מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

געגועים לארץ ישראל

סבתי ואני כשהייתי בת שנה
סבא וסבתא שלי במרכז קליטה
הקשיים בדרך לישראל

סיפור העלייה של אמי מתחיל כך:

סבי החליט שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל, את כל רכושם הם השאירו באתיופיה.

הסיבה הראשונה לעליה, היא שהם תמיד חלמו להגיע לארץ ישראל הייתה להם זיקה לארץ ישראל. אבות אבותיי ניסו להגיע לארץ ישראל ולא הצליחו, סבי חשב שעכשיו זה הזמן המתאים.

הסיבה השנייה היא שהם הרגישו זרים באתיופיה, הם רצו להיות בארץ ישראל, שבה הם מרגישים שייכים.

סבא וסבתא שלי היו אנשים מבוססים, היו להם שטחי אדמה גדולים היה להם המון פרות וכבשים, סוסים, חמורים. בנוסף להיותו חקלאי סבי עסק בנפחות. הוא לקח אנשים שיעבדו באדמה בשבילו כי הוא היה כל הזמן עסוק בעבודת הנפחות.

סבי היה איש חשוב מאוד בכפר, יהודים וגויים כיבדו אותו, ביתם כל הזמן היה מלא באורחים וסבתי כל הזמן הייתה מוכנה ומזומנה לקראת אורחים שיבואו ודאגה שכל הזמן יהיה אוכל מוכן בשביל האורחים.

משפחתה של אמי גרה בכפר הנקרא "זגרה וונז", בכפר היו להם שני בתים, בית אחד שבו בישלו וטחנו קמח והבית השני היה ללינה ולאירוח אורחים. סבי גידל את כל מה שהיה נחוץ להם, כולל תבלינים. הם לא היו צריכים לקנות כמעט שום דבר חוץ ממלח וקפה. בנוסף להיותו חקלאי ונפח סבי היה אחראי על חלוקת האדמות לאנשים (בשל חוק שהחליט השליט החדש כל אדם היה צריך לקבל חלקת אדמה, לפני זה רק לעשירים הייתה חלקת אדמה).

מסע העלייה מתחיל בכך שמשפחתה של אמי עזבו את הכפר שלהם בסתר והלכו בחלקים כדי שאנשים לא יחשדו בהם. הם היו שבועיים בכפר של סבא רבא וסבתא רבתא שלי, עד שכל שאר המשפחה תגיע. הם שכרו מורה דרך והתחילו את המסע לכיוון סודן בלילה. וכך הלכו במשך חודש ימים, ביום הסתתרו ביערות ובלילות המשיכו את המסע (מתוך פחד ששודדים ייקחו להם את הכסף הם תפרו את הכסף בתוך הנעליים). לילה אחד הפתיעו אותם שודדים, כל הילדים היו מפוחדים, ההורים דרשו שקט מוחלט, אמי זוכרת שהיו יריות שבסופם סבי וכל המבוגרים החליטו שכל אחד יוציא סכום כסף כדי לשלם לשודדים בשביל שלא ילשינו עליהם לשלטונות.

אחרי מסע של חודש הם הגיעו לגבול סודן ובגבול סודן חיכו להם משאיות גדולות, ודחסו המוני אנשים לתוך המשאיות, ביחד איתם, וכמעט לא היה אוויר לנשום. מלמעלה כיסו במין בד כדי שאף אחד לא יראה אותם. הם הגיעו לסודן למין מחנה פליטים וכל משפחה קיבלה אוהל אחד גדול, בסודן היו גשמים חזקים ומרוב שהרוח הייתה חזקה היא כמעט העיפה את האוהל שלהם והם היו צריכים להחזיק את האוהל מלעוף, בידיים.

הם גרו באוהלים במשך חודשיים, בזמן החודשיים האלו אנשים התחילו לחלות, בגלל הקמח המזוהם שנתנו להם שהיה מלא בתולעים, כתוצאה מהקמח המזוהם אנשים מתו מהמחלות. לאחר חודשיים הם עזבו את האוהלים לבית שהיה עשוי מבוץ וגג מקש. לאחר המעבר כמעט כולם במשפחה של אמי התחילו לחלות, גיסה, אחיינה והדוד של אמי היו מאוד חולים והיו על סף מוות. אנשים התחילו למות בל הפסקה, כל יום היו מתים בין 10-20 אנשים וסבי היה יוצא לקבור את האנשים שמתו מהבוקר עד הערב בשביל שאף אחד לא יישאר בלי קבורה. כך זה נמשך במשך חצי שנה עד שהודיעו שהגיע הזמן להעלות אותם ארצה.

האחראים שהיו בקשר עם ישראל העבירו אותם לעיר בירה של סודן, שם קיבלו בית גדול בו היו כמה משפחות יחד והם חיו שם במשך חודש. לילה אחד העמיסו את כל דיירי הבית במשאיות ואחרי נסיעה של כמה שעות הם הגיעו למטוסים שחיכו להם שם, העלו אותם במהירות כדי שהשלטון בסודן לא יגלה אותם. בזמן הטיסה אמי לא הרגישה טוב והיא הרגישה שהטיסה לקחה נצח. בסופו של דבר הם הגיעו לשדה תעופה בישראל וכל האנשים במטוס התרגשו נורא, ונישקו את האדמה. משדה התעופה דודתי ובעלה הלכו עם הילד שלהם ישר לבית החולים כי הוא היה מאוד חולה. משדה התעופה לקחו אותם לאשקלון ואחרי לילה באשקלון לקחו אותם לבסיס צבאי שם הם היו במשך חודשיים עד שהעבירו אותם למרכז קליטה בבאר שבע.

הזוית האישית

למדתי הרבה על משפחתי, על דרכם לארץ ישראל.

מילון

זגרה וונז
זגרה-פנינייה, וונז-נחל. האזור היה מלא בציפור הזאת במיוחד ליד הנחל ומרוב שהיו כל כך הרבה מהם החליטו לקרוא לכפר על שמם "נחל הפניניות".

ציטוטים

”הם הגיעו לשדה תעופה בישראל וכל האנשים במטוס התרגשו נורא, ונישקו את האדמהל“