מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גלגולה של משפחת שבבו

הדר, חיים ושיראל בתכנית הקשר
חיים כילד בן 15
סיפורה של משפחת שבבו, אחת מהמשפחות אשר לא עזבו את הארץ מהגלות

קוראים לי חיים שבבו, אני צאצא של משפחת 'שבבו' אשר גורשה מספרד בשנת 1539 והגיעה לשפרעם. משפרעם התפצלו למצרים, דמשק וצפת. נולדתי בשנת 1929, כאשר נולדתי היו מאורעות 1929. הערבים בצפת היו מיודדים עם היהודים עד כדי שחיו אחד בתוך חיי השני. לצערי אותם ערבים שהיו בני בית, בתוך היהודים, הם הראשונים שרצחו יהודים. חלק ממשפחתי ומשפחת 'אפריית', צמודה למשפחתי, נרצחו כולל הזקנים והילדים כתוצאה מהפרעות הרבות. יהודים רבים עזבו את צפת ביניהם המשפחה שלי ועברו לעיר התחתית בחיפה.

בעיר חיפה גדלתי עד גיל 7, בזמן שגרתי בחיפה למדתי בחדר (מקום בו לומדים תורה) ועד שנת 1936 גרתי בסביבה ערבית – העיר התחתית, באחת הסמטאות בסביבות שוק (בערבית נקרא האמין). בשנת 1936 פרצו מאורעות דמים בחיפה בעיר התחתית באזור מגוריי – בתוך השוק התפוצצה פצצה. זה היה סימן לפרוע ביהודים, צעקות הערבים "אידבח אל יהוד – לשחוט יהודים. ולכן נאלצנו לברוח להדר בעזרת צבא בריטי שהגן עלנו במנוסתנו, כך נהפכנו לפליטים. עד שנת 1937 עברנו לגור ברחוב הרצליה.

למדתי בבית ספר יסוד הדת, דתי למחצה, למדתי תורה עברית וחשבון ודברנו עברית בלבד.

תמונת מחזור כיתה ב בית ספר יסוד הדת היה ממוקם ברחוב פבזנר והגידם , כיום הוקם תאטרון  הערוני

אהבתי לשחק כדורגל בהפסקות. באחת ההפסקות, תוך כדי משחק כדורגל, נפלתי על הסנטר ולשוני בין השניים שלי, מלחץ השניים על הלשון נחתך לשוני לשתיים לאורך הלשון. הובהלתי לבית חולים הדסה שהיה ממוקם מול הכניסה האחורית של הטכניון חיפה. תפרו לי את הלשון ובמשך מעל שבועיים ניזונתי מנוזלים בלבד. בשנת 1938 חזרנו לגור בצפת.

למדתי בבית ספר אליאנס שזהו בית ספר צרפתי, למדתי שם גם צרפתית. בית ספר אליאנס היה בית ספר פרטי והיה צריך לשלם שכר לימוד ולכן גורשתי מבית הספר פעמיים במשך השנה כי לא שולם שכר לימוד. כשהייתי תלמיד בכיתה ב' – ג' היה אצלי חשש למחלת עיניים, לכן קבלתי טיפות עיניים חריפות במיוחד, מחשש להדביק אחרים במחלת עיניים (טרכומה, גרענת). כתוצאה מהטיפות החריפות, נבצר ממני לראות טוב מה שנכתב על הלוח, עיניי דמעו בל הרף ולכן לא יכולתי לתת תשובה לשאלת המורה על מה שכתוב על הלוח. המורה כעסה עלי מאוד בגלל שלא יכולתי לקרוא מהלוח ובנוכחות כל התלמידים קראה לי כלב עיוור.

בשנת 1939-1940 חזרנו לחיפה ושוב שכרנו בית בשכונה ערבית כי זו הייתה האפשרות לשכור דירה זולה היות והיינו משפחה מרובת ילדים. בביתי דיברנו עברית וערבית. היו לנו מנהגים יהודים ומסורתיים כגון: שמירת השבת, כשרות וחגים. המאכלים שלנו היו בעיקר מאכלים פשוטים ודלים, ירק מהשדה כגון חובזה וכל מיני ירקות נוספים.

הורי יעקב ונעמי שבבו שנולדו בצפת. אבי נולד בשנת 1891 ואמי נולדה בשנת 1903.

