מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בשבילי הזיכרון

אני וסבתא יושבות בצוותא
סבתא בילדות
סבתא ונכדה בשבילי הזיכרון

עליי ועל הוריי

שמי מרים גור. כשנולדתי השמחה כמובן הייתה גדולה מאוד, כיוון שנולדתי ממש תוך כדי מלחמת העולם השנייה. המצב בכללותו באירופה היה קשה מאוד והקרבות בין המדינות היו עקובים מדם, ובתוך מצב זה יהודים רבים גורשו מבתיהם וחיו בגטאות ובמחנות ריכוז, או נדדו לחפש מקומות מחייה כדי להציל את נפשותיהם. גם משפחות הוריי גורשו מבתיהם, ולצערי, לא החזיקו מעמד, ונפטרו. הוריי בלה (או בכנוייה בקה) ויוסף ז"ל ששרדו את השואה הגיעו לכפר קושרניצי – כפר קטן ובו רוכזו יהודי האזור לתוך רפתות, אורוות ומבנים ישנים שכמעט התמוטטו, ותנאי המחייה היו בלתי נסבלים. היה זה חורף מאוד קשה כאשר הטמפרטורה ירדה למינוס שלושים מעלות וכל האזור היה מכוסה שלגים נרחבים.

הוריי

אבי סיפר לי שכדי לשמור עליי מפני הקור הנוראי עטפו אותי וריפדו את העריסה בקש ובבדים ישנים. גם מבחינת מזון המצב היה כמובן קשה ביותר ולכן היה צורך לחלק את מנות המזון בין כל בני הבית והחברים בקרבתם. היה מחסור גמור במצרכי מזון בסיסיים, אבל למזלנו, לאבי היו יוזמות עצמאיות לחיפוש ולמציאת מזון. מדי ערב נהג לצאת לשדות הסמוכים לכפר ובעזרת מקלות חיטט מתחת לשלג שם מצא תפוחי אדמה וסלקי סוכר. ממצרכים מועטים אלו בתוספת מעט מוצרים בודדים, אמי הכינה את הארוחות כדי שכולם יוכלו להתקיים. בנוסף לכך, אבי שהיה מאוד חרוץ ומוכשר גם בתחום עבודות יד ובעל אינטואיציה מאוד טובה, ידע היכן הוא יכול למצוא שאריות שונות של חתיכות עור ופרוות של בעלי חיים, ומשאריות אלו תפר נעליים ועליוניות לחימום בני המשפחה. כולם כמובן מאוד אהבו אותו והודו לו, כיוון שדאגתו הייתה גם לאחרים. כעבור שנים רבות כולם זכרו לו את מעשיו הטובים ותמיד שמחו לפגוש אותו. אמי, בלה, למדה בנערותה תפירה והייתה מוכשרת מאוד בתחום זה, וכמובן שניצלה את כישרונה כאשר תיקנה את כל הבגדים הישנים והמרופטים, וגם תפרה לי את בגדי התינוקת. הייתה זאת תקופה עצובה מאוד בכל יבשת אירופה. יהודים רבים וגם בני עמים אחרים מתו. זאת הייתה השואה שמרבים לספר ולדבר עליה. שהסתיימה בשנת 1945 כשאני בת שנתיים והוריי יחד איתי – ניצולי שואה זו – מתחילים לחפש עתיד חדש.

חיפוש עתיד חדש

עם סיום מלחמת העולם השנייה היה ברור לכל היהודים הניצולים, וביניהם גם הוריי, שראשית ינסו לחזור ולראות מה קרה לבתיהם ולעיר ממנה גורשו בהמוניהם. בהגיעם לעיר, נוכחו לראות את ההרס והחורבן במקום. הכל נהרס – בתי הספר, מרכזי התרבות ובתי הכנסת, וכל המסמכים החשובים נשרפו כתוצאה מההפצצות על המקום. ברור היה שיש לחפש עתיד חדש במקום אחר, כאשר הכיוון הוא ארץ ישראל. משאת נפשם של ניצולים רבים הייתה להגיע לארץ ישראל – כולם הבינו שזה המקום הבטוח והטוב ביותר לעתיד חדש. כך התחילו המונים לנדוד בדרכים לא דרכים כדי להגיע למקומות שבהם נראה היה להם שיוכלו לפגוש ולשמוע על אפשרויות העלייה לארץ ישראל.

