכבר התחיל אי-שקט מבחינת הערבים. כשאבא בא לפסח תש"ח הדרכים היו מסוכנות לנסיעה באוטובוסים, הוא בא בטיסה האחרונה לתל-אביב והחליט לא לחזור יותר לים-המלח. ביום ששי, 14.5.1948– לאחר שבן-גוריון הכריז על הקמת-המדינה המצב הביטחוני הורע, הלגיון הירדני עמד להתקיף את המקום והתקבלה פקודה לפנות את הישוב. הנשים והילדים פונו במטוסים לאזור תל-אביב. הגברים מהשכונה ומהמפעל פונו כעבור 7-10 ימים ע"י סירות לסדום ומשם בהדרגה הגיעו למרכז הארץ במטוסים. כך הגיע הקץ לישוב שחי במשך כ-14 שנים. הירדנים הרסו את כל הבתים עד היסוד. נשארו רק תלוליות וברזלים, כשרידים לבתים ולמבנים – זכר לישוב מימים עברו.

עד מלחמת ששת-הימים המקום היה בידי הירדנים, כ-20 שנים. אחרי מלחמת ששת-הימים נסענו לראות את השכונה, יחד עם אבא שלי- שרגא וזיהינו את שרידי הבית שלנו- המדרגה והתמר.

כשגרתי בחולון למדתי בסמינר-לוינסקי ובנוסף ללימודים הצטרפתי לתנועת-הנוער העובד, שחינכה להגשמה- כלומר להקמה והתיישבות בישובים חדשים. מזכירות-הקיבוץ המאוחד הפנתה אותנו לנגב השומם. כך התאחדה קבוצת חניכים מקרית-חיים, משכונת בורכוב ומחולון ובתאריך 20.11.1949, שנה לאחר קום-המדינה, עלינו להתיישבות בנגב לישוב חדש: קיבוץ משאבים, יותר מאוחר שונה השם למשאבי-שדה.

השנה מלאו 65 שנה לישוב וחיים בו כבר 4 דורות. במשאבי-שדה התחתנתי עם יוסף זיו [המכונה יואי], גם הוא מחולון. נולדו לנו 4 ילדים: אורית, עמוס, אמנון ועמית. יש לנו 3 נכדות במשאבי-שדה: דורון, אורן ומאיה ונכדה אחת בהרצליה- רוני."

משוב של סבתא שולמית

נהניתי מאד מהקשר הרב-דורי והיה לי חשוב לתעד את סיפור-חיי: החל מבית-אבא ואמא, שבאו מהגולה לבנות את הארץ, ההמשך שלי כילדה בים-המלח, בימים של טרום-המדינה והקמת-ישוב חדש בנגב אחרי קום-המדינה. בחרתי להתמקד בסיפור על השכונה העברית בצפון ים-המלח, שלא כל-כך מוכר וידוע.

חשוב לי להעביר לך רוני- דור ההמשך, דור שישי מסבא אפרים, שעלה ארצה בשנת 1923, בגיל 90 ונפטר בהיותו בן למעלה מ-100 שנים, כדי שתספגי קצת מההיסטוריה המשפחתית, ומהערכים החשובים לנו: צניעות, הסתפקות במועט, תרומה לכלל, כמו שנאמר: "מעשי אבות סימן לבנים".

משוב של רוני הנכדה

היה לי מאד כיף להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי, למרות שסבתי-שולמית לא הייתה לידי בכל המפגשים. היה כיף להיפגש איתה אחרי המפגשים ולתכנן את החומר לפעם הבאה. למדתי המון על סבתי: איפה היא גדלה ומה היא עשתה בחיים. בנוסף, התכנית והמפגשים קירבו בינינו ואנחנו נפגשות לעתים יותר קרובות ומדברות יותר גם בטלפון. חבל שעוד מעט הכל נגמר.

מילון

קלייה
קַלְיָה הוא קיבוץ ישראלי והתנחלות הממוקם בצפון ים המלח, כ-40 ק"מ מירושלים, דרומית לעיר יריחו בתחום המועצה האזורית מגילות. משנת 1929 נשאה את השם קליה שכונה ששימשה את פועלי כריית המלח, פועלים חלוצים יהודיים, שחיו במקום ועבדו במפעל המלח. במלחמת העצמאות נכבשה השכונה ונהרסה על ידי הירדנים. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1968, הוקמה קליה מחדש בתחילה כהיאחזות נח"ל ולאחר מכן כקיבוץ בשנת 1974.

ציטוטים

”"מעשי אבות סימן לבנים"“

”חשוב לי להעביר לך רוני- דור ההמשך, קצת מההיסטוריה המשפחתית ומהערכים החשובים לנו“