מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גלגולו של השעון בסרביה

סבא שמואל ויהלי כהן
סיפורו של סבא שמואל

סיפורו של שעון וגילגולו בזמן השואה

לסבא של יעל אשתי ז"ל עוד לפני שהיא נולדה בשנת 1929 היתה לו חנות גדולה למכירה ותיקוני שעונים באחד הרחובות המרכזים של בלגרד,עיר בירה של סרביה.

הוא היה סוכן הראשי של שעונים שוויצרים בסרביה, והוזמן לשוויץ למפעל היצור של שעונים. בתום ההשתלמות של כחצי שנה קיבל במתנה שעון שולחן מיוחד שיוצר במפעל זה, הוא חזר לביתו בבלגרד והניח את השעון בביתו על מזנון גדול בחדר האורחים , צלצולו של השעון נישמע בכל הביניין.

בשנת 1941 נודע כי הגרמנים עומדים לפלוש לסרביה ולכל ארצות הבלקן, האנטישמיות פרצה גם בסרביה וכנופיות נאו-נאצים הציקו ליהודים,שברו שמשות של חנויות וגנבו מתוכם.

בהיותו בהשתלמות בשוויץ הוא הקיר שם יהודי מאוסטריה ולו שני בנים, אחד עבד איתו בחנות קטנה ולמד את המקצוע של תיקוני שעונים. את השני הוא שלח לסרביה לחנות של סבא דוד ללמוד את המקצוע.  לאחר כשנתיים שעבד גם הוא יצא להשתלמות בשוויץ כדי ללמוד במפעל לייצור שעונים , לאחר חזרתו לסרביה הוא התיידד עם בתו היחידה של סבא דוד אשר עבדה כמוכרת  בחנות של סבא דוד. לאחר שנתיים הוא ביקש את ידה וסבא דוד הסכים  על חתונה בגיל 17. הבת אדית ילדה את בתה הראשונה יולנדה וזה היה בשנת 1934 עם פלישת הגרמנים לסרביה. בשנת 1941 אבא של יולנדה, יוסף, נילקח עם כל הגברים היהודים לעבודות-כפיה ובערב היה חוזר הביתה, עד שיום אחד לא חזר יותר. בינתיים הסבא דוד החליט לעבור את הגבול להונגריה כי שם טרם נכנסו הגרמנים. לפני יציאתו הוא סגר את החנות , מכר את כל תכולתה, המיר את הכסף ביהלומים אשר הוסתרו בתוך מקל הליכה מיוחד שיוצר עבורו, (הוא תמיד נעזר במקל בזמן ההליכה).

לפני עזיבתו את הבית בבלגרד, הוא השאיר לבתו, אדית, ולנכדתו, יולנדה-יעל, סכום כסף שיהיה להם לקיום ולכל הצרכים בתקווה  שבעלה של אדית, יוסף, יחזור מעבודות הכפייה ויהיה שוב איתם ביחד.

הסבתא של יולנדה היתה שומרת על כל החגים היהודים: פסח, יום כיפור, פורים וסוכות. היה לה "קופר" גדול מקש בו היתה מאחסנת את כל הכלים של פסח, צלחות, מזלגות, כפות וגם סירים מיוחדים.

הסבא דוד הכניס לתוך הקופר מתחת לכל הכלים את השעון המיוחד, לאחר שעטף אותו, ועצר את צלצולו.

הוא ביקש מהשכן הנוצרי, תמורת כסף כמובן, לשמור לו את ה"קופר" עד שיחזור בתום המלחמה. הביש מזל של סבא דוד היה, שאחרי חצי שנה פלשו הגרמנים להונגריה, עצרו את כל היהודים והעבירו אותם עם רכבות לכמה מחנות ריכוז ואותם העבירו למחנה ברגן-בלזן . במחנה זה נציג היהודים היה עורך-דין בשם קסטנר. בשנת 1943 הוא ניהל שיחות עם מפקד המחנה ועם אדולף –איכמן אשר היה ממונה על הפתרון הסופי של היהודים.

בגלל ההפצצות של בנות-הברית על כל המפעלים של ייצור רכב-כבד עבור הצבא הגרמני הם היו בבעיה רצינית, מאחר והיו חסרות להם מכוניות כבדות (דיזלים). עקב כך הם הסכימו תמורת אלף מכוניות גדולות לשחרר אלף יהודים. לפי ההסכם יעברו היהודים המשוחררים עם רכבת מיוחדת וכן אישורים כפליטים לשווייץ עד לסיום המלחמה. עורך- דין קסטנר ייצר קשר עם הקונגרס היהודים בארה"ב וכן עם הקבוצה של אסירים במחנה, שהיה להם כסף מוסתר או דיברי ערך כמו יהלומים או זהב והסכימו לשלם כדי לקבל אישור נסיעה לשווייץ. הסבא דוד והסבתא אדית הגיעו לשווייץ בסוף 1943 , ונשארו שם עד גמר המלחמה. ב 1946 עזבו את שווייץ וחזרו לבלגרד שבסרביה.