בתמונה אבי חובש כובע תורכי בשם טרבוש, מתקופת הטורקים ששלטו בארץ עד הגעת האנגלים. השם "שבבו" מלווה אותנו מהמאה ה – 15

חזרתי ללמוד בבית ספר יסוד הדת ושם למדנו תורה, עברית וגם חשבון. בגיל תשע ועשר התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כמו: חלוקת קרח לבתים, חלוקת ירקות, חלוקת תרופות לבתי מרקחת באופניים ועוד בכל מיני עבודות קשות לגילי. עבדתי במפעל פלקרמיקה – ייצור קרמיקה, שם עבדתי עד יציאתי להכשרה נוער עובד לקיבוץ נען.

חיים בגיל 15

הייתי חבר בתנועה הנוער העובד והלומד, שם יצאנו לטיולים ופעולות. בשנת 1945 יצאתי להכשרה דרך נוער העובד והלומד לקיבוץ נען ובסוף שנת 1946 עברתי לקיבוץ "גבעת השלושה", שם גויסנו לפלמ"ח. עברנו אימונים – שבועיים עבודה בקיבוץ ושבועיים אימונים. עד סוף שנת 1947 לאחר שעברנו תקופות אימונים בפלמ"ח, לאחר הכרזת האום על הקמת מדינה יהודית, בתאריך ה-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר), ובשישי לדצמבר 1947 עברנו לנגב לקיבוץ "יד מרדכי". בפרוץ מאורעות בשנת 1947, השתתפתי בהגנה על קיבוצי הנגב ובליווי שיירות וכיבוש כפרים שחסמו דרכים לנגב כמו כפר ברר וחוליקט.

בנישואיי הראשונים אשתי יוכבד (לנו בן משותף – יעקב) נפטרה עוד כשהייתה צעירה, הכרתי אותה תוך כדי לחימה בנגב ביד מרדכי. בתחילת שנת 1948 בליווי שיירות מהצפון לנגב, ליוויתי אוטובוס שהוסעו בו עולים שהגיעו מקפריסין לקיבוץ יד מרדכי, בתוך האוטובוס הייתה בחורה בלונדינית יפה בין העולים ויצרתי איתה קשר. מהקשר נוצרו הנישואין.

העולה שהיא ניצולת שואה, יוכבד, העפילה לארץ באוניה בלתי חוקית לישראל. האנייה נתפסה על ידי הצבא הבריטי וכל המעפילים שהיו על האנייה הועלו על אניית גירוש לקפריסין. בקפריסין שוכנו במחנה של מגורשים מישראל. לאחר הכרזת העצמאות על ידי האומות המאוחדות התחילו הבריטים להרשות ליהודים המגורשים לעלות לישראל בהדרגה. יוכבד הייתה יחד עם הגרעין של השומר הצעיר וקיבלה רשות לעלות לישראל בינואר 1948.

ביום חתונתנו

אני השתייכתי להכשרה אשר מגויסת לפלמ"ח, הוצבנו ביד מרדכי להגן על הקיבוץ ועל ליווי השיירות מהצפון לנגב. באחת השיירות חלק מהגרעין של יוכבד  התמקמו באחד האוטובוסים שלוותי אותו בשיירה וכך הזדמן לי להכיר את יוכבד ולהתיידד איתה בהמשך. במשך שהותי ביד מרדכי התחזק הקשר ביני לבין יוכבד על אף שהמחלקה שלי הועברה לקיבוץ "גברעם", בחודש מרץ 1948 לצורך אימונים ופעילויות שונות.

במכתב הראשון שיוכבד כתבה לי סיפרה על היעלמותי מיד מרדכי לגברעם והראתה סימני געגועים בפרידה הראשונה. במאי 1948 החלו המצרים להפגיז את יד מרדכי על מנת לכבוש את הקיבוץ. קרבות עזים התרחשו ביד מרדכי, הלוחמים מהמשק ומהפלמ"ח לחמו בגבורה ואף חלק מלוחמי הפלמ"ח נהרגו וגם חלק מחברי הקיבוץ.

