מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גלגולה של טבעת הספיר

אני ואיתמר בקשר הרב דורי בבי"ס האלה
אני בגיל 7
סיפורי זיכרונות מחיי משפחתי ומחיי

רקע משפחתי

נולדתי בפתח תקווה בתאריך 1.5.1949. ההורים שלי חנה וראובן שריד היו ניצולי שואה כבדים.

אמי חנה שריד וקסלר, נולדה בעיר טרנוב, בתאריך 16.2.1928. הבית שלה היה ציוני, ובסלון הבית שלהם היה פסל של הרצל. היא למדה בבית ספר עברי של "תרבות" ששמו היה "שפה ברורה" עד כיתה ה'. כשהייתה בת 11 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגרמנים, כבשו את פולין.

אימא שלי עם אחותה והוריה על הגשר בטרנוב שנה לפני פרוץ המלחמה

אמי הצליחה לברוח מאקציה (פעולה של הנאצים נגד היהודים) שהייתה בכיכר העיר. באותו יום נורו 3000 יהודים בכיכר. אביה, לזר, בנה מחבוא בעליית גג של מפעל ובו בית חרושת וטחנת קמח. במחבוא (בונקר, על פי דבריה) חנה (סבתא רבתא) ואחותה צשה התחבאו  שנתיים וחצי. הם היו 9 נפשות: שני זוגות, ארבעה ילדים ואישה מבוגרת. אמי הייתה הילדה הגדולה. אחרי המלחמה הגיעה לאיטליה, בתום מסע ממושך בצ'כיה, הונגריה, ואוסטריה עם "הבריחה" (תנועה שאורגנה על ידי ההגנה להברחת פליטים ניצולי שואה) והצטרפה לספינת מעפילים בנמל לה ספציה. המעפילים שבתו רעב עד שקיבלו סרטיפיקטים (אישורים) לעלות לישראל בספינות אליהו גולומב, ודב הוז. היא נשלחה לבית ספר חקלאי עיינות. אחרי שנה התחתנה עם אבי ראובן שריד. החתונה נערכה על מרפסת בית הרב פרנקל בתל-אביב. הם גרו בתל אביב ברחוב ג'ורג' אליוט 15, שם נולדתי (שושנה, על שם רוז'ה אמא של סבתא רבתא חנה).  הדירה שלהם כללה חדר אחד אצל משפחה עם מטבח ושירותים משותפים.

אבי, ראובן שריד שדליסקר, נולד בדמביצה, פולין ב – 25.4.1920 הוא גדל בבית מסורתי, למד בבית ספר פולני ובחדר. בגיל 6 התייתם מאביו ישראל, ולא כל כך זכר אותו. האם חנהל'ה, נשארה עם 5 ילדים וניהלה את העסק המשפחתי, מפעל לחומרי בנייה ומוצרי ברזל. כשהיה בן 16 התייתם מאימו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו האחים ליער והתחבאו מספר חודשים. הם נתפסו וראובן, אברהם, והאחות טונקה נלקחו לאושוויץ. בלקה נרצחה בקבר אחים, בשבניה. אברהם וטונקה נרצחו באושוויץ. אחרי שנתיים נוראיות באושוויץ, בתאריך  29.1.1945 אבי הגיע למחנה תופת נוסף, מאוטהאזן באוסטריה כשהוא תשוש וחלש מאוד. (הרוסים שחררו את אושוויץ בתאריך 27.1.1945, והוא הפך ליום השואה הבין לאומי).

ב-1.3.1945 הוא עבר למחנה השמדה גוזן ליד מאוטהאזן. ב-5.5.1945 הגיעו האמריקאים ושיחררו את המחנה. אבי שכב על דרגש עליון בצריף ולא יכול היה לעמוד על רגליו.

כמה ימים קודם, באחד הלילות הוא הצליח בשארית כוחותיו לברוח מצריף המתים. חבריו לקחו אותו על אלונקה מטר מעבר הגדר כדי שירגיש את החופש. הוא זוכר את עצמו 'בנים לא נים', 'חי על מת', לפי דבריו.

