מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

געגוע לחוויות עבר

אני ובתא באירוע משותף
סבתא צילה בצעירותה.
ילדותי בקיבוץ אלונים

שמי צילה והגעגוע שלי לעבר, הוא לחוויית הילדות בחברת הילדים, בקיבוץ בו אני גדלתי.

גדלתי במסגרת חינוך משותף בקיבוץ אלונים, בו היינו הילדים מלידתנו עד בגרותנו בקבוצות גיל שוות. הקשר שנוצר בינינו הילדים, המתבגרים היה מאוד קרוב כמו אחים במשפחה.

הגעגוע שלי היום הוא לאותה תקופה בה פעלנו בתוך הקיבוץ במרחב הקיבוצי ולא היתה ריצה אחרי קניות וחנויות ולא הייתה תחרות כלכלית בינינו כמשפחות, ובינינו כבני נוער, יצרנו פעולות חברתיות, משחקי חברה וברובם המצאנו אותם.

באותה תקופה התנהגנו  בצניעות והרגשנו שותפות לחוויות משמחות ,עצובות, כואבות ומאתגרות. בקרב קהילת  הקיבוץ הדגש היה השיח חברתי, אחריות  משותפת ואכפתיות אמיתית. התחנכנו ושמנו לעצמנו מטרה ראשונה במעלה: דאגה לאחר. הרגשנו כקבוצה, שייכות  וגאוות יחידה, על ידי כך שהקמנו ויצרנו  חוגים כמו מחול, שירה, נגינה ואומנות .

האחריות הייתה משותפת לנו כבני נוער, לכל חיי החברה שבחרנו ולא באחריות ההורים שלנו, לעומת זאת היום אבדנו את האחריות כלפי הזולת והכלל ואת המעורבות ההדדית.

ההוויה הקיבוצית :

עבדנו באופן קבוע בענפי הקיבוץ כמו: פרדס, מטעים, בתי ילדים, ואפילו קיבלנו אחריות לנהל קבוצות עבודה אחר הצהרים, לגילאים של כיתות ה' -ו', וניהלנו משמרות בחדר האוכל.

אחד הדברים שחוויתי כחוויה קשה: כשהיינו חולים עברנו לבניין של חדרי חולים, ושם קיבל אותנו צוות אחראי על חדרי החולים, הורי ביקרו אותנו אחר הצהרים בשעת ביקור קבועה. כל התהליך של המחלה ועד ההחלמה הופקד בידי הצוות בחדרי חולים, שהיה אחראי ולא הורי. עד כדי שבשעות הצהרים או בערב המאוחרות, הבוגרים בחדרי החולים היו אחראים על הצעירים, ובמידת הצורך הזעיקו את מנהלת חדר החולים. חוויה שזכורה לי כדרישה וציפייה ממני, להפגין אחריות ובגרות שלא באמת הייתה לי, על פי תפיסתי.

בגילאים בוגרים יותר ביררתי עם הורי ועם אנשי חינוך, האם היו עושים אחרת ברמת האחריות שהעבירו אלינו, והבנתי מהשיחות איתם שהורינו ברובם עזבו את בית הוריהם, בגלל השואה, או שהם נפרדו מהוריהם בגלל המלחמה, וגם הם גדלו ללא הורים, וללא מודל חיקוי. לכן גם להם לא היה ביטחון לטפל בילדים, והם סמכו על דמויות מתוך החברה שלמדו והוכשרו לטפל בילדים.

האחריות הייתה משותפת לנו כבני נוער לכל חיי החברה שבחרנו, ולא באחריות ההורים שלנו, הורינו  כבני נוער לא חיכו להפעלות של ההורים, או המדריך החברתי, אלא, יזמו בעצמם את הפעילויות והאירועים.

הזוית האישית

צילה: חשתי התרגשות רבה לשתף את גיא נכדי בחוויה מאוד עמוקה, ולא פעם אני מתגעגעת לתקופה זו.

גיא: מאוד נהניתי לכתוב וללמוד על עברה של סבתי, לאחרונה הייתי חולה והורי ליוו אותי במחלה, הם האנשים הכי קרובים אלי שאני יכול לסמוך עליהם, שיעזרו ויתמכו בי. היה לי מוזר לשמוע שאנשים אחרים, חברים מהקיבוץ יטפלו בילדים שהם לא שלהם.

מילון

גאוות יחידה
גאווה והשתייכות למסגרת מסוימת.

ציטוטים

”האחריות הייתה משותפת לנו כבני נוער לכל חיי החברה שבחרנו ולא באחריות ההורים שלנו“