מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בקרב הפרטיזנים

אני, נעמי גל וסבא שלי, סבא משה
המדליות בהן זכתה סבתא זהבה
זכרונותיה של זהבה לבנה, סבתא רבתא שלי, מתקופת שהותה עם הפרטיזנים ביער בעת מלחה״ע השנייה

שמי אודליה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי עוסק בסבתא רבתא שלי, ששרדה את השואה. היא ברחה משני גטאות בפולין: מגטו סלונים (1941) ומגטו פרוז'ני (1942) לפרטיזנים ביער.

האגדות קושרות לחיים ביער בקרב הפרטיזנים הילה של גבורה רומנטית, אך המציאות לא הציעה לפרטיזנים, ובפרט לא לפרטיזנים היהודים, גן של שושנים. אני מבקשת להדגים מה היא המשמעות של להיות פרטיזני יהודי בסביבה אנטישמית, ועד כמה אינך יכול לסמוך על חבריך הפרטיזנים הלא יהודים, באמצעות שלושה סיפורים מחוויותיה של סבתא רבתא שלי:

הסיפור הראשון

סבתא רבתא ברחה מגטו פרוז'ני ליער בקבוצה קטנה. היא ובחור נוסף יצאו לחפש את הפרטיזנים, כשהם משאירים מאחור קבוצה של זקנים שכללה את אביה הזקן. הם פגשו את הפרטיזנים בלילה לאחר יום וחצי של חיפושים בגשם וקור. אצל הפרטיזנים ששון ושמחה. הם מתכנסים לדון בדבר העתיד המאושר שהם מתכננים לשני היהודונים – נהרוג את הגבר ונאנוס את האישה. סבתא רבתא מתכווצת ואומרת לעצמה: "זה העונש שמגיע לי על שעזבתי את אבי ביער".

לפתע היא שומעת ציוץ ציפורים. בעודה תוהה על ציוץ הציפורים באמצע הלילה, מצטרפת קבוצת פרטיזנים נוספת. מסתבר שציוץ הציפורים אינו אלא שריקות איתות של קבוצות הפרטיזנים השונות. לעיתים נפלאות דרכי הגורל – סבתא רבתא שמה לב שהמוביל ומנהיג את הקבוצה שהצטרפה בוחן אותה במבט נדהם. המבטים שלהם מצטלבים, והם נופלים האחד בזרועות השניה. מסתבר שמפקד הפרטיזנים הוא בונייה (בנימין), קרוב משפחה רחוק אותו פגשה במספר אירועים משפחתיים בפרוז'ני, ושהוא כעת חבלן ומפקד על יחידת פרטיזנים המתמחה בהורדת רכבות גרמניות מפסי הרכבת. בקיצור – פרטיזן עתיר זכויות. היא מספרת לבונייה שהשאירה את אביה מאחור אבל אינה מסוגלת למצוא את הדרך חזרה אליו.

בונייה ניגש ליהודי שהלך איתה ודורש ממנו לחזור למקום בו הותירו את הזקנים. כשהוא מסרב מצמיד בונייה את אקדחו לרקתו של האיש ואומר: "תבחר, או שאתה הולך איתנו לשם או שתלך למקום אחר". היהודי נבהל ומוליך אותם חזרה לאביה של סבתא רבתא. בוניה אומר לסבתא רבתא: "אל תדאגי, אני כאן כדי לשמור עליכם" . לאחר מכן, הצטרפה סבתא רבתא לפרטיזנים, לגדוד הלוחם "קירובסקי אטרד", ואביה הצטרף לקבוצה של קרובי משפחה. המרחק בין היחידה שלה והקבוצה שלו היה כשני קילומטר.

מה הייתה אחריתו של בונייה? סבתא רבתא לא ראתה אותו יותר, הוא יצא בראש יחידת פרטיזנים לפוצץ רכבת כשעל גבו חומר נפץ. הפרטיזנים שהוביל ירו בו בגבו והוא התפוצץ. אולי עשו זאת משום שפחדו להמשיך ולהסתכן בפעולה. אולי רצו לסגור חשבונות עם הפרטיזן היהודי. זה גן השושנים המחכה לפרטיזן יהודי בקרב הפרטיזנים.