הרופא האמריקאי שהיה יהודי דאג לו והוא נלקח לשבועיים למשפחה אוסטרית לטיפול. כשהוא עמד על רגליו הלך להצטלם ולהישקל. הוא שקל 32 ק"ג והיה בן 25. התמונה נשלחה למשה בישראל. המטוס שלקח את הדואר נפגע אבל שק הדואר ניצל, התמונה הגיעה לטבריה. על גב התמונה כתוב: "אחיך חי, לזיכרון ראובן צבי". הוא התחיל במסע נדודים לארץ ישראל. מבארי שבדרום איטליה עלה על ספינת מעפילים פטר א' שיצאה בערב ראש השנה והגיעה לחוף שפיים בערב סוכות (ספטמבר 1945).

הספינה לא נתפסה. הוא עבד בנהריים, התגייס לפלמ"ח ולצה"ל ולחם במלחמת השחרור בגליל העליון בחטיבת יפתח, וחטיבת עודד. 'שירות בעד שחרור המולדת' לדבריו.  לחם בחטיבה 9, במבצע סיני (1956), שהגיעה לשרם-א-שייך.  במבצע סיני, כשהייתי בכיתה ב' ולמדתי בבית ספר 'התקווה' בשכונת ה'תקוה', ב'יד אליהו', בתל אביב. הגיע אל בית הספר שדרן רדיו, מ'קול ישראל' ושאל: "למי יש אבא חיל"?. אמרתי שאבא שלי חיל, ואז ביקשו ממני לשלוח ד"ש עם שיר ברדיו, לאבא החיל ולכל החיילים. שרתי את השיר "מלאו אסמינו בר", ואני זוכרת  שהתרגשתי מאוד ולכן גם זייפתי.

אני עם אמי בגיל 3
אני בת 10 עם הורי

השרפה 

זה היה יום חורף גשום וקר, בחוץ השתולל גשם, ורוחות עזות נשבו. עד היום אני יכולה לדמיין ולשמוע את המיית הרוח. אבא, אמא ואני בת שש, יושבים במטבח הקטן המאורך שלנו ומסבים לארוחת ערב צנועה, בביתנו בשיכון נווה צה"ל בשכונת יד –אליהו בתל-אביב  זו הייתה דירה בקומה השלישית ובה שניים וחצי חדרים קטנים. אל המטבח הייתה מצורפת מרפסת קטנה אליה היו מחוברים בגובה, שני חלונות קטנים ריבועיים האחד מחדר האמבטיה והשירותים, והשני אל חדר השינה של הורי. בקצה המטבח עמד תנור חימום על נפט. התנור היה ממתכת, בגובה של שרפרף, נשען על שלוש רגלי ברזל. במרכזו הייתה דלת עם ידית קטנה שנפתחה כדי להזין אותו בנפט, ולהדליק את רצועת הבד המיוחדת הטבולה בנפט שתבער ותחמם. בדלת היה חלון שקוף והאש המרצדת נראתה בעדו. הייתה חמימות באוויר, וסיפורי היום סופרו עם המון אהבה וקרבה של משפחה קטנה.

אני לא כל כך יכולה לשחזר את סדר האירועים בדיוק, אבל אני זוכרת שאבי יצא  למרפסת המטבח, התנור התהפך והלהבות אחזו מידית בכל מה שהיה במטבח הדל אי- אפשר לשכוח את האש המתלקחת. אמי מיד תפסה אותי בידי ויחד רצנו לחדר המדרגות ובקשה שאקרא ואזעיק את השכנים לעזרה  דלת ביתנו נשארה פתוחה ועשן סמיך ושחור הזדחל לחדר המדרגות.  אני זוכרת שדפקתי על דלתות השכנים וקראתי בקול בוכה: "תפתחו…תפתחו…אבא במרפסת והוא לא יכול לעבור באש".  השכנים הזדעקו, פנו למכבי אש…לא ברור כיצד, כי לא היו טלפונים בבתים. היה רק טלפון ציבורי בודד בשיכון ב'מרכז', ליד הצרכנייה שהיה במרחק של כמה מאות מטרים מביתנו. השכנים מלמטה גם הגיעו והחלו למלא כלים עם מים כדי לכבות את השרפה. לי לא נתנו להיכנס הביתה כי האש להטה. אני זוכרת שרעדתי מפחד, מה יקרה לאבא שלכוד במרפסת המטבח הקטנה, לא יכול להיכנס למטבח הבוער…מה הוא יעשה? יקפוץ מקומה שלישית למטה?  איני יודעת כמה זמן עבר…זה היה נראה כמו נצח.