כך נדדנו שנתיים בדרכים עד הגיענו לעיר הנמל קונסטנצה אשר ברומניה, משם הפליגו רוב האניות. בקונסטנצה פעלו כבר נציגים מארץ ישראל – שליחי מפלגות שונות, המוסד, עלייה ב' והסוכנות היהודית. חלק מהשליחים היו בזהות חסויה וארגנו את כל המועמדים לעלייה מכל הבחינות, כגון בריאות, מזון, ביגוד ודאגה לכל מי שזקוק היה לעזרה מיוחדת. כך התחילה ההרגשה שאפשר יהיה להגשים את החלום של העלייה לארץ ישראל.

בדרך להתגשמות החלום

התרגשות רבה אחזה בכל המועמדים לעלייה לארץ ישראל. כולם חשבו ודמיינו בחלומות הטובים ביותר שלהם שהנה הדרך קצרה ופשוטה יחסית, להגיע לארץ ישראל ובכך להגיע אל המנוחה שכל כך השתוקקו לה, אולם לא כך היה הדבר. התברר שהחלום לא יוכל להתבצע כפי שחלמנו. לצורך העלייה הוכשרו שתי אניות משא גדולות שנקנו בפנמה, היו אלו אניות שנהגו להוביל בהן בננות ושקי סוכר מאמריקה הדרומית אל הצפונית. כאן התעוררו בעיות רבות כי היה צורך להכשיר אותן להפלגה עם בני אדם. נשלחו צוותים מיוחדים שהכינו את האניות להפלגות עם נוסעים. ההכנות היו מרובות – היה צורך להתקין בהן מקומות לינה רבים בצורת מדפים מדפים, לדאוג למכלי מים ענקיים, לצוותים שידאגו למזון (בעיקר מאכלים יבשים), לצוותים שידאגו לבריאות וגם למקרים של לידת תינוקות. לכן, כל המבוגרים והילדים קיבלו את מקומותיהם בתוך האונייה, והצעירים קיבלו את מקומותיהם על הסיפון בחוץ או בכל הפינות שאפשר היה לדחוס אותם, והעיקר – על תורן האוניות הונפו דגלי ישראל.

לשתי האוניות קראו פאן קרשט ופאן יורק. שמה של פאן קרשט שונה לשם העברי קיבוץ גלויות, ושמה של פאן יורק שונה לעצמאות. שתי אניות אלו כונו בשם הפאנים. לאחר שכל ההכנות הסתיימו, עלו המעפילים על האניות ולכל משפחה הותר לקחת רק תרמיל גב אחד. על כל אונייה היו כ-7,500 איש וביחד כ-15,000 מעפילים. תארו לעצמכם כל כך הרבה אנשים, בשתי אוניות שכלל לא היו במצב מיועד לכך, אלא לאחר ששופצו וצוותים ישראלים שימשו כרבי חובלים, ועל כל אונייה פיקדו גם אנשים מהפלי"ם והפלמ"ח ותפקידם היה לעזור לארגן את החיים כדי להגיע בשלום לנמל חיפה. האניות הפליגו לדרכן מעיר הנמל בורגס אשר בבולגריה בתאריך 27.12.1947. השמחה הייתה גדולה מאוד וכולם היו מאושרים עד השמיים ומלאי תקוות טובות לקראת העתיד.

האכזבה… וההגעה לקפריסין

כאשר האוניות הגיעו לים התיכון נכונה אכזבה גדולה למעפילים וזאת עקב המצב בארץ ישראל, בה שלט עדיין המנדט הבריטי. בלחץ הערבים נקבעה מכסה לכמות היהודים הרשאים לעלות ארצה כי חששם היה שאם העלייה תהיה גדולה מדי אזי מספר היהודים יעלה על מספר הערבים. הבריטים נכנעו ללחצים השונים ומאוד הגבילו את כמות אוניות המעפילים לארץ. בדרכים שונות גירשו אוניות חזרה ולא איפשרו להן להמשיך בהפלגות. מטוסים בריטים סיירו בשמיים כל הזמן ולעיתים גם ירו לעבר האוניות ואיימו באיומים קשים לתקוף אוניות מעפילים על נוסעיהן באכזריות רבה, על פי הוראות שהגיעו מבריטניה. למרות כל הקשיים הללו, הצליחו אוניות מעפילים שונות להגיע בלילות קרוב לחופי ישראל, ובדרך לא דרך חיכו להם תושבי המקום. הם דאגו לקבלתם ולפזר אותם בתוך היישובים הקיימים, ולדאוג לכל צרכיהם האישיים. היה זה מבצע הורדת המעפילים לחוף שצריך היה להתבצע בסתר, במהירות ובבטיחות מרבית. קבוצות מיוחדות אורגנו על ידי ה"הגנה" או באמצעות פלוגות הים של "הפועל", ועל ידי ה"אצ"ל" באמצעות בית"ר.