יוכבד השתתפה כלוחמת שמספקת תחמושת, מזון ומים ללוחמים בעמדות. לאחר קרבות מרים, פונה הקיבוץ ונכבש ע"י המצרים, ליוויתי את יוכבד יחד עם חבריי הקיבוץ לאוטובוס שהסיע אותם לצפון (קיבוץ הזורע). מקיבוץ הזורע יוכבד שמרה על קשר איתי במכתבים ואני נשארתי בנגב בקיבוץ גברעם להמשך הלחימה, יוכבד הצליחה ליצור קשר עם משפחתי בחיפה. כך התהדק הקשר בין יוכבד למשפחתי.

בהפסקת אש הראשונה יצאנו לחופשה קצרה בדרך לחופשה השתתפתי במלחמת אחים (קרבות אלטלינה) שהתרחשו בתל אביב והיה לי חלק בהשתלטות על מצודת זאב זבוטינסקי. במשך החופשה נפגשתי עם יוכבד הצטלמנו יחד וחיזקנו הקשר בנינו.

חיים ויוכבד, ספטמבר 1949, חיפה

בסיום קרבות האחים יצאנו לחופשה קצרה חזרתי לנגב. תפסנו מוצב חוליקאט מול כוח מצרי עדיף. המצרים הפרו הפסקת אש ותקפו אותנו בעוצמה רבה, נסוגנו לקיבוץ גברעם פצועים ומותשים בהשאירנו כעשרה הרוגים ממחלקתנו. בהפסקת אש השנייה הממושכת יותר ירדנו מהנגב והגענו לבאר יעקב להתארגנות מחדש. הגדוד שלנו – גדוד שני, פורק ופוזר בין גדודים שונים והוקם גדוד 9 שמפקדו היה חיים ברלב ולשם אני צורפתי, לגדוד תשע. לאחר ההתארגנות, גדוד תשע השתתף בכיבוש באר שבע ולאחר כיבוש באר שבע יצאתי לחופשה.

תמונה זו צולמה בבאר יעקב בחיול וקבלת מספר אישי, בנחיתה מהנגב בהפסקת אש השנייה

כך נראיתי לאחר כל המלחמות

בחופשה זו ובחופשות נוספות עזרתי ליוכבד לקלוט את משפחתה שהגיעה ארצה ובתאריך 27/8/1948 הגיעו ארצה כל משפחתה של יוכבד. אביה, שתי אחיותיה ואימה החורגת, כל המשפחה ברחו מהפולנים ליערות במנוסתם, הפולנים רצחו אח שלהם ביריות. בתום המלחמה יוכבד התחברה לגרעין השומר הצעיר בגרמניה ומשפחתה עלתה על אניית "אקסודוס". כידוע אנייה אקסודוס אחרי מאבק אלים נגד הבריטים גורשה לאירופה ושם אורגנו לתוך מחנות עקורים.

אחותה הצעירה אסנת בהיותה בגרמניה לאחר גירוש אניית אקסודוס, כתבה ליוכבד מכתב בעברית עילגת על קורות גירושם באקסודוס. יוכבד עלתה לישראל עם גרעין השומר הצעיר, בעלייה בלתי לגלית, כאמור גורשה לקפריסין וכאשר התאפשר עלתה עם חלק מהגרעין ליד מרדכי. אני ויכבד קבלנו את משפחתה ועזרנו להם להיקלט בארץ.

זו כל משפחתה של יוכבד כפי שצולמה בגרמניה במחנה של השומר הצעיר

הצלחנו למקם המשפחה בבית נטוש בואדי סליאב, רחוב עומאר אלכטאב. האבא ויוכבד נרתמו למאמץ לחתן אותנו ואני עוד חייל . ואכן כך היה, בתאריך 17/6/1949 התקיימה החתונה שלנו בבית משפחת נקבלי, שהם קרובי משפחה.

לצערי לאחר מחלה קשה יוכבד תוך כחצי שנה נפטרה והשאירה בן בשם יעקב. רואים בתמונה אני מחזיק אותו

 ניתן לקרוא במסמך הבא עוד קצת על משפחת שבבו:

הזוית האישית

חיים שבבו השתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר ארלוזרוב ובהתרגשות רבה סיפר את סיפור חייו להדר ושיראל. יחדיו הם תיעדו את סיפורו.

מילון

גרענת
גרענת (בלטינית: Trachoma) היא מחלה זיהומית מדבקת של העיניים (ויקיפדיה)

ציטוטים

”האנייה נתפסה על ידי הצבא הבריטי וכל המעפילים שהיו על האנייה גורשו לקפריסין.“