העשן השחור המשיך להיתמר מדלת הבית אל חדר המדרגות שקירותיו הפכו אט אט מפויחים ואפורים, שמעתי קריאות ואזעקה של מכבי האש… הם הגיעו… והתחילו לעלות במרוצה במדרגות, תוך כדי קריאות: "לזוז..לזוז…היכן השרפה?". פתאום ראיתי את אבא יוצא מדלת ביתנו אל חדר המדרגות ואומר בקול רועד: " זהו…זהו… כיביתי את האש.  אמא ואני פרצנו בבכי. רצתי אל אבא המפויח ובדקתי בעיני מה קרה לו… ראיתי ששיער ראשו – הבלורית חרוכה. ואני שואלת: "אבא, איך עברת באש?" אבא הרים אותי וחיבק אותי כל כך חזק שהרגשתי את העצמות משמיעות קולות ואבא עונה: "אי אפשר היה לחזור למטבח מהמרפסת… נכנסתי ועברתי דרך החלון הקטן לחדר האמבטיה…ומשם רצתי למטבח והתחלתי לכבות את האש במים ששפכתי מהדלי".

הכבאי שהגיע, ושמע ראה והיה המום ממה שקרה…אמר לי: "מיידלע (ילדונת), יש לך אבא גיבור, אמיץ ובעל תושייה, הוא הצליח לכבות את השרפה בעצמו ועם עזרת השכנים עוד לא לפני שהגענו. ואיך עבר וזחל דרך החלון הקטן מהמרפסת לחדר האמבטיה … אי אפשר להאמין".

עד היום כשאני חושבת על זה אני לא מבינה איך הצליח להציל את עצמו ואת כולנו מהשרפה. כל פעם כשהסתכלתי על החלונות הקטנים בדירה הקטנה שלנו שחיברו את מרפסת המטבח לחדר האמבטיה, ולחדר השינה… דמיינתי איך מטפסים אליהם, וזוחלים-עוברים דרכם. מעניין שאיני זוכרת שדיברנו על האירוע הדרמטי…. הוא נדחק. אני זוכרת שאבא הסתפר … ואת הורי מחשבים וסופרים את הכספים… את הלירות… כשהם שואלים את עצמם, כמה יעלה לסייד את חדר המדרגות, שניזוק בשרפה?

בשנת 1960 נולד אחי ששמו אלי (אלעזר, על שם לזר-אבא של סבתא רבתא חנה). רצתי בשמחה וצעקתי ברחובות  "נולד לי אח, נולד לי אח".

רומנטיקה בימי התנועה

איתן (תנתי) נולד שנה לפני קום המדינה ואני נולדתי שנה אחרי קום המדינה. שנינו גרנו בתל אביב אך לא הכרנו זה את זו. הייתי בגן ילדים, שהיה בבניין שבו גרה סבתא של איתן. היינו בתנועת נוער והיו לנו חולצות כחולות ושרוך אדום (הנוער העובד והלומד). תנועות הנוער  יצאו לעזור לקיבוצים הרחוקים. בקיץ שנת 1966, יצאה הקבוצה שלי למחנה-עבודה בקיבוץ נחל-עוז בדרום הארץ.

אני וחברותיי נכנסנו לצריף והיה חשוך. היינו צריכות נורה. יצאתי לחפש עזרה בחוץ ופגשתי במדרכה את איתן. שאלתי אם הוא יכול לעזור לי ולחברותי למצוא נורה שיהיה לנו אור בחדר. איתן שמח לעזור לי ולהביא לנו נורה לחדר… ומאז נכנס האור לחיי ואנו ביחד!!!.

החתונה הייתה אחרי שלוש שנים בקיבוץ נחל-עוז וטרקטור מיוחד לקח אותנו לחופה, החופה הייתה מדגל ישראל וארבעה קלשונים החזיקו אותה. החתונה הייתה משותפת לשישה זוגות. בחידון הזוגות זכינו בפרס ראשון בספר 'אלבום הקיבוץ'.

איתן ואני מתחת לחופה

אחרי שנה נולדה נועה והשמחה הייתה גדולה. אחרי 5 שנים (1975) נולדה נטע, אמא של איתמר. הייתה חגיגה גדולה ואושר רב. נטע ונועה נולדו בראשון לציון. אחרי 3 שנים (1978) נולד רועי, הלב והמשפחה התרחבו, ואת מסיבת הברית הנפלאה בחצר בבית אלעזרי אי אפשר לשכוח.

