מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בקיבוץ כילדת חוץ

תמונה עם סבתא
סבתא על הסוס בעבודה בימי הקיבוץ.
חיי בקיבוץ בילדות

בקיבוץ כילדת חוץ

קיצור תולדות המשפחה כפי שסופרו לי ע"י סבתי אירית

סבא רבא מישה אשרוב וסבתא רבתא אביבה גבעתי בן בשט, אבן.

  סבא רבא מישה אשרוב

מישא נולד בסמרקנד, בבוכרה. כשהיה בן 6 שנים בלבד החליטו הוריו לברוח מברית המועצות ולהגיע למולדת , הלא היא ארץ ישראל. הדרך ארכה שנתיים, רובה ברגל וכללה חציית מדבריות, מבריחים ושודדים, הם עברו בפרס, אפגניסטן, סוריה ולבסוף ירושלים. בשנת 1940 כשהוא בן 16 מצטרף מישא לגדוד ניר של השומר הצעיר בפתח תקווה והתקבל כחבר בארגון ההגנה.

בשנת 1944 מתגייס לפלמ"ח וגם מתקבל לבית ספר הדרמטי של הבימה. בשנת 1946 הוא בין מקימי קבוץ יחיעם ובשנת 1948 מתגייס ומתקבל ללהקה צבאית. בשנת 1953 הוא מתקבל לתיאטרון הבימה ואז ישנה פריצה של תפקידים ראשיים אשר בהם שיחק: יוליוס קיסר, מראה מעל הגשר, ממלא מקום, מי מפחד מורג'יניה וולף, אופרה בגרוש והמרד על הקיין, אומרים לי שסבא רבא שלי מישא אשרוב נחשב לאחד השחקנים הטובים בדורו.

%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%90

תמונה של מישא עם נתן יונתן

סבתא רבתא אביבה גבעתי בן בשט, אבן

אביבה, ילידת הארץ אבל חלק גדול ממשפחתה נספתה בשואה, הם נאספו בפריז מהרחוב ונשלחו לאחר שלושה ימים לאושוויץ, שם הם נרצחו. אביבה אמא של סבתי אירית ביחד עם הוריה קנו צריף רעוע בקריית אונו בפאתי פתח תקווה.

שנת 1944 לפני קום המדינה הגיע לבית הספר התיכון בפתח תקווה איש מדהים אשר גייס את התלמידים להצטרף לשומר הצעיר, לאיש המדהים הזה קראו  נתן יונתן. לימים אימא שלי ספרה לי שאי אפשר היה לעמוד בפניו, הייתה לו כריזמה והוא הצליח לסחוף את הנוער לתנועה בקן השומר הצעיר של פתח תקווה. שם בקן של השומר הצעיר נפגשו הוריה של סבתי אירית, אביבה אבן (בן בשט) ומישה אשרוב, הם התחתנו ברבנות ויצאו עם גרעין של השומר הצעיר להקים את קיבוץ יחיעם. התנאים אז היו קשים, הם גרו באוהלים, עבדו בסיכול אבנים של הקרקע ואביבה כבר הייתה בהיריון, כמו כן התנועה בארץ הייתה כרוכה בסיכון רב, כשהם רצו לבקר את ההורים שלהם (סבים רבא רבא שלי), המעבר היה דרך ואדי רושמיה, עוצרים לפני הגשר מחליפים למשוריין והערבים ירו ללא הרף ואז עולים שוב על אוטובוס.

אהוד אחיה של סבתי הוא הבן הבכור שלקיבוץ יחיעם, אבל התגלתה בעיה, א. מישה רצה להיות שחקן תיאטרון וב. אביבה אימא שלי הייתה שוב בהריון, נערכה אספת קיבוץ מה שהיה מקובל באותם ימים, ההחלטות נפלו באספת קיבוץ שבועית אשר לרוב התקיימה במוצאי יום שבת בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ. ההחלטה שנפלה היא שמישה ואביבה ההורים שלי צריכים לעזוב את הקיבוץ כי יש כאלה שעדיין אין להם ילדים ואין זה צודק שלהם יהיו שני ילדים ולאחרים לא. כמו כן לא מקובל על הקיבוץ שמישה יהיה שחקן, זה לא יצרני (פרודוקטיבי) ולכן הם עזבו את הקיבוץ, בדרך היו קשיים גם בגידול התינוק בקיבוץ לדוגמא: לרחיצת התינוק מונתה כל יום חברה אחרת לפי סידור עבודה לאביבה הדבר היה קשה מאד וכידוע גם הלינה בקיבוצים אינה עם ההורים בבית אלא בבית הילדים.

כשהתנאים היו בלתי נסבלים הם עברו לגור עם ההורים שלהם בפתח תקווה, מישא למד משחק ועבד כמסגר ואביבה עבדה בתיאטרון בהלבשת השחקניות וגם בתרגום מחזות, סבתא רבתא אביבה דברה חמש שפות. לאחר זמן מה לקחה סבתא רבתא אביביה את אהוד ואירית סבתי ועברו לקיבוץ נחשונים.

