מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גיטרת החלומות

עמית וסבא דני כותבים יחד את סיפור חייו.
סבא דני והגיטרה האהובה מימי נערותו.
הגיטרה שהביאה שמחה לחיי.

אני דניאל, נולדתי בשנת 1952 בעיר אורן שבאלג'יר. הוריי עברו לאלג'יר ממרוקו במטרה למצוא מקורות פרנסה. הם ניהלו חנות ירקות והתפרנסו בכבוד, אולם הגעגועים לארץ לא פסקו לרגע. החיים באלג'יר התנהלו על מי מנוחות והיחסים עם הערבים היו יחסי שכנות טובים. בשנת 1955 החליטו ההורים שהגיע הזמן לארוז ולעלות לארץ הקודש – ישראל . אחרי שכל הניירת סודרה, עברנו לצרפת שם חיכו לנו שליחי הסוכנות היהודית. לאחר כחודש המתנה בצרפת, עלינו על האנייה "ירושלים" שהפליגה בדרכה לישראל. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכל היהודים שחלקו אתנו את המסע לארץ ישראל.

עם הגיענו ארצה, העלו אותנו על משאיות מבלי שנאמר לנו מהו היעד. באישון לילה עצרה המשאית באמצע שום מקום ונאמר לכולנו לרדת. ההלם היה מוחלט מצאנו את עצמינו באמצע המדבר כשמסביבנו רק חול וחול. לימים הסתבר שהגענו לעיירה אופקים שבנגב שהייתה בראשית דרכה. לאחר שהתאוששנו מההלם הראשוני, הסיעו אותנו לבתים המיועדים שהכינה לנו המדינה מבעוד מועד. כל משפחה שוכנה בבית קרקע עם חלקת אדמה. ברבות הימים אבי נטע בשטח בוסתן שכלל עצי פרי מסוגים שונים כגון: שזיפים, תאנים, אגסים, ענבים, פירות הדר, שסק, תפוחים ואפרסקים. עד היום אני רואה בדמיוני את המשפחה יושבת בצל העצים בימים החמים ואוכלת מפירותיו, עד היום אני יכול להרגיש את טעם הפירות המופלא. החיים באופקים היו פשוטים, אבי עבד בבניין בחברת סולל בונה ואמי טיפלה בנו הילדים,בי, באחי ובשלוש אחיותיי.

כעבור חמש שנים, החליטו הוריי לנסות חיים אחרים בצפון הארץ במושב בגליל המערבי. באותם ימים הייתה תנופת בנייה בגליל המערבי, נבנו מושבים בסמוך לגבול שחיפשו מתיישבים חדשים. הורי בחרו לגור במושב אבן מנחם והיו בין מייסדיו הראשונים. הם הגיעו בעקבות אח של אמי שגר באיזור ועבר גם הוא לאבן מנחם. יחד איתנו הגיע מאופקים גם אח של אבי ומשפחתו וכולנו גרנו בשכנות האחד לשני. פרנסת המשפחה התבססה על לול מטילות לביצי מאכל ומטעי נשירים שכללו תפוחים ואפרסקים.

החיים במושב בשנים הראשונות היו קשים מאוד. לא היה חשמל כלל, לא היו תשתיות כבישים, לא הייתה תחבורה ציבורית, היה קר מאוד ללא אפשרות לחמם מלבד תנור נפט קטן שכולנו התקבצנו סביבו. השירותים היו במבנה קטן בחצר ובכל פעם נאלצנו לצאת אליו גם בקור וגם בחושך. למרות כל הקשיים הייתה שמחה גדולה אחווה בין השכנים ועזרה הדדית ללא תנאי, כל התושבים במושב חיו כמשפחה אחת גדולה.

כילדים במושב למדנו בבית ספר מאולתר שככל מבנים ישנים המרוחקים אחד מהשני, בשל מיעוט הילדים למדנו  בכיתות רב גילאיות. תלמידי כיתות א,ב למדו בכיתה אחת, תלמידי ג, ד, ה למדו בכיתה אחת ותלמידי ו, ז, ח בכיתה אחת.

החיים כילדים במושב היו חוויה בלתי רגילה, ללא הדרכה מאורגנת דאגנו אנחנו למלא את שעות הפנאי בפעילויות מהנות בטבע הפראי שהקיף את המושב. שעות של פעילויות מחוץ לבית לא גרמו לדאגה מצד הורינו, כי החיים באותה תקופה היו בטוחים.

בחודשי הקיץ התגייסו כל ילדי הישוב לעזרה להורים בקטיף הפירות. העבודה נמשכה כחודשיים לאורך כל היום, ואנחנו הילדים לקחנו חלק פעיל בעבודה.

