מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בת 18 לחופה

שולחן מימונה מסורתי (ויקיפדיה)
בית קפה יהודי במרוקו
בת הזקונים

רחל סבתי קרויה על שם רחל אימנו. שם משפחתה לפני החתונה היה שוקרון ואין לו משמעות מיוחדת. אחרי החתונה השתנה שמה ל "בן שושן". סבתי נולדה במרוקו, תאריך לידתה הוא: כ"א אייר. את יום הולדתה היא חוגגת ביום פינוק.

סבתא עלתה לישראל בשנת 67 בגיל 18, סבתי עלתה עם בעלה והם גרו בראשון לציון. סבתא תמיד חלמה לעלות לארץ ישראל שזו הארץ המובחרת והקדושה סבתי בחרה לגור בראשון לציון מכיוון שלא היו הרבה אופציות דיור. סבתה הכירה את בעלה דרך אחיה, הם התחתנו במרוקו בשנת 67. מסיבת האירוסין הייתה שמחה וכמובן שעשו להם חינה. לסבתי אין תמונות מחתונתה, סבתי הייתה בת 27 כשבנה הראשון נולד.

סבתא היא בת זקונים במשפחתה כלומר הכי קטנה. סבתי אומרת שזה כייף להיות בת זקונים כי מקבלים הכי הרבה "צומי" ואהבה. מילדות זוכרת סבתא את חתונות אחיותיה הגדולות ממנה. לסבתי יש עוד שני אחים ושש אחיות וכולם אוהבים אחד את השני ודואגים זה לזה, כולם כבר מבוגרים.

במרוקו הם גרו בבית נורמלי שכולם התאכסנו בו, מספר הנפשות בביתו של סבתי היה: 8 ילדים וזוג הורים. היה להם הכל ליד הבית, צרכנייה קרובה, בית כנסת, ומרפאה…סבתי קיבלה מאימא שלה פמוטים מנחושת שעליהם היא שומרת עד היום. בילדותה של סבתי היא אהבה לשמוע שירים בצרפתית מהרדיו, אבל כיום הילדים שלה נשואים ואין לה למי לשיר שירים אלו. בנוסף סבתה אהבה לשחק חמש אבנים, קלאס וכדומה. סבתי למדה בגן במרוקו זיכרונותיה של סבתי מהגן הם: בובות ועגלות, גם בבית ספר סבתי למדה במרוקו עם ערבים ונוצרים והיה להם נחמד ביחד, היא מוסיפה: "פעם המצב בין היהודים למוסלמים היה טוב לא כמו היום". סבתי למדה 12 שנים בתיכון.

האירוע המשמח ביותר שסבתי זוכרת מגיל ההתבגרות: בגיל 18 התחתנה ועלתה לישראל. מה שהיה עצוב זה שסבתי לא ידעה עברית ולא הסתדרה עד שקלטה את השפה, לאט לאט, היה יותר טוב. מקום העבודה הראשון שסבתי עבדה בו, היה חנות בגדים שסבתי הייתה תופרת שמלות כלה, בגדי ערב, וכדומה. את המקצוע סבתי למדה בחו"ל. סבתה עבדה במקצוע מעט זמן אבל עד היום מקצוע זה מלווה אותה.

סבתי לא שרתה בצבא אבל בתור אישה נשואה חוותה את מלחמות יום כיפור, שלום הגליל, מלחמת המפרץ וצוק איתן. בזמן המלחמות ישבה במקלט  ושמעה את הפצצות והחוויה הייתה לדבריה, בכלל לא נעימה ובכללי האווירה הייתה מתוחה, היה מעט אוכל והרגשה מאוד לחוצה.

המנהגים המיוחדים שיש במשפחתנו זה שכל המשפחה מתאספת ביחד וזה שמחה הכי גדולה. אנחנו חוגגים את החגים בשמחה והתלהבות אם זה בניקיון הבית וסידורו ואם זה בבישולים. החגים שסבתי אוהבת הם: ראש השנה, יום כיפור וסוכות. סבתה אומרת שאלו חגים שבהם אנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא ושמחים ביחד עם כולם ובנוסף החגים המיוחדים שיש במשפחתנו זה שבסוף חג הפסח יש אצל סבתי את חג המימונה שזה חג האמונה.

האירועים המכוננים שהיו בחייה של סבתי הם הולדת בנה הראשון, חתונת ילדיה ולידת נכדיה. הילדים והנכדים של סבתי גרים כולם בארץ וסבתא אוהבת שכולם גרים קרוב אליה. סבתי אומרת: "שאפשר ללמוד בכל גיל ובכל זמן וזה רק תלוי בכוח רצון של האדם" לסבתי יש שלושה ילדים: שני בנים ובת כמו כן גם 11 נכדים. סבתא פעם בשבוע הולכת לבקר את נכדיה. סבתי אוהבת לבלות לכן, יצאה לטורקיה לנפוש ולבקר את משפחתה בצרפת.

סדר היום שלה לאחר יציאתה לגמלאות: אחרי שהיא קמה היא אוכלת ארוחת בוקר ואחר כך יוצאת לסיבוב עם חברה ויושבת בבית קפה, נכנסת לבית מארגנת ואוכלת ארוחת צהרים ונחה. היא דואגת לפנק את עצמה ולשמור על בריאות גופה ונפשה.

הזוית האישית

מרים בן שטרית: הייתה לי הזכות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את סיפוריה של סבתי.

מילון

מימונה
הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, ובעיקר יהדות מרוקו נהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חג (בישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג הוא במסורת יהדות מרוקו, ולפי השערת החוקרים, החל במאה ה-18. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אפשר ללמוד בכל גיל ובכל זמן זה רק תלוי בכוח הרצון של האדם“

”"פעם המצב בין היהודים למוסלמים היה טוב לא כמו היום"“