%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%aa

תמונה של מישא עם אימא שלי

 

חיי סבתה אירית בקיבוץ כפי שסופרו לי מפיה

על מנת שנבין קיבוץ מהו אספר מעט על אירועים שהתרחשו בשנות חיי בקיבוץ ואולי זו תהייה דרך להבין את דרך החיים הקיבוצית.

לקיבוץ נחשונים הגעתי בגיל 3 עם אחי שהייה בן 5 היינו קבוצה של 8 ילדים, הכתה הראשונה של הקיבוץ הצעיר. גרנו בבית הילדים, שם שיחקנו, אכלנו וגם נשארנו לישון בלילה. כשהייתי בת 5 התחלנו כיתה א' כי היו מעט ילדים לעוד כתת גן. בגיל 7 מכיוון שהצטרפו עוד חברים לקיבוץ נפתחה כיתה א' חדשה ואני התחלתי בית ספר מהתחלה. זיכרון מאד חזק מאותה תקופה היא מלחמת ההתשה מטוסים ירדנים הפציצו ואנחנו 8 ילדים קטנים בלי הורים,המטפלת הגיעה בריצה ואמרה לנו להסתתר מתחת למיטות. אחת הילדות שכל כך נבהלה, הקיאה, והמטפלת המסכנה החליקה ונפלה, ברור שצחקנו. ובכל זאת החיים בקיבוץ היו כמו לחיות בגן עדן, הרבה טיולים עם המטפלת והמורה בטבע מסביב לקיבוץ וכך למדנו על מזג אוויר, חרקים, שיבולים ואבנים.

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a5

אהוד אחי הבכור היה "המנהיג של החבורה", יום אחד הוא החליט שבורחים, או הולכים לטייל (תלוי מאיזו נקודת מבט). כל הקיבוץ יצא לחפש אותנו ואהוד כמובן חטף, גם פליק וגם המטפלת סגרה אותו בבית השימוש, ואני לא זזתי מהדלת עד שהוציאו אותו משם.

לאחר תקופה מסוימת אמא שלנו עזבה את הקיבוץ ועברה ללמוד למודי אחות בבי"ח בילינסון, את אהוד שלחו ללמוד בבי"ס מיוחד בפרדס חנה, כך שנשארתי לבד בקיבוץ, אז הצמידו אותי למשפחה ש "אימצה" אותי באופן זמני, שרה ואיציק בן צבי, אנשים מופלאים אשר למדו אותי חיי משפחה וגם אהבה לשירים עבריים וכאן ישנו הסבר נוסף על חיי הקיבוץ,בשעות אחה"צ או כמו שקוראים לזה ההקמה , ההורים מגיעים לבתי הילדים , לוקחים את הילדים ואחר שנת הצהרים ומבלים אתם, בשעה 19:00  הולכים ביחד לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ ואז מחזירים את הילדים לבית הילדים, אז מגיע המטפלת או המטפל התורן, הילדים מתאספים באחד החדרים ,מקריאים להם סיפור ואז מתפזרים כל אחד למיטתו.

ספור מעניין שזכור לסבתי היטב,המטפלת שלנו עישנה והרבה, אהוד ביקש ממנה גם לעשן, אז היא לא הסבירה שזה לא לילדים, לא צעקה ולא התרגזה, היא פשוט נתנה לו לעשן, אהוד נחנק והשתעל ועד היום ששים שנה אחרי הוא עדיין לא מעשן.

מאילוצים משפחתיים בגיל 10 הם עברו לגור בפתח תקווה וסבתא שלי הפכה לילדת מפתח, מה שהיה מאד מוזר בשנה זו בבית הספר שפתאום הייתי צריכה להגיד  "המורה" וגם להצביע בשביל לדבר, מה שהיה מאד שונה מהאינטראקציה בין מורה לתלמיד בקיבוץ. לאחר שנה עברה סבתי לקיבוץ משמר העמק ומכיוון שגם כאן אימא שלה עזבה לחיפה , שוב מצאה את עצמה לבד בלי משפחתה ושוב הצמידו אותה למשפחה "מאמצת" , משפחה מקסימה , שכל אחר צהריים, או כמו שאתם כבר יודעים בהקמה הייתי מבלה  איתם, כאן למדתי לנגן על חלילית וגם על פסנתר, הבעיה הייתה שאף אחד לא הגיע לשמוע איך אני מנגנת , אז אפשר לומר שאבדה לי המוטיבציה אבל ציוותו אותי ללהקת הריקודים וכאן ממש נהניתי והתחברתי, היו שמלות, היו בנים והיה שמח, הריקודים נועדו להופעות בחגים של הקיבוץ וגם כמובן לריקודים בערבי שישי לאחר ארוחת שישי ברחבת חדר האוכל. למשמר העמק הייתה באותם ימים קבוצת כדורסל מצוינת  והכיף  שלנו היה לעמוד ולעודד את הקבוצה אבל רק אחרי שנכנסנו למטבח (בלי רשות) ולקחנו זיתים וזללנו במגרש (במקום הפופקורן של היום).