עם השנים הוקמה רשות אזורים שאיגדה כמה מושבים והחלה לדאוג לחיים המוניציפליים בישובים. אחת המחלקות במועצה הייתה מחלקת תרבות שתפקידה היה לעודד את התושבים לצרוך תרבות. במסגרת פעולותיה היא חיפשה ילדים עם כשרון מוסיקלי במטרה ללמד אותם נגינה. לשמחתי הייתי אחד מחמישה נערים שנבחרו. כל החמישה קיבלנו גיטרה ומורה למוסיקה שלימד אותנו נגינה במסירות רבה. לאחר תקופה התגבשנו כקבוצה והתחלנו לנגן כלהקה במסיבות אזוריות. בטיולי בית הספר התיכון תמיד לקחתי איתי את הגיטרה וניגנתי לחברה סביב המדורה.

הגיטרה

במלאת לי 16 שנים, קיבלתי מהורי במתנה גיטרה חשמלית בצבע אדום. אין לתאר את גודל השמחה וההתרגשות מהמתנה המדהימה הזו, מיד הפכתי להיות מרכז העניינים ומקור עלייה לרגל. ימים שלמים התאמנתי בנגינה על הגיטרה שהייתה כל עולמי. במסגרת הפעילויות של מחלקת התרבות נערכו מפגשים עם ילדים ממושבים סמוכים ואט, אט התחלנו להתארגן כלהקה מסודרת ומגוונת עם מפגשים קבועים לאימון ותרגול עד גיבוש רפרטואר של שירים. אפילו שם היה לנו "כוכבי הצפון". ההזמנות להופעות לא איחרו להגיע ומצאנו את עצמינו מופיעים בכל אירוע אזורי שהתקיים במושבים השונים. כלהקה פעלנו כשנתיים ועם גיוסינו לצבא נאלצנו להיפרד מהחוויה המעצימה הזו.

מלחמת יום כיפור

בשנת 1971 התגייסתי לצבא ושובצתי ליחידת התותחנים. כל אותה תקופה לא נפרדתי מהגיטרה והיא ליוותה אותי לכל מקום. בשעות הפנאי היו מתקבצים בחדרי כל החברה ומארגנים שירה בציבור בליווי הגיטרה שלי. אלו היו שעות קסומות שאפשר לחבריי ליחידה להיות ביחד ולשמוח עד לאותו ערב ארור, ערב יום הכיפורים של שנת 1973 שבו קיבלנו את ההודעה שתוך כמה שעות עומדת לפרוץ מלחמה ועל חלק מהחיילים שלא היו לוחמים להתפנות במידי לתוך תחומי מדינת ישראל.

סבא החייל

אני הייתי בין הלוחמים שנשארו. למחרת ביום הכיפורים בשעה 14:00 הפתיעו אותנו המטוסים הסוריים והחלו להפציץ מוצבים ברמת הגולן, וכך בעצם החלה המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל המתחדשת שנקראה לימים: "מלחמת יום הכיפורים". בערב הראשון למלחמה, נותק הקשר עם אחת היחידות שלנו, והבסיס שבו שהינו היה בחלקו מכותר על ידי הכוחות הסוריים . מפקד הגדוד הטיל עלי ועל אחד הקצינים לצאת עם גיפ ולנסות לאתר את מיקומה של היחידה שעמה נותק הקשר. נסענו לאורך ציר הנפט ברמת הגולן ללא אורות, היה מתח גדול באוויר וחשש גדול שנתגלה וניפול למארב של כוח קומנדו סורי ששרץ באזור. לאחר נסיעה שנמשכה כנצח, הגענו למתחם שבו היו טנקים וכלי רכב צבאיים רבים, תחילה לא זיהינו אלו כוחות במקום, התקרבנו עם המון חששות עד שלבסוף גילינו שזו היחידה שעמה נותק הקשר. הסתבר לנו שהמפקד של אותה יחידה אסר על כל שימוש במערכת הקשר מחשש שהסורים יגלו את מיקומה.

המלחמה נמשכה כשלושה שבועות, הייתה קשה ביותר וגבתה קורבנות רבים. כשנה לאחר המלחמה השתחררתי מצה"ל. האווירה במדינה הייתה קשה ביותר, הגיטרה שליוותה אותי כבר לא כל כך משכה אותי והעברתי אותה לבן דודי הצעיר שהחל ללמוד נגינה. שנים רבות זנחתי את הנגינה ועד היום מקנן בי הרצון לחזור ולנגן. לאחר שנים רבות כשבן דודי בגר וגם הוא הזניח את הגיטרה, החלטתי שזה הזמן להחזיר אותה הביתה. להפתעתי היא נשמרה היטב, עם קצת חלודה אבל מנגנת. כיום היא מעטרת קיר בחדר של בני הצעיר, דביר, לצד גיטרות נוספות שמשמשות אותו לנגינה. הנחמה שלי היא שלפחות הוא מנגן ומתמיד בכך.

