מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דבקות במטרה…

הקשר ההדוק בינינו
המספרת קטנה

 
ב 1950 כשהייתי בת 4 גרנו בשכונת שפירא שבדרום תל אביב אז לא היו מכונית פרטיות לאנשים. היו רק אוטובוסים והרבה עגלונים.
רשמו אותי לגן פרטי לא הסתגלתי מחוסר ידיעת השפה העברית והניתוק מהבית.
בכיתי כל היום. לאחר שלושה ימי שהות בגן הצלחתי לברוח מהגן, וחזרתי בכוחות עצמי הביתה.
הורי היו בהלם, וביררו איתי מדוע ברחתי, ופרשתי את זה שרציתי להיות ביחד עם אחיי בבית הספר. היות והייתי קטנה מידי לא יכולתי להירשם אך בכל זאת אבי לקח אותי למשרד החינוך בתל אביב ששכן ליד בנין האופרה של היום. במעט עברית שאבי ידע ניסה לבקש שירשמו אותי לבית הספר. הפקיד התנגד לרשום אותי לבית ספר היות והייתי רק בת 5.5 , ואז אבי החליט על מנת לאלץ את הפקיד לבצע את הרישום לעשות תרגיל. הוא הכין אותי מראש ואמר לי בספרדית אל תבכי אני אגיד לו שאני עוזב אותך כאן ונראה מה יהיה. ואבי אמר לפקיד: "אם אתה לא לרשום ילדה אני לעזוב אותה פה". כמובן בכל זאת בכיתי כי חשבתי שזה אמיתי ואז הפקיד צרח "אדוני אדוני מה אתה עוזב את הילדה בוא הנה בוא הנה, טוב טוב אני רושם אותה לבית הספר". הפקיד שאל מה שם הילדה ואבא ענה: " דִיאָמָנְטָה".  הפקיד אמר: "זה לא שם עברי" והחליף לי את שמי למרגלית, כי דיאמנטה זה יהלום בספרדית ובעברית מרגלית זו אבן יקרה. זו חווית ילדותי  שאינני שוכחת עד היום. 

מילון

לוקמס
לביבות בדבש

ציטוטים

”זו חווית ילדותי שאינני שוכחת עד היום.“