אותן קבוצות היו אלו שהעבירו את המעפילים מהאונייה לארץ – בכל מקום שאליו היו אמורים להגיע המעפילים – הן חיכו בשטח. חוליות אלו חתרו בסירות קטנות הלוך ושוב לאונייה, וממנה העבירו את המעפילים לחוף. אחר כך נלקחו המעפילים על ידי תושבי הסביבה, כאשר כל אותו הזמן סיירו בסביבה חוליות מיוחדות כדי להזהיר מפני התקרבות משמרות הבריטים. רוב הספינות הגיעו בשלום לחוף, ואלו שנתפסו הוחרמו על ידי הבריטים. הצוות ובעלי הספינה נקנסו בסכומים גבוהים ולעיתים אף נאסרו. אם היו על הספינה מעפילים בזמן שנתפסה, הוסר מספרם ממכסת העלייה הכללית. דוגמאות לחופי העלייה הן: נהריה, חיפה, טנטורה, קיסריה, פלמחים, הרצליה, תל אביב וניצנים. שתי ה"הפאנים" זכו לאיומים רבים, אלא אם ישנו את מסלולן ויפליגו לכיוון האי קפריסין, בו נבנו מחנות מעצר מיוחדים למעפילים החל משנת 1946. מאז ועד חודש פברואר 1949, עברו במחנות אלה יותר מ 52,000 יהודים בדרכם אל ארץ ישראל, ובין כל מעפילי האניות היינו גם אני והוריי.

החיים בקפריסין

בלב ים, קיבל הצוות המוביל של האונייה "פאן קרשט" הוראה מהמפקדה בארץ לשנות כיוון, ולא להתקדם לכיוון חיפה אלא לפנות לכיוון עיר הנמל פמגוסטה הנמצאת במזרח האי קפריסין. האונייה אכן שטה לכיוון זה במהלך ההפלגה. אנשים רבים הרגישו רע, אבל משפחתי חשה בטוב.

כך הגענו למחנה, בו היו מבנים עגולים עשויים מפח. מחנה זה נקרא מחנה חורף, בניגוד למחנה אוהלים שנקרא מחנה קיץ. תנאי המחייה היו קשים מאוד. הצפיפות גם כאן הייתה גדולה, ומשפחתי ואני קיבלנו שטח מצומצם וההפרדה בין משפחה למשפחה הייתה על ידי תליית שמיכות. היה זה חורף קר בחוץ – גשמים רבים, שלוליות מים ובוץ, דבר שהקשה מאוד בתחילת השהייה שם, כאשר כולם היו עסוקים בהתארגנות לחיי היום יום. שליחים מארץ ישראל הגיעו למחנה, וביניהם רופאים ואחיות וגננות ומורים, שתפקידם היה לעזור לארגן את מערכות החיים. אט אט ובעזרת שליחים רבים אלו, נכנסו רוב האנשים למסלול חיים מסודר יותר. לאחר ההתארגנות במחנה, התחילו להתגלות גם בעלי כישרונות, כגון מוזיקאים, ציירים, פסלים, נגרים, חייטים ותופרות. למרות כל הקשיים הפיזיים, התגלו הרבה מאוד אנשים מוכשרים שהצליחו להגיע להישגים יפים בתחומם. כמובן, כל זאת כשהאוזניים כל הזמן נטויות לשמוע את החדשות מהארץ ומכל מה שמתחולל מסביב. אני הייתי קטנה מאוד, ולשמחתי יכולתי להתקבל לגן ילדים שבו היו שתי גננות מקסימות שטיפלו יפה מאוד בילדים. אני זוכרת שקיבלנו גם אוכל מיוחד ואיכותי יותר מאשר של שאר האנשים, וגם מתנות ומשחקים שנשלחו מהארץ. אמי קיבלה מאחותה שהייתה כבר בארץ משלוח מיוחד של צעצועים עבורי, ובו גם שתי בובות ששמרתי עליהן זמן רב מאוד, הרבה ממתקים וחוטי סריגה מיוחדים עם מסרגות, כדי שלא נשתעמם ונצליח להעביר את הזמן.