לאחר השחרור התחלתי לעבוד כמדריך נוער תוך כדי לימודים בסמינר למדריכים בצפת. כמה שנים לאחר מכן יצאתי ללימודים באוניברסיטת חיפה ושם הכרתי את מי שלימים תהיה אשתי.

ההיכרות בנינו הייתה באוניברסיטה למרות שגרנו בישובים סמוכים. האהבה בנינו ניצתה מהרגע הראשון שנפגשנו, וידענו שנינו שזה לכל החיים. אפילו המרצים שלנו התחשבו בנו והשתדלו תמיד לשבץ אותנו יחד. אחרי כשמונה חודשים צמודים נישאנו ברוב הדר ופאר בגינת מלון קרלטון בנהריה. יצאנו לירח דבש בנואיבה שבסיני שהייתה אז בשליטה ישראלית, והתחלנו לבנות את חיינו במושב אבן מנחם.

כדור המשך למייסדים קיבלנו משק עם לול מטילות ושטחי גידול נשירים. אני עבדתי כמנהל שיווק של מפעל שהיה בבעלות המושב, וסבתא עבדה כמורה בבית הספר היסודי האזורי. לאחר כשנה נולדה הבת הבכורה שלנו, רעות, אמא שלך שהייתה נכדה ראשונה להורים שלי ולהורים של סבתא אורלי. לא היה גבול לאושר ולשמחה שהיא הביאה. אחרי רעות נולדו לנו עוד שלושה ילדים. החיים במושב התנהלו על מי מנוחות, הילדים גדלו ופרחו מהקן.

ראשונה התחתנה רעות שזיכתה אותנו בתואר סבא וסבתא כשילדה את אלמוג שגם הייתה נכדה ראשונה לשני זוגות הסבים והסבתות וגרמה לשמחה והתרגשות רבים, לאחריה הגעת את לעולם והבאת לנו אור ושמחה רבים שמאירים את השמחה כל יום מחדש.

               

הזוית האישית

מה היינו רוצים להגיד ולאחל אחד לשני?

סבא דני וסבתא אורלי: הייתה לנו חוויה מאוד מיוחדת, מפרה ומעשירה במהלך כתיבת העבודה. למדנו שיש מושגים רבים שהיו חדשים לעמית ועוררו בה את הסקרנות לדעת עוד ועוד וכמובן שמחנו על ההזדמנות לערוך לה היכרות עם השורשים של המשפחה. אנו בטוחים שזה תרם לה רבות בהבנת הרבה דברים שקשורים למשפחה והיום היא יודעת את מקורם. אנחנו מאחלים לעמית להמשיך ולהרבות ידע וחוכמה.

עמית: מאוד התרגשתי ושמחתי לשבת עם סבא וסבתא ולשמוע את הסיפורים שלהם. הייתה לי חוויה מדהימה לעבוד עם סבא וסבתא שלי במיוחד שלפני לא ידעתי הרבה על הילדות של סבי ונהנתי שהם ביקרו בבית סיפרי והיו שותפים ללמידה שלי. חיכיתי למפגשים איתם ונהנתי בכל רגע איתם. אני מאחלת להם בריאות ואריכות ימים.

מילון

האנייה "ירושלים"
אנייה בשם "ירושלים" שהביאה עולים לארץ ישראל לאחר שהגיעו לנמל מרסיי שבצרפת.

חיים מוניציפליים בישובים
קשור בשלטון מקומי, שייך להנהגת עיר או מועצה מקומית. רשות מקומית היא גוף העוסק בניהול העניינים המקומיים של יישוב או קבוצת יישובים. עם השירותים שמעניקה רשות מקומית לתושביה נמנים תכנון היישוב ומתן היתרי בנייה בו, רישוי עסקים, הפעלת מערכת החינוך, ניקוי הרחובות ופינוי פסולת, אירועי תרבות, כבאות ועוד.

ציטוטים

”עם השנים הוקמה רשות אזורים שאיגדה כמה מושבים והחלה לדאוג לחיים המוניציפליים בישובים.“

”הגעגועים לארץ לא פסקו לרגע.“

”למרות כל הקשיים הייתה שמחה גדולה אחווה בין השכנים ועזרה הדדית ללא תנאי,היינו משפחה.“