כדי לחפש את ביתו היחידה אדית ונכדתו היחידה יולנדה. הוא הגיע עם סבתא ביחד לבית בו גרו כל המשפחה לפני המלחמה,כמובן הבית היה תפוס על ידי נוצרים מקומיים שפלשו לתוכו,כי היה בית גדול ומסודר עם כל הרהיטים, שטיחים, וילונות. לא יכלו לקבל כל מידע על ביתם ועל נכדתו. הם פרסמו בכל העיתונים ובכל השפות אולי בכל זאת מישהו הכיר אותם ולא עזר להם למצוא אותם, בינתיים הסבא ניסה למצוא לעצמו איזו חנות קטנה כדי להתחיל לעבוד במקצועו ולהתפרנס. באותו הזמן הוא ניסה למצוא את ביתו אדית ונכדתו יולנדה, במקרה אחת השכנות הנוצריות שהכירה אותם לפני המלחמה אמרה לסבא דוד שיכול להיות שהעוזרת שעבדה אצלם וגידלה את הנכדה יולנדה לקחת אותם אליה לכפר מחוץ לבלגרד, אבל היא לא ידעה את הכתובת.

דרך המשטרה וביטוח לאומי הסבא מצא את שמה ואת הכתובת של העוזרת ובאחד מן הימים הם נסעו לכפר ומצאו את ביתו היחידה אדית ונכדתו היחידה יולנדה והתברר להם שהם גרו אצלה בזמן השואה מספר שנים במסתור במרתף של הבית ובכך היא סיכנה את חייה ואת חיי משפחתה. הסבא והסבתא לקחו את ביתם ואת נכדתם וחזרו לדירתם בבלגרד וגרו ביחד ויולנדה הנכדה חזרה לבית הספר בו למדה לפני המלחמה.

המצב הכלכלי היה מאוד קשה בגלל האנטישמיות מצד התושבים הסרבים שלא אהבו את היהודים ובשנת 1949 לאחר הקמת מדינת ישראל ודרך הסוכנות היהודית באטליה, הם עזבו את בלגרד ועלו לישראל וכמובן בין החפצים שלקחו איתם מהשכן שהפקידו חלק מהחפצים האישיים שלהם היה גם השעון שהיה בשמירה אצל השכן כל הזמן הזה ועם אוניה דרך נמל נאפולי שבאיטליה עלו לישראל עם השעון שקיבל במתנה הסבא דוד ממפעל בשווייץ. הוא עבר בירושה לביתו אדית, ולאחר שהתחתנה שנית בארץ בירושלים ולאחר שיולנדה (יעל) התחתנה בירושלים גם כן קיבלה את השעון בירושה מאמה אדית.

השעון נמצא בנתניה בדירתה של יעל ולאחר פטירתה בשנת 2014 נשמר על ידי בעלה שמואל ומשמש כמזכרת לכל משפחת יוסטיץ דוד הסבא, לסבתא אדית… ולמזכרת הנכדה יעל שנפטרה ובעלה ממשיך לשמור על חפץ יקר זה.

שעון זה הוא היסטוריה של משפחת יוסטיץ דוד מאז שהגיע לידו בשנת 1930 כמתנה לאחר השתלמות במפעל ייצור השעונים בשווייץ. הוא הגיע לבלגרד בירת סרביה, בו היתה לו חנות גדולה לממכר ותיקון שעונים.

עם פרוץ המלחמה בשנת 1940 הוא נכנס לארגז בנוי מקש, סגור עם שני מנעולים והוסתר ע"י השכן הנוצרי עד גמר המלחמה בשנת 1946.

כשחזר מהגלות בשווייץ בשנת 1949 הגיע השעון לישראל, יחד עם כל עליית המשפחה לארץ, לחיפה ומשם נשלח לבית עולים בנתניה ולאחר כשנה הם עברו לירושלים, לרח' מקור חיים בשכונת בקע, ליד בית צפפה.

לאחר הנישואין השניים של בתו אדית, היא קיבלה את השעון כמתנת חתונה. כשהבת יולנדה (יעל), התחתנה היא קיבלה את השעון כמתנה למשמרת והגיעה לנתניה לביתה והוא נשאר כמזכרת ורכוש המשפחה.

מקווים שהשעון ימשיך לשרוד עוד הרבה שנים ברשות המשפחה. בשנים האחרונות השעון עובר טיפול ובדיקה ולשימור ותקינות.

מילון

קופר
ארגז מקש המכיל חפצים

ציטוטים

”שעון זה הוא היסטוריה של משפחת יוסטיץ דוד מאז שהגיע לידו בשנת 1930 כמתנה לאחר השתלמות במפעל ייצור השעונים בשווייץ. “