למחנות בקפריסין נשלחו גם חבילות גדולות של מזון ובגדים, על ידי ארגון הנקרא ג'וינט. במחנה זה שהינו שנה ארוכה, כאשר בין מחנה למחנה הפרידו גדרות תיל וגשרי מעבר, ומסביב שוטטו כל הזמן חיילים בריטים כדי למנוע ניסיונות בריחה. למרות זאת, קבוצות קטנות של מעפילים הצליחו לחפור מנהרות מתחת לגדרות ולהגיע אל חוף הים, ושם להיפגש עם סירות דייגים קטנות שהבריחו אותם לאוניות קטנות שהפליגו בלילות לכיוון חיפה מבלי שהבריטים הבחינו בהן. גם במחנה שלנו הרבה צעירים הצליחו לברוח. היו גם חתונות וגם נולדו תינוקות בבית החולים הצבאי הבריטי שהיה במרחק חמישים קילומטר מהמחנה. תינוקות אלו נקראו אחר כך "תינוקות האמבטיה", כיוון שלא היו להם מיטות ולכן ריפדו את האמבטיות בריפוד רך ושימשו כמיטות. מאוחר יותר, בהגיעם לחיפה, הורדו בתוך האמבטיות. בתוך כל הסיפור הזה, חשוב מאוד לציין שהיו הרבה תושבי כפרים סמוכים למחנות שעזרו בסתר, מבלי שהבריטים הבחינו בהם. הם הבריחו מזון, בגדים ומצרכים שונים, ואף עזרו בהעברת ידיעות מודיעיניות חשובות למעפילים.

חשוב לי לציין כי בתחילת שנת 2020 השתתפתי יחד עם בעלי גדעון במסע שורשים ומורשת לקפריסין. המסע היה מרגש מאוד – ביקרנו בכל המקומות בהם היו מחנות מעפילים, אמנם לא נשארו שרידים רבים אבל קבלת הפנים של תושבי המקום היום הייתה חמה מאוד ובמיוחד של תושבי הכפר קסילוטימבו, שעזרתם ונכונותם לעזור למעפילים לא ידעה גבולות. הם עזרו בכל מה שרק אפשר לתאר, והכל, כמובן, בסתר ובאהבה רבה, גם תוך כדי חירוף נפשם, ועל כן מגיעה להם תודה מיוחדת.

סוף סוף מגיעים לארץ ישראל…

והנה הגיע היום שאפשר היה להתכונן ולארגן את השחרור מקפריסין ולעלות על האונייה החדשה שנקראה "התקווה". זאת ממש כאשר הסתיים המנדט הבריטי בישראל והארץ שוחררה מכל המגבלות וההפחדות שהיו קודם. השמחה הייתה מאוד גדולה כי היה ברור שהמסע הארוך והמיותר הזה עומד להסתיים. למזלה של משפחתי, משפחה אחרת שהייתה להם ילדה צעירה ממני בשנתיים ויתרה על זכותה לעלייה בין הראשונים, וכך הוריי קפצו על מציאה זו ומהר מאוד התקדמנו לראש הרשימה. עלינו עם תעודות העלייה שלהם כשאני רשומה צעירה בשנתיים, עובדה שליוותה אותי במשך שנים רבות – למשל, התחלתי כיתה א' בת ארבע במקום שש.

המראה הזכור לי ביותר הוא כאשר האונייה "התקווה" התקרבה לחיפה, ומרחוק נראה הר הכרמל. כמעט כל המעפילים הצטופפו על סיפון האונייה, הניפו את דגל ישראל ושרו בחרדת קודש את התקווה. ההפלגה לחיפה הייתה שקטה ומהירה והנחיתה בחיפה הייתה בחודש מרץ שנת 1948 והשמחה הייתה עצומה. בנמל חיכתה לנו משפחת אחות אמי עם ממתקים מכל טוב. ביחד נסענו למקום מגורינו החדש בראשון לציון, שם הכינה עבורנו דודתי דירת חדר כשהשירותים בחצר, אבל בכל זאת, הכל נראה עבורנו ארמון חדש ונפלא. כעבור שנה מהגיענו לארץ נולד אחי עמנואל, ונכנסו לשגרת חיים כאשר הוריי מצאו מקומות עבודה. אמי עבדה בבית מרקחת כעוזרת לרוקח בהכנת תרופות, דבר שהיה מאוד מקובל אז, ואבי עבד כמנהל עבודה בפרדסים בבאר יעקב. אני התחלתי את שהותי הקצרה בגן הילדים, לאחר שברחתי משם ומצאו אותי משוטטת באמצע הרחוב הראשי בראשון לציון. כנראה שהחלטתי שמספיק לי לשהות בגן שלושה ימים ואת המשך שנת הלימודים סיימתי בהיצמדות להוריי.