סיפור שני

אביה של סבתא רבתא הגיע לפרטיזנים בגיל 61 וגופו התקשה לעמוד במאמץ. אנשים מעטים בגילו שרדו את השואה. הוא צורף לקבוצה של קרובי משפחה (זקנים וילדים) ותפקידו היה לרעות סוסים. הילדים מקבוצת המשפחות נהנו להתאכזר ליהודי הזקן ולהבריח את הסוסים עליהם שמר. הוא נאלץ לכתת רגליו ברדיפה אין סופית אחר הסוסים האבודים. בכך לא תמו ההתעללויות בו. אחד הקומנדרים (המפקדים) בקבוצת המשפחות היה ידוע כאנטישמי מובהק שנהנה להתעלל ביהודים. הוא היה אחראי על השמירה והציב את אביה של סבתא רבתא לשמירה בעמדה מרוחקת מהמחנה, למרות שהזקן לא ידע לירות ברובה ושמיעתו הייתה לקוייה. כדי להשתעשע ולהתעלל  בזקן היהודי התגנב מאחוריו וצעק בגרמנית: "הנדס האוך" (ידיים למעלה). הזקן המבוהל הרים ידיו, מסר לו את נשקו נכלא בבור, הואשם בבגידה ובהפקרת שמירה, ועמד להיות מוצא להורג.

יהודים מקבוצת המשפחות מיהרו והודיעו על כך לסבתא רבתא, שהייתה בגדוד הלוחם ועסקה באותה תקופה בהוצאת עיתון פרטיזנים. מתוקף תפקידה היא הייתה מרושתת היטב במטה הפרטיזנים והכירה מפקדים רבים. הפרטיזנים פעלו תחת חסות רוסית ורבים מקציני המטה היו רוסים. סבתא רבתא הכירה היטב את המנטליות הרוסית-סטליניסטית. היא ניצלה את קשריה כדי לפנות למפקד רוסי בכיר וידעה לנגן על המייתרים הנכונים, לדווח על "מקרה" של הפקרות הגובלת בבגידה: "איך הם מציבים לשמירה זקן שאינו שומע, אינו יודע להשתמש בנשק ואינו קשיר כלל לשמירה – זו  בגידה באמא רוסיה". הרוסי נרעש מהסבוטאז' (חבלה) הנורא הפוגע במאמץ הלחימה של מעמד הפועלים מול האויב הנאצי, והבטיח לעשות מעשה ולפעול להצלת אמא רוסיה. הקומנדיר ננזף ואביה של סבתא רבתא ניצל.

סיפור שלישי

סיפור זה מבהיר מה זה להיות פרטיזנית יהודיה בים של בערות (חוסר השכלה) אנטישמית. לאחר שסבתא רבתא סייעה לחולת טיפוס להגיע לאזור ביצות בו טיפלו בחולים אלו, היה עליה להתקלח במים רותחים לשם חיטוי. כשפנתה לעשות את הנדרש הבחינה לתדהמתה כי היא מלווה במספר פרטיזניות פולנית המחזיקות פנסים ועוקבות אחריה בחשכה. כששאלה אותן למעשיהן, התברר לה שהאמינו כי היהודיות הם יצורים שדיים לא אנושיים ולכן איבר המין שלהן בנוי לרוחב ולא לאורך. הן רצו לראות את הדבר. סבתא רבתא בילתה רבות משנות בחרותה בסביבה משובבת נפש זו.

לאחר המלחמה חזרו סבתא רבתא ואביה לעירם, סלונים. סלונים, כמו מקומות רבים אחרים ברחבי פולין, ביקשה להוציא את הניצולים שחזרו מהתופת למקומו מוצאם. ברחוב בו גרו מצאו רק בית אחד בין ההריסות – ביתם שלהם. פתחה להם את הדלת אישה שהייתה כובסת בביתם ואמרה בפליאה רוויית טרוניה: "מה, חזרתם?". אחרי אביה של סבתא רבתא רצים ילדים רבים בצעקות: "סטארי ז'יד" (יהודי זקן). בסוף שנת 1944 אין יהודים רבים ששרדו.

חשש הפולנים ששארית הפליטה (הניצולים) תחזור לבתיה ותתפוס את מקומם של הפולנים שהשתלטו על בתים יהודיים, יצר גל של פוגרומים בכל רחבי פולין. השהייה בסלונים, שתושביה עשו כל מאמץ למחות את עקבות היהודים, הייתה כרוכה בכאב ובאימה. הכיוון היה ברור – ארץ ישראל.

הזוית האישית

נעמי: היה מאוד מאוד מהנה ואני מרגישה שחיזקתי את הקשר עם סבא שלי.

מילון

סטארי ז'יד
יהודי זקן

פרטיזן
כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היינו צריכים ללמוד לנגן על המיתרים הנכונים כדי לשרוד“