יום אחד מישא הגיע לביקור והביא לי כלב במתנה,כלב בוקסר גדול ויפה, חכם ומאולף, יצאנו לטיול בשדות כל הכיתה וגם הכלב שלי, בדרך חזרה חצינו את הכביש הראשי בין הקיבוץ לשדות, הכלב נשאר לרחרח משהו כמו שכלבים עושים, ברגע מסוים מישהו קרא לכלב לחזור וכשהוא חצה את הכביש עברה משאית ענקית שדרסה אותו. יום אחד אמרו לנו להכין אחר הצהרים חץ וקשת , לא היה לי מושג איך לעשות את זה ואז ישבתי על המדרגות בחוץ והאבא של חברה שלי שגר ליד המשפחה המאמצת שלי פתאום הכין שתי קשתות כשאחת היא בשבילי, וכשהיא שאלה אותו למה גם לי הוא הסביר לה שאין לי אבא שיעשה בשבילי קשת , פעם ראשונה שהבנתי שאני קצת שונה משאר הילדים.

בגיל 14 לאחר שאימא שלי התחתנה פעם שנייה עברנו לקיבוץ עין דור ושוב הקבוץ היה חלק מחיי. הגעתי לכיתה ט', בקיבוץ קוראים לבית ספר תיכון המוסד החינוכי או בקיצור המוסד. החיים במוסד היו נפלאים, מקסימים ומיוחדים, עדיין אכלנו, ישננו ולמדנו בבית הילדים, את ההורים רואים רק בהקמה אחה"צ אבל בשנים של התיכון סדר היום קצת שונה, לאחר הלמודים וארוחת הצהריים יוצאים לשעתיים של עבודה על מנת לתרום ולעזור לענפי המשק ברוב השנים עבדתי בדיר, בהתחלה עוזרים בחליבה של הכבשים , בהמשך הייתי יוצאת עם העדר למרעה ובשביל שלא ישעמם לי הייתי לוקחת חלילית ומנגנת (אתם יודעים, לא היה סמרטפון) וגם פיתחתי תחביב, רכבתי על סוסים אחר הצהרים, בהמשך זה השתלם לי . כשהייתי בכתה י"ב בקשו שאצטרף לצוות שמכין את סדור העבודה של הקיבוץ, אז הייתי יושבת עם הסדרנית של הקיבוץ ומשבצת את הילדים לעבודה במפעלים ובמוסדות הקיבוץ. וכאן מה שהיה מצחיק, שאם היה מקום עבודה לא מאויש הייתי מסדרת את עצמי וכך פעם עבדתי בהקמה בבית הילדים ופעם בתורנות הכנת ארוחת ערב בחדר האוכל, פעם בקשה ממני האחראית בחדר האוכל לחתוך את העוגה אבל התבניות היו ענקיות ויצא לי פס עקום, חטפתי צעקות אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק, אז יותר לא סדרתי את עצמי לעבודה בחדר האוכל.

העבודה הכי מגניבה שהייתה לי היא הדברת מזיקים בשדות, האחראי ואני היינו רוכבים על הסוסים לאורך שולי השדות ומפזרים רעל נגד מזיקים, כשסיימתי את העבודה הייתי רוכבת להנאתי, פעם אחת דהרתי על הסוס לאורך הכביש שהיה צמוד לשדות ופתאום שמתי לב שאין לי שליטה על הסוס,הוא נכנס לתחרות עם משאית , למזלי נהג המשאית שם לב לדבר ועצר בצידי הדרך ורק אז הסוס נרגע ועצרנו.

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90%d7%a2%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%a1

תמונה של סבתא על הסוס

לסיכום אפשר להגיד שהתנועה הקיבוצית, הערכים ובעיקר האנשים גרמו לי לגדול בסביבה מדהימה ואוהבת. בהיבט של ילדה היה נראה כי מדובר בחיי גן עדן אך במבט מבוגר ומלומד סבתא למדה לדעת שהמבנה הקיבוצי השאיר צלקות בילדי הקיבוץ וקושי רגשי לאורך השנים. היום חלק גדול מהקיבוצים עברו הפרטה ובוטלה הלינה המשותפת, כלומר הילדים בלילה ישנים עם ההורים. אבל עדיין יש לדעת שהקיבוץ הוא צורת חיים מיוחדת אשר מתקיימת רק אצלנו במדינת ישראל וחשוב לציין שבשנים של קום המדינה הקיבוצים נשתלו ומוקמו לאורך גבולות המדינה והיוו צור איתן בהגנה על הישוב.

הזוית האישית

מהזווית של סבתא: זה היה ההקדמה שעודדה אותי לכתוב את סיפור חיי.

מהזווית של אלעד: היה כיף להרחיב אופקים וללמוד על עברה של סבתא.

מילון

אספת קבוץ
מה שהיה מקובל באותם ימים, ההחלטות נפלו באספת קיבוץ שבועית אשר לרוב התקיימה במוצאי יום שבת בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ.

ציטוטים

”אפשר להגיד שהתנועה הקיבוצית,הערכים ובעיקר האנשים גרמו לי לגדול בסביבה מדהימה ואוהבת.“