גלגולה של טבעת – חפץ שעבר מדור לדור

זה היה בשנת 1942, בגיטו טרנוב, תחת חרדה ואימה שהולכת להתחולל אקציה שניה. לפני האקציה הלכה אמי לביתם של סבתה וסבה מינה ועמנואל זיגמן, יחד עם חברתה הטובה. סבתא בקשה מהן לגשת אל בית המעצר בעיר כדי להביא לרב שהיה עצור אוכל כשר שהכינה. למרבית הפליאה, הלכו שתי ילדות בנות 14 לבניין המשטרה ונתנו לרב את הסירים עם התבשילים המיוחדים. הרב המופתע התרגש, שם את כפות ידיו על ראשיהן וברך אותן. (מי יודע אולי הברכה שמרה עליהן. כי רק שתיהן ניצלו מתוך 28 ילדים שהיו בכיתתן ורק שתיהן שרדו את השואה. (החברה במחנות, ואמי בבונקר בעליית גג).

כשחזרו לבית הסבתא, היא שמחה שעמדו במשימה ונתנה לאמי חבילה להעביר לאמה רוז'ה.

הימים חלפו. לפני האקציה השנייה, יצאה אמי עם הוריה מהגטו למחבוא במחסן של בית חרושת למשך שלושת ימי האקציה. הם ידעו שלסבא וסבתא יש מחבוא במקום אחר.

אחרי שלושה ימי זוועה, חרדה צעקות והמולה, הם חזרו לגטו והבינו שסבתא וסבא אינם. הם נתפסו על ידי הנאצים יחד עם עוד שכנים, וכנראה נורו בחצר. סבתי לקחה את אמי מיד לביתם של סבא וסבתא,  לתדהמתן הבית היה מלא בפולנים שהשתמשו בחפציהם. סבתי צעקה וניסתה לגרשם. אמי מספרת שראתה את אחת הפולניות לובשת את המעיל של סבתה מינה.

כשחזרו המומות וכואבות הביתה, הכניסה סבתי את אמי לחדרה, הוציאה את החבילה שסבתא שלה נתנה לאמי להעביר לה, ואמרה: 'הטבעת תשמור עליך יחד עם המחרוזות". אמי שמרה על הצרור שהיא קיבלה מאמה לאורך כל המלחמה. הצרור כלל מחרוזות וטבעת עם אבן ספיר.

בשנת 1946, המלחמה הסתיימה. אחרי נדודים של יותר משנה – מפולין לצ'כיה, להונגריה, לאוסטריה בשבילי הבריחה, מחנות עקורים,  הגיעו אמי ואחותה לאיטליה לנמל לה-ספציה בצפון, ועלו על האוניה 'פד'ה' (אמונה באיטלקית). יחד עם עוד הרבה מעפילים. הם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית והאנגלים. מורדים אל החוף….המצב הסתבך ומוכרזת שביתת רעב של כל 1014 המעפילים. אחרי יומיים אמי נחלשה והתעלפה. ראשי הישוב בארץ הצטרפו לשביתת הרעב. סיפורו של המאבק לחירות של הפליטים היהודיים, שארית הפלטה, התפשט במשך שלושה שבועות בכל העולם. חג הפסח הגיע ואתו מתן הרישיונות לעלייה.

על החוף ערכו את סדר פסח, אמי רעדה ושרה בהתרגשות רבה את שירי יציאת מצרים.

אחרי הסדר יצאה בחדווה גדולה לשטיפת כלים. תוך כדי השטיפה, נשטפה אבן הספיר הכחולה מהטבעת של סבתה, אותה ענדה, אל הים הכחול. לאמי לא היה אכפת שהאבן אבדה, העיקר שיש תקווה והיא ואחותה עולות לארץ ישראל, לארץ המובטחת וכך יגשימו את החלום של כל המשפחה.

בשנת 2011, לקראת חג הפסח הממשמש ובא אמי פנתה אלי בבקשה מיוחדת: "אני רוצה שתשמעי את הסיפור של פרשת לה-ספציה, על אניית המעפילים "פד'ה" שאיתה הגעתי לארץ מאיטליה, כי השנה ימלאו 65 שנים לעלייתי לארץ, תכתבי, ואני רוצה לספר את 'יציאת מצרים' שלי לדיירים ב'בית בכפר'."