החיים בישראל

לאחר תקופה קצרה והודות לעבודתם הקשה של הוריי, זכינו לקנות בית לעצמנו: בסך הכל חדר אחד עם מטבחון ושירותים. כולנו היינו מאושרים בבית זה. לידו הייתה חלקת אדמה, שבה אבי נטע מיד עצי פרי, וחלקת ירקות נחמדה. בחצר הסתובבו תרנגולות (ביניהן בלט תרנגול שחור תוקפני שממנו פחדתי מאוד וכל פעם התקרבתי אליו רק עם מקל!) ובבריכת מים קטנטונת שייטו ברווזים חמודים. מדי פעם הייתי נכנסת לתוך בריכת המים עם הברווזים ונהנית גם מפירות העצים שהיה להם, למיטב זכרוני, טעם של גן עדן. בכניסתנו לבית זה לא היה לנו חשמל והאפשרות לתאורה הייתה בעששיות. המקרר היה מיועד לקרח שאותו נהוג היה לקנות מדי יום ממוכר הקרח בעגלה, כאשר כל ילדי הרחוב, וביניהם אני, רדפנו אחריו וליקקנו את שברי הקרח, וזה היה כיף גדול.

את לימודיי בבית הספר התחלתי בבית ספר "רמז". כיוון שהיה חוסר בכיתות לימוד, למדתי אל"ף בי"ת במשמרת אחה"צ, כך לפחות זכינו בארוחה שכללה לבניה (יוגורט) ולחמניה מאוד טעימים. בבית ספר זה האווירה הייתה מאוד מאוד טובה ומתחשבת. היה זה ממש קיבוץ גלויות. צוות המורים היה מופלא – הם ראו בעבודת ההוראה ייעוד חשוב ביותר. מורים שהנחילו לנו גם ידע רב וגם ערכים חשובים של עבודה, חברות והתחשבות אחד בשני, ואני מעריכה אותם מאוד עד היום. הכיתה בה למדתי הייתה מורכבת מחברים וילדים מכל קצוות תבל. הקשר בינינו היה מאוד חברי וטוב. אני זוכרת שכל הכיתה יחד הלכנו לתנועת הנוער "הנוער העובד". הכנו בפעולותינו גם הופעות מושקעות לכל תושבי השכונה, למשל: הופעות ספורט, טקסים בחגים, ערבי זמר וכו'. תמיד זכינו למחיאות כפיים סוערות, כי התושבים מאוד העריכו את ההשקעה. את כיתה ח' סיימנו כשכולנו לבושים בחולצות רקומות שנרקמו בשיעורי התפירה שלנו ולאחר הטקס מיהרנו לעבר חולות ראשון והתגלגלנו עליהם עד הבוקר (היום תוכלו למצוא שם בניינים רבי קומות). קבוצה גדולה מכיתתי התקבלה לגימנסיה הריאלית בראשון לציון. היה זה כבוד גדול להתקבל לשם, לאחר שעברנו את מבחני הסקר הידועים בתקופה זו. בתיכון הכל השתנה – לימודים קשים יותר, משמעת קפדנית יותר, מורים קשוחים יותר ופגישה חדשה עם תלמידים מכל רחבי ראשון לציון. עולם חדש נגלה לעיניי ועד היום אני שומרת על קשר מאוד הדוק עם ארבע חברות שלמדנו יחד. השקענו הרבה מאוד שעות לימודים ועזרה לקיבוצים בשירות לאומי, ולא שכחנו להנות גם מהכיף. בדרך הביתה קנינו פלאפל ויצאנו יחד למסיבות, שכתוצאה מהן נישאו גם מספר זוגות.

הנישואין

את בעלי גדעון, אהוב ליבי, הכרתי כאשר הוזמנתי למסיבה שנערכה בחצר ביתו. היססתי אם ללכת לשם אבל כנראה שהמזל חיכה לי שם. הייתה זו מסיבה לכבוד סיום שנת הלימודים הראשונה שלו בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוזמנתי על ידי חבר שלו אך משמיים נועדנו אחד לשני ושם נקשר הקשר בינינו, ולאחר שנתיים החלטנו להינשא. לפני הנישואין יצא גדעון במשלחת סטודנטים לאנגליה והשאיר לי משימה לארגן את החתונה, וכיוון שבתקופה זו הייתי חיילת מורה בכפר הנוער בן שמן, נהנינו מהזכות להתחתן באחד מאולמות "הועד למען החייל", עם רבע עוף ובורקס, בבית השריון בתל אביב. חשוב לי לציין שבמסגרת השירות הצבאי הייתי אחראית על קבוצת נערים שהגיעו ארצה ללא הוריהם מאירן, במסגרת עליית הנוער, ותפקידי היה לדאוג לכל צרכיהם, ובשעות הבוקר גם לעסוק בהוראה. אהבתי מאוד את התקופה הזו, כיוון שבן שמן הייתה עבורי מקום חדש ויפה, תרבותי מאוד, עם ערכים טובים ויפים של תרבות, מסורת, טבע מקסים מסביב, ותחושה מאוד חזקה של התחשבות ונתינה בניהולו של המנהל האגדי – אריה סימון. ואז נקראנו לשליחותנו באיראן…

השליחות לאיראן

יום אחד חזר גדעון והודיע לי – "אנחנו נוסעים לשליחות באיראן".

"מה פתאום?!" אמרתי, ותשובתו הייתה – "קשה למצוא כעת עבודה בארץ, ומטעם משרד החוץ הציעו לנו לנסוע לאיראן". כך התחילה שליחותנו באיראן.

בהתחלה הייתי מופתעת מאוד והמחשבה הראשונה שלי הייתה איך אוכל לעזוב את קבוצת הנערים שהדרכתי, הלו גם הם הגיעו ארצה מאיראן, ולאחר שסיפרתי להם על תוכניתנו זו, הם כמובן הופתעו מאוד, כי הנה אנחנו נוסעים לארץ שאותה עזבו והדבר גרם להם בלבול. המצב הכלכלי בארץ היה מאוד קשה, ולכן נכנעתי להצעה זו ונסענו לאיראן מתוך ידיעה שזה יהיה אך ורק לשלושה חודשים, אך למעשה נמשך שלוש וחצי שנים.

מטרת השליחות הייתה להגיע לאזור שנפגע כולו מרעידת אדמה קשה. רוב הבתים נחרבו, מקורות המים נפגעו, אזור מדברי שלמעשה כמעט כולו נהרס. אזור המרוחק מטהרן הבירה למעלה משעתיים נסיעה. משלחת ישראלית גדולה נשלחה לעזור בשיקום האזור, ובדיוק אז היו דרושים אגרונום לנושא טיפול בעצי פרי ומורה לבית הספר הקטן שהוקם לילדי הצוות הישראלי. היינו למעשה הזוג הצעיר ביותר שהגיע לאזור זה ומיד בהגיענו לשם נערכה חגיגת יום העצמאות הישראלית, וכשראו אותנו שאלו "מה הילדים האלה הגיעו לכאן?". להפתעתם, התחלנו מיד בעבודה והשתלבנו יפה בצוות הישראלי. בתקופת השיא היו במקום חמישים משפחות ישראליות כך שגם בית הספר גדל, נפתחו גם שני גנים ולאט לאט נוצרו גם חיי חברה ותרבות מעניינים. בשטחים נטעו מטעים, נבנו בארות מים, והקשר עם השאח הפרסי היה מעולה, כיוון שהוא מאוד העריך את העבודה שנעשתה שם ותמך כספית לפיתוח האזור. בשהותנו באיראן טיילנו הרבה מאוד, והגענו למקומות שבהם עתיקות ארכיאולוגיות חשובות, כגון: שרידי ארמונות כורש וארמון אחשורוש, קברם של אסתר ומרדכי, מפעלי הפקת הנפט במפרץ הפרסי, נופים מגוונים מאוד בטבע, שדות אורז ותה, וערים עתיקות שבהן היו קהילות יהודיות. תקופה זו הייתה מאוד מעניינת ומאתגרת מבחינת היעדים. הטיסות לשם היו באל על כמובן, והיחסים בין ישראל לאיראן אז היו טובים מאוד – גם ישראל וגם איראן טיפחו יחסים אלו ברוח טובה (בניגוד לכל מה שקורה היום). אכן הייתה זו חוויה מיוחדת במינה, ותקוותי שאולי בעתיד כשישרור שלום, הבטחתי לילדיי ולנכדיי לבקר שוב יחד איתם בארץ מעניינת זאת.

סוף סוף הסתיימה שליחותנו ואנו בדרך חזרה. הגעגועים ארצה היו רבים, אך לא ויתרנו על טיול מקסים ברחבי אירופה כשאנו לנים באוהל. ממש כמו נוודים מארץ לארץ, והחשוב ביותר הוא שבבטני נעמה בתי הבכורה, אמה של נגה. בהגיענו לארץ נקרא בעלי גדעון לשירות מילואים ארוך כמפקד מוצב ברמת הגולן, ולמזלי סיים את המילואים בדיוק ביום שבו נולדה נעמה המקסימה. חזרתי ללמד בבית הספר האזורי בבאר טוביה וכעבור שנה וחצי נולדה בתנו השנייה רוית המקסימה והשמחה הייתה גדולה.

מלחמת יום הכיפורים

 

לאחר שלוש שנות רגיעה בהן בנינו את חיינו השגרתיים במשמר השבעה, חיים שכללו את בניית הבית, המשק ומקומות עבודה. שנים שבהן נקרא בעלי למילואים רבים לאורך גבולות ישראל, בשנת 1973 נקרא שוב לשירות מילואים כמפקד מוצב לאורך תעלת סואץ. הוא יצא למילואים אלו כשבועיים לפני ראש השנה. בעיתונים כבר התחילו להופיע כותרות על מתיחות רבה עם מצרים, אולם החיילים שישבו לאורך מוצבי התעלה לא הרגישו בכך. הכל היה לדעתם שקט ורגוע, וממש בערב יום הכיפורים בשיחתי איתו בטלפון שדה בקושי אפשר היה לשמוע, אבל שאלתי מה קורה אצלו ואיפה בדיוק הוא נמצא ותשובתו הייתה שהכל שקט ואין בעיות.

בלילה שמעתי את רעש המכוניות הרבות שגויסו כנראה כדי לאסוף את אנשי המילואים, ונפשית התכוננתי למשהו לא טוב. אכן, למחרת, ביום כיפור בשעה שתיים בצהריים בדיוק נשמעה אזעקה ואז הבנתי שלרעש המכוניות הייתה משמעות, כיוון שבדיוק בשעה זו פרצה מלחמת יום הכיפורים. הצבא התחיל לגייס ולאסוף את כל אנשי המילואים מבתיהם ומבתי הכנסת וביניהם גם את אחי. כיוון שהתקשורת לא הייתה כל כך מסודרת ומאורגנת כמו בימינו, התחילו להגיע ידיעות שונות וסותרות על מצבם של הלוחמים במיוחד לאורך תעלת סואץ. בזה אחר זה נפלו המוצבים בידי המצרים ולאחר שלושה ימי לחימה קשים, כשאזלה התחמושת ולא הייתה אפשרות להזעיק עזרה, גם המוצב עליו פיקד בעלי נכבש על ידי המצרים. ממש בדקות האחרונות אמר בעלי: "את המדינה לא אוכל להציל, אבל את חיי החיילים שלי אני חייב להציל". כך שלח את אחד מחייליו שהיה דובר ערבית להניף חולצה לבנה כאות לכניעה.

גדעון וחייליו נלקחו בשבי בידי הכוחות המצרים והועברו לבית כלא בקהיר לחקירות, ותוך כדי זה גם להתעללויות. הם הוכרזו בארץ כנעדרים. ביום כיפורים זה גוייס גם אחי שהיה מפקד טנק, הוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים בפקולטה לרוקחות בהדסה. הוא עמד לסיים את לימודיו ושאיפתו הייתה לעסוק במחקר של תרופות, אך המלחמה הרסה את כל התקוות. כמעט כל גדוד הטנקים שלו נהרגו במארב של טילים מצרים, ממש לפני שעמדו לחצות את תעלת סואץ לעברה השני, כדי להתחבר לכוחות הלוחמים שם. מכל הגדוד נותרו בחיים רק שלושה לוחמים, וכל שאר הלוחמים, וביניהם אחי ז"ל – נפלו במלחמה וכולם הוכרזו כנעדרים עד אשר נמצאו, ולאחר שמונה חודשים הובאו למנוחת עולמים.

שמותיהם חקוקים על לוח הזיכרון ב'יד לשריון' בלטרון. בעת העצב הרב אפשר היה להתנחם לפחות בחזרתו של גדעון מהשבי הקשה, ובמאמצים רבים לחזור לימי שגרה עד כמה שאפשר. אז נולד עמי המקסים, וכעבור חמש שנים נולדה בת חן המקסימה, והמשפחה התרחבה והחיים נמשכו.

*מי שמעוניין לשמוע יותר על סיפור חייו ותקופתו בשבי של בעלי, מוזמן ללחוץ על הקישור אל סיפורו: איפה מתחילה משפחה? 

הנכדים מגיעים

הימים חלפו והילדים גדלו והגיעו לפרקם. ראשונה להינשא הייתה רוית, שהתחתנה עם אוהד – טייס מסוקי קרב וכיום קברניט באל על, ולהם שלוש בנות: רומי, לירי ומיה. שנייה להינשא הייתה נעמה, אימא של נגה, שהתחתנה עם אמיר – איש הייטק, ולהם: אורי, רני ואת נגה. שלישי להינשא היה עמי, שהתחתן עם שרי – מומחית בתחום המידענות, ולהם שלושה ילדים: איתי, שירה ואופיר. רביעית ואחרונה להינשא הייתה בת חן, שהתחתנה עם גלעד – רופא במקצועו, ולזוג שלוש בנות: יובל, רוני ונועם.

כיום אנחנו משפחה עם שנים עשר נכדים ונכדות, כשהגדולה ביניהם בת עשרים והקטנה בת שלוש. עד שהגיעה הקורונה נהגנו לבלות את ימי שישי בארוחות משפחתיות, טעימות ומושקעות כשכל בני המשפחה משתתפים בהכנה ומתענגים מהשהייה המשותפת, הצחוקים, הסיפורים מהשבוע שחלף וגם מהבלגן הנחמד. נקווה שכאשר תסתיים הקורונה נחזור למפגשים נעימים וחשובים אלו. כעת גדעון ואני גמלאים מעבודותינו, ומאז פרישתנו לגמלאות שנינו היינו עסוקים בעזרה רבה לילדינו ובגידול נכדינו. נהנינו מאוד לטייל בכל רחבי ישראל, יצאנו לטיולים רבים בכל קצות תבל, פגישות עם חברים, הצגות, סרטים והרצאות. נקווה שלאחר סיום תקופת הקורונה נחזור לכל אותן פעילויות, ולעוד שנים רבות של שמחה והנאה בחברת כל בני המשפחה.

משפחתנו המורחבת

הזוית האישית

מרים ונגה: במהלך כתיבת סיפור תיעוד זה הרגשנו שהקשר בינינו התחזק מאוד. תוך כדי הכתיבה גילינו סיפורים חדשים שלא הכרנו אחת על השנייה שחשובים גם כדי להנציח את מורשת המשפחה. העבודה בינינו הייתה כיפית ומלאה בסיפורים ובחוויות מיוחדות. הדגשנו גם אירועים מיוחדים הקשורים להיסטוריה של מדינת ישראל והשתלבות המשפחה בהיסטוריה זו, אך יותר חשוב מזה בילינו זמן איכות משותף באהבה רבה והערכה הדדית, התייעצנו על איזה נקודות לשים דגש, התחשבנו אחת בשנייה והכי חשוב-  נהנינו מעצם הכתיבה והביחד.

מילון

פלי"ם
פלי"ם (הלחם של פלמ"ח וים, ולא ראשי תיבות על אף שנכתב עם גרשיים) הייתה הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה" בארץ ישראל בשנים 1941–1948. פעילותה של הפלוגה (פלוגה י' של הפלמ"ח) התמקדה בהעפלה ובביצוע פעולות חבלה ימית כנגד הצי הבריטי, אך אנשיה השתתפו גם בלחימה היבשתית. בתחילת 1948 השתתפו כ-200 מימאי הפלי"ם במבצע 'נחשון' להסרת המצור מעל ירושלים, כ-70 מהם נקברו בבית הקברות בקריית ענבים. במהלך מלחמת העצמאות המשיכו ימאי הפלי"ם להוביל את אוניות המעפילים והעולים וכן את אוניות הרכש. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”פתחו את השער פתחוהו רחב עבור תעבור פה שרשרת זהב: סבא וסבתא... ונכדים ונינים“

”בלילה שמעתי את רעש המכוניות הרבות שגויסו כנראה כדי לאסוף את אנשי המילואים, ונפשית התכוננתי למשהו לא טוב“