התיישבנו שתינו, בתשומת לב מירבית. בסתר ליבי שמחתי מאד לתפנית של סיפורי אמי. הנה במקום סיפורי השואה שמילאו את ילדותי, אשמע הפעם סיפור אחר, סיפור על  ההעפלה.

אמי קמה ממקום מושבה נעלמה למספר רגעים לחדר השינה וחזרה עם שקיק קטן. היא הוציאה מהשקיק טבעת זהב ללא אבן ואמרה בהתרגשות: "הנה תראי זו הטבעת, אחרי 65 שנים". לקחתי בידי את הטבעת שלא ידעתי על קיומה. ידעתי שהיא הצליחה לשמור על שרשרת פנינים של סבתה שהתפזרו, וכן על מחרוזת של אמא שלה. אלה שימשו לה מעין קמעות והיא ענדה אותן בשעת צרה.

לקחתי את הטבעת לצורף מיוחד, בדיוק באותה תקופה לא הייתה אבן ספיר בנמצא ולכן החלטתי לשבץ לה אבן רובי אדומה. הצורף הסביר לי שהטבעת הינה לפחות מלפני 180 שנה, מזהב דקיק שלא מוצאים היום.

חזרתי לאמי עם הטבעת המחודשת וביקשתי: "קחי תענדי לכבוד חג הפסח, השנה". היא שמחה עם אבן הרובי האדומה (שמו של אבי היה ראובן), אך, לא הסכימה לקבלה. "היא בשבילך, תענדי את, תמשיכי את המסורת של הנשים במשפחה, אני קיבלתי אותה בנסיבות קשות ביותר, ברגעים טרגיים". והיא המשיכה את סיפור הטבעת.  שמעתי את הסיפור, וחשבתי… איך מסיפור ההעפלה הגענו לגלגוליה של טבעת אבן הספיר. זו עברה מסבתא של אמא, מינה זיגמן שהיא סבתא רבתא שלי, לסבתא שלי רוז'ה וקסלר, וממנה  לאמי, חנה שריד…שממש לא ברור כיצד הצליחה לשמור עליה בכל שנות המלחמה, בגטו, בבונקר, בבריחות…בימי רעב קשים מנשוא, ותלאות מכבידים ובנדודים. במלחמת השחרור ובימי הצנע בארץ…ורק עכשיו אחרי 180 שנה היא הגיעה אלי. התחלתי לענוד את הטבעת, כדי לשמח את אמי, מדי פעם.  אצלי היא שוב משובצת באדום ולא בכחול. מאז סוף שנת 2015, כשאמי נפטרה, אני עונדת את הטבעת באופן קבוע, כך ודאי היא נשמרת ושומרת עלי.

השנה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, הסיפור סופר לאיתמר ולנבות אביו. נבות, הוא גיאולוג והוסיף למעגלי הטבעת נדבך נוסף: אבן הספיר הכחולה שהייתה משובצת בטבעת לפני כ-180 שנים ואבן הרובי האדומה המשובצת עכשיו בטבעת מקורן באותו מינרל, כלומר עשויות מאותו חומר הקורונדום. הן נחשבות לאבני חן נדירות יקרות ובעלות סגולות מיוחדות. כנראה שבחירת האבן החדשה שעשיתי לא הייתה מקרית!

הזוית האישית

שושי: זכיתי בזמן איכות עם נכדי איתמר שהתעניין מאד והפתיע אותי עם הרבה שאלות ולעבור חוויה מיוחדת בקהילה משותפת של סיפורי סבים ונכדים זו היתה חוויה מעצימה ומעשירה בהנחיית המנחות שני וטל המשקיעניות.

איתמר: שמחתי שסבתא מגיעה לבית הספר ציפיתי לה בשער וחיכיתי לשמוע את הסיפורים המרתקים שלה ושל שאר המשתתפים בתכנית היה לי כיף.

מילון

אקציה
פעולה אלימה של הנאצים כנגד היהודים בגטאות ובמקומות ריכוז של יהודים

הבריחה
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ניצולי השואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1948-1944.

סרטיפיקט
הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי

גטו
ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים. אזור בעיר המוקצה ליהודים.

העפלה
הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה

אבנים ספיר ורובי
אבני חן השייכת למגוון צבעים של המינרל קורונדום. ספיר כחולה ורובי אדומה

ציטוטים

”א)אהבה היא המפתח לחיי משפחה טובים ב)אסור לוותר בשעות קשות, אסור לאבד את